מתווך הנדל״ן סטיב סובורוף, חבר ועדת הפארקים והנופש ומי שקידם את העסקה להקמת סטייפלס סנטר, אוהב לספר על עבודת הקיץ שלו בנעוריו בעמק סן פרננדו: להסיע את השחקן קירק דאגלס ברחבי העיר ולהשיב למכתבי המעריצים שלו. שלושים שנה אחר כך, הוא מספר, דאגלס התקשר אליו.

״סטיב״, אמר דאגלס, ובכך העניק לו את סיסמת הבחירות הנוכחית שלו, ״אתה פותר בעיות, לא פוליטיקאי״. סובורוף מספר שדאגלס, שפעילותו להקמת גנים ציבוריים הגיעה עד מזרח ירושלים, הטיל עליו לשפר פארקים קיימים ולהקים חדשים — משימה שלדבריו ביצע בהצלחה רבה מכפי שמישהו העז לדמיין. ״הקמנו מאות פארקים בזמן שממשלים קודמים בקושי הצליחו להקים שמונה״, הוא אומר לבוחרים.

פגשתי את סובורוף אחר צהריים אחד באמצע השבוע, כשקיבל נציגי תקשורת בסניף סטארבקס בסטודיו סיטי. במכנסיים ובחולצת אוקספורד, בלבוש לא רשמי, הוא נראה נלהב וערני כפי שנראה בעימותים עם יריביו בפורומים בבתי כנסת. ״היית צריך לשמוע את ההצעה של הבת שלי לסיסמה״, אמר וצחק. ״הצביעו לסטיב — או תעזבו!״

זהו הריאיון השני בסדרת הראיונות של שלדון טייטלבאום עם המועמדים המובילים לראשות העיר.

שלדון טייטלבאום: גדלת בבית יהודי?

סטיב סובורוף: זה אף פעם לא היה מרכיב חזק במיוחד. עברנו דירה כל כך הרבה פעמים. לא חגגתי בר מצווה. לא אגיד שמצאתי את עצמי בישראל, אבל קיבלתי שם הרבה אישור לכך שאני בחור טוב.

טייטלבאום: מה הסוד להשלמת מאות פארקים בזמן שפעם נדרש, כפי שאמרת, להשלמת קומץ בלבד?

סובורוף: האנשים שעובדים בתוך המחלקה מחבבים אותי. הם מרגישים שהם עושים משהו, שיש להם חשיבות בארגון. יש להם מוטיבציה. זה המפתח. קניתי כובעים שעליהם כתוב ״צוות הפארקים שובר השיאים״, ואני מחלק אותם כשאני רואה מישהו עושה עבודה טובה. חילקתי 4,300 כובעים.

טייטלבאום: אז בפעם הבאה שנרצה שמשהו ייעשה בעיר הזאת, צריך לחלק כובעים?

סובורוף: זה לא עניין של כסף... היה לי רעיון בעניין סטייפלס סנטר: צריך לנסות להציל את מרכז הכנסים הזה, שמפסיד 16 מיליון דולר בשנה. בואו ננסה להביא לכאן את הלייקרס ואת הקינגס. הכרתי את האיש שקנה את הקינגס, כי עבדתי איתו על מסדרון אלמדה. אז התקשרתי אליו ואמרתי: ״למה לא כאן? יש רק שני כללים: אתה צריך לבנות את המבנה בעצמך, וללא כסף של משלמי המסים״.

טייטלבאום: ובכל זאת, כנראה מעורב כאן כסף של משלמי המסים, לא?

סובורוף: בכלל לא... הם קנו את הקרקע ב־70 מיליון דולר. העירייה לוותה את הכסף, והמסים שהניב המיזם כיסו את המשכנתה. מעולם לא הושקע שם כסף ציבורי.

טייטלבאום: יש לך חזון לעיר?

סובורוף: כן, סטייפלס סנטר היה חזון. מסדרון אלמדה הוא מיזם אדיר של חזון. יש לי חזון פשוט מאוד לעיר הזאת: אני רוצה שבעוד שמונה שנים אנשים יאמרו, אני גר בלוס אנג׳לס כי אני רוצה.

טייטלבאום: אתה חושב שאנשים גרים כאן כי הם לא רוצים?

סובורוף: לדעתי רבים גרים כאן מפני שאינם יכולים לעבור למקום אחר, ומרגישים שהעבודה כולאת אותם. הם לא מרוצים מהתנועה, מהחינוך הציבורי ומהביטחון האישי. אני רוצה שאנשים יאמרו: ״לא, אני אוהב להיות כאן. יש לנו מערכת חינוך ציבורית שמתפקדת; אנחנו לא תקועים בפקק אחד גדול״ — בזמן שהחבר׳ה האלה חולמים על כבישים מהירים בשתי קומות.

למה לא לנקוט עכשיו צעדים של היגיון בריא, במקום משהו שייקח 40 שנה ויעלה 120 מיליארד דולר?... צריך להפעיל נתיבים מתחלפים ברחובות ראשיים כמו ספולוודה. צריך להפסיק עבודות בנייה בשעות העומס. צריך לדרג את שעות העבודה במרכז העיר. צריך להציב שוטרי תנועה במדים בצמתים עמוסים. צריך רמזורים שפועלים לפי הביקוש ולא לפי שעוני עצר.

טייטלבאום: אתה אוהב לומר שאם המכונה האוטומטית מקולקלת, צריך לתת לה בעיטה נמרצת. זה כל מה שלוס אנג׳לס צריכה — בעיטה בתחת?

סובורוף: הדיון האחרון על היפרדות, בהובלת הדיילי ניוז, העמיד את כל מנגנון הפעולה של העיר לבחינה תחת זכוכית מגדלת. בעיניי זה בריא מאוד.

טייטלבאום: אז אתה לא רואה בהיפרדות ניסיון של מעמד הביניים להשתחרר מהאחריות למעמדות הנמוכים?

סובורוף: זאת דרך אחת לפרש את זה. מעמד הביניים מרגיש שהוא מכניס דולר למכונה ומקבל בחזרה שירותים בשווי חצי דולר. אנשים רוצים לצאת מהבית ולראות שהעצים נגזמו, לא למעוד על המדרכות, שלא יהיו בורות בכבישים, שהתנועה תזרום, שיוכלו לשלוח את הילד לבית ספר מתפקד, ומעל הכול — שיחייגו 911 ומישהו באמת יגיע. אני לא רוצה לראות הפרדה בין מעמדות.

אני רוצה שנמצא דרך לצאת מזה יחד, וכבר עשיתי את זה בעבר... קיבלו אותי בחום בקהילות הלטיניות והאפרו־אמריקאיות ממש כפי שקיבלו אותי בבתי הכנסת... אבקש מארגונים להציע מועמדים למעורבות בענייני העיר, וכך נוכל לקבל חתך מייצג.

טייטלבאום: אין סתירה בין דאגתך לסביבה לבין הקשרים שלך, לכאורה, עם יזמי נדל״ן?

סובורוף: אני לא רואה שום סתירה. העבודה שעשיתי, ושאני מאמין שאפשר לעשות, יכולה להתחשב בסביבה, ובמקרה הטוב גם לצמצם חלק מעוולות העבר... כחבר ועדת הפארקים הקמתי ושיפצתי המון פארקים... כאיש נדל״ן משלמים לי רק על סגירת עסקאות, על השלמת דברים. אף פעם לא משלמים לי על התבכיינות במסיבות עיתונאים או על המצאת סיפורים.

טייטלבאום: באחד העימותים הזכרת את הגבלת תקופות הכהונה כמניע של יריביך, ואנשים שרקו וקראו בוז. למה?

סובורוף: אני לא יודע למה. אני אומר שלדעתי לוס אנג׳לס צריכה היום, יותר מאי פעם, ראש עיר שיש לו יותר מקריירה בפוליטיקה... אנחנו נכנסים עכשיו לתקופה של מיתון. צריך מישהו שמשלב ניסיון בעסקים, בשירות הציבורי ובפילנתרופיה. לשמוע את הסיפורים האלה מפוליטיקאים מקצועיים שאומרים: ״טוב, אני נגד זה״... לאף אחד לא היה שום קשר לרמפארט. נו, באמת.

המערכת הפוליטית של עיריית לוס אנג׳לס כשלה בכמה וכמה מקרים ביישום הרפורמות של ועדת כריסטופר. נקודה. אבל לא, בואו פשוט נעביר את זה לממשל הפדרלי — שהוא יטפל בזה... אני מאמין ש־90 אחוז משוטרי משטרת לוס אנג׳לס הם אזרחים נפלאים שעובדים קשה, ובמקום לראות את שמם מוכתם הם רוצים להתפטר. הם רוצים לעזוב כי אין להם גיבוי פוליטי; הם לא יכולים לבצע מעצר בלי לסכן את הקריירה.

ודאי שלא מגיע להם שיחייבו אותם למסור לעצורים כרטיס שכתוב בו: ״אם הייתי גס רוח כלפיך, התקשר לממונה עליי״. אין מורל במשטרה.

טייטלבאום: מה יש לך נגד וקס?

סובורוף: לדעתי המוניטין של ג׳ואל מבוסס על עמידה לבד ועל תלונות על מה שאחרים עושים. אני לא חושב שלהאן יש הניסיון או העומק. אולי לאביו היו. תראה, לדעתי כולם אנשים מקסימים, בסדר?

טייטלבאום: יש סוגיות יהודיות שמעסיקות אותך בבחירות האלה?

סובורוף: בהחלט. חוסר הרגישות של רשות התחבורה העירונית הוא אחת מהן. בלוס אנג׳לס יש קהילה דתית משגשגת, רצפים של שכונות בכל מקום — הנקוק פארק, לנקרשים, צ׳נדלר, פיקו — וקווי הרכבת הקלה שמבתרים את הקהילות האלה הם בעיה גדולה. התנועה צריכה לעבור בכביש המהיר, שם מקומה, ולא ברכבת קלה. הרבה אנשים חוצים את הרחוב בשבת ולא לוחצים על כפתורי הרמזורים. צריך למצוא לזה פתרון.

הקהילות ישלמו על הדברים הקטנים שהן צריכות, כמו שעוני עצר. אנחנו לא מדברים רק על דת, אלא על תרבות, מסורת, מורשת ודת. העירייה יכולה לגלות יותר כבוד כלפי קהילות רבות, לא רק כלפי הקהילה היהודית.

גם החינוך. רבים בוחרים לחנך את ילדיהם בבתי ספר יהודיים, ובו בזמן משלמים הון על מערכת החינוך הציבורית. אני מאמין שאם נקים מחוזות חינוך שכונתיים, באותו סכום נוכל לקבל מערכת שמחנכת ילדים, במקום מערכת שבה 80 אחוז אינם יודעים לקרוא ולכתוב. ליהודים לא מפריע לתת, אם מתקבלת תמורה.

ואם יש משהו שחוזר אלינו ממערכות החינוך הגדולות האלה, הרי אלה כתובות גרפיטי על הקירות שלנו, חברי כנופיות וילדים שאינם יודעים לקרוא ולכתוב. וכשאתה הולך למסעדה, אתה לא מקבל את מה שהזמנת, כי לאנשים אין כישורי חשבון בסיסיים. כל מה שצריך הוא לתת לילדים חינוך ראוי, ואז לפחות היהודים יאמרו: ״טוב, לפחות הכסף שלי הולך למשהו מועיל ולא מתבזבז״.