הוא אומר שהוא בן 61, אבל לא הייתם מנחשים זאת ממראהו, וגם לא משולחן הכתיבה המכוסה בניירת במשרדו שבמרכז העיר. אחרי חצי חיים של מאבקים, הסוללות שלו עדיין טעונות, גם כשחלל המשרד מאיים להיכנע למפולת המתקרבת של תיקים עירוניים. אומרים לי שחבר מועצת העיר ג׳ואל וקס מעדיף לשטוח את משנתו ממשרדיו בסטודיו סיטי. אבל היום הוא יום של פגישות וראיונות — השעה כבר אחרי שלוש אחר הצהריים, ואני החוקר השלישי שלו להיום.
הוא תמיד עסוק כל כך, וביתר שאת עכשיו, כשהוא מתמודד על ראשות העיר, ושולחנו תמיד על סף קריסה. ״לא לקחתי יום חופש כבר 20 חודשים״, הוא מתוודה.
שלדון טייטלבאום: אנחנו שומעים בלי סוף על השסעים האתניים שקורעים את העיר הזאת. למה איננו רואים אותם משתקפים במרוץ הזה?
ג׳ואל וקס: זה עניין שניפחו אותו מאוד. ההבדלים הם חיצוניים. מבפנים, אנשים דומים ביסודם. הם באו לכאן מאותן סיבות שהוריי או סבי וסבתי באו לארץ הזאת לפני מאה שנה: ליצור חיים טובים יותר לעצמם ולמשפחותיהם. הם רואים ארץ מלאת אפשרויות. אז עכשיו הם באים מאמריקה הלטינית או מאסיה במקום ממזרח אירופה, אבל בעיקרו של דבר זה אותו הסיפור.
כולם רוצים להתפרנס, להקים משפחה, לקבל חינוך טוב יותר, להרגיש בטוחים בשכונה ולהתקדם בחיים.
טייטלבאום: אתה אומר שאמריקאים בני הדור השני והשלישי מגלים ברובם אהדה לגלי ההגירה האלה?
וקס: לדעתי כן, וחשוב שמנהיגים יזכירו לנו שכך ראוי שיהיה.
טייטלבאום: נניח. אבל בעיר המגוונת הזאת צריך גם להכיר בכך שרוב התושבים היספנים. והקהילה הזאת ניצבת בפני האפשרות שראש העיר הבא שלה יהיה יהודי. משהו בתמונה הזאת אינו עקום?
וקס: אני לא חושב כך. אף אדם לא יכול להיות הכול — שחור ולטיני ויהודי ואסיאתי ולבן ממוצא אנגלו־סקסי וגבר ואישה והטרוסקסואל והומו. אתה יכול להיות רק אדם אחד. אתה רק צריך להיות מסוג האנשים שבאמת רוצים, וגם יעשו זאת, לקבל את כל השאר. העניין הוא למצוא גדולה, עוצמה ויופי בגיוון, ולהכיר בו כנכס, משהו שמייחד את לוס אנג׳לס ואולי אפילו מגדיר אותה.
צריך מנגנון שלטוני שכולל את כולם, וצריך להיות ראש העיר של כולם. הייתי התומך הנלהב ביותר בממשל שכונתי משום שהוא מספק מסגרת מוסדית שמאפשרת לכולם לתרום את מה שביכולתם, לצמוח כיחידים ולהרגיש שהם חלק ממשהו — שזה השלטון שלהם וזאת העיר שלהם.
טייטלבאום: אתה רואה חסרונות כלשהם בביזור הזה של השלטון העירוני? כשם שבית ספר או משטרה יכולים להיכשל כישלון חרוץ ולהשאיר לכולנו לאסוף את השברים, כך, אני מניח, יכולה גם מועצה שכונתית.
וקס: יש בי אמונה עצומה באנשים. לא מדובר רק במענה לתחושת הניכור, אלא בהכרה שרוב האנשים טובים, אכפת להם, הם רוצים לתרום את חלקם ובאמת רוצים להשתייך למערכת. אם נותנים להם את ההזדמנות הזאת, העיר מקבלת בתמורה את התועלת המצטברת של כל הדברים הרבים שאנשים כאן מסוגלים לתרום.
טייטלבאום: אם ניכרה איבה כלשהי בין המועמדים, נדמה שהיא בינך לבין סטיב סובורוף.
וקס: זה אישי יותר מכל דבר אחר. זה בכלל לא אידאולוגי. אני לא רוצה שכך יהיה, אבל זה המצב.
טייטלבאום: במובנים רבים נראה שהמשותף לגישות של כולכם רב בהרבה מן המפריד.
וקס: תמצא הרבה מאוד מן המשותף במה שכולנו אומרים. בפוליטיקה, כמו בכל דבר, השאלה היא אם עשית ואם תעשה את מה שאתה אומר. קל מאוד להבין מה לדעתך כדאי לומר.
אבל האם תעשה זאת ברגע המבחן? למי תהיה נאמן כשתצטרך לבחור? כולנו אומרים שאנחנו בעד הסביבה, אבל האם תישאר בעדה כשיגיע מיזם, ויזם נדל״ן בעל השפעה רבה כתורם לקמפיינים ילחץ בכיוון ההפוך? כולנו אומרים שאנחנו בעד שימור היסטורי, אבל יהיה לך אומץ לומר לא כשהקרדינל ירצה להרוס קתדרלה? הקריירה שלי היא 30 שנה של עמידה מאחורי מה שאני אומר ומאמין בו.
יש פעמים שאני עומד לבד, נגד כל בעלי האינטרסים החזקים. זה בסדר. כך רוכשים אויבים, כך קשה יותר לגייס כסף, אבל כך גם זוכים לכבוד ולכבוד עצמי.
טייטלבאום: אחרי שעמדת לבד באופוזיציה פעמים רבות כל כך לאורך הקריירה, אפשר עכשיו למשול?
וקס: זאת לא הייתה רק התנגדות. פעמים רבות עמידה לבד היא הצעד הראשון בדרך לשינוי. נאבקתי במחלקת המים והחשמל במשך 20 שנה. אמרתי שהיא מנופחת ועמוסה בכוח אדם מיותר, וכך היה. לבסוף הבאנו את ביקורת החשבונות העצמאית והחיצונית הראשונה. היא קיצצה רבע מיליארד דולר מהתקציב, ייעלה את הפעילות, ועכשיו אנחנו חברת התשתיות לדוגמה בכל המדינה, בתקופה שבה אחרות עלולות לפשוט רגל.
העמדה הראשונית אינה רק עמדה לשמה, אלא צעד בדרך לשיפור. אינספור שינויים שהפכו את השלטון העירוני ליעיל וליצרני יותר חייבו תחילה את המאבק הזה. אני לעולם לא נאבק לשם המאבק עצמו.
כשנאבקתי בסבסוד של 150 מיליון דולר מכספי המסים לאולם הספורט, או בסבסוד של מאה מיליון דולר למלון במרכז העיר, זה לא היה רק כדי לעצור אותם. יש לי סדר עדיפויות אחר, המשקף את סדר העדיפויות של קהילה שיכולה להשתמש בכסף לדברים אחרים — לסלול רחובות, לתקן מדרכות ולגזום עצים, לרכוש ספרים לבתי ספר, לממן פעילויות לילדים אחרי הלימודים ופרמדיקים. אני נאבק בזיהום כימי של המים לא כדי להילחם, אלא מפני שאני רוצה לנקות אותם.
אני לא נאבק בריסוס מלתיון מהאוויר לשם המאבק, אלא כדי למצוא חלופה. לעיתים קרובות המאבקים האלה מזיקים פוליטית, כי אתה דורך על יבלותיהן של קבוצות אינטרסים.
טייטלבאום: עד כמה חזקות קבוצות האינטרסים השונות היום? עבר זמן מאז שראיתי לאחרונה את ״צ׳יינהטאון״.
וקס: חזקות מאוד. ולא רק כאן. זה עניין של כסף. תמיד חוזרים לכסף. צריך כסף כדי להתמודד בבחירות. הכוחות שמביאים אנשים להיבחר, משאירים אותם בתפקיד ומקדמים אותם לתפקיד הבא תמיד יהיו חזקים. היכולת לקבל החלטות בחשאי, מאחורי דלתיים סגורות, תמיד מאפשרת לאנשים לעשות דברים שאולי לא היו עושים אילו הציבור הסתכל. אנשים מתנהגים אחרת לגמרי כשמישהו מציץ מעבר לכתפם.
טייטלבאום: איך אתה משיב למי שאומרים בקמפיין הזה שאי אפשר לסמוך על מי שחפרו את הבור שיוציאו אותך ממנו?
וקס: רוב האנשים דוחים את הטענה הזאת. השאלה אינה אם היית בשלטון 30 שנה, אלא איזו עבודה עשית. אנחנו מובילים בסקרים בלי שהוצאנו כמעט כסף, מפני שלא רק החזקנו בתפקיד אלא עשינו עבודה טובה. כולם יכולים לדבר יפה בזמן בחירות. אבל יש לך הוכחה שאתה הדבר האמיתי? לי יש הרקורד שלי והחזון שלי, ועל פיהם אנשים ישפטו אותי.
אז כשמישהו יאמר שהיית שם כל כך הרבה זמן, אשיב: כן, ואני גאה מאוד ברקורד שלי. אילו היו 15 ג׳ואל וקס, הדברים היו נראים אחרת לגמרי.
טייטלבאום: כל אחד מהמועמדים שילם מס שפתיים על כמה נוראה פרשת רמפארט. ואז מגיע ה״אבל״.
וקס: זה לא ״אבל״. העניין הוא שלא צריך לבחור בין השניים. רפורמה במשטרה והגנה על הציבור אינן צריכות לשלול זו את זו. מבחינתי אי אפשר להשיג את האחת בלי האחרת. אפשר וצריך את שתיהן.
טייטלבאום: אז למה אני מקבל מכולכם את הרושם שבעצם על הציבור מוטלת החובה לזכות מחדש באמון המשטרה?
וקס: הסוגיה הוצגה — וסטיב [סובורוף] היה בין מי שהציגו אותה כך — כאילו רפורמה היא דבר טוב, אבל היא כובלת את ידי המשטרה ומונעת ממנה לבצע את תפקידה. אני אומר שלא מדובר בזה או בזה — אלא בשניהם. לדעתי שוטרים רבים כל כך תומכים בי מפני שהם מבינים זאת. השוטרים הטובים לא רוצים שהרעים יכתימו אותם. אבל היה קוד של שתיקה, והוא נשמר בצמרת יותר מאשר בדרגים הנמוכים. לכן אני מבקר את ההנהלה יותר מאשר את השוטרים מן השורה.
ההנהלה מנהלת את החקירה. מי בוחן את עצמו? לא היינו יודעים על רמפארט אלמלא נתפס רפאל פרז בגניבת סמים. הייתי הראשון שקרא לחקירה חיצונית שתלך עד הסוף, משום שידעתי שזה לעולם לא יבוא מרצונם. היינו חייבים לעשות זאת, ורק מפני שראש העיר ומפקד המשטרה התעקשו, אנחנו עומדים עכשיו מול התערבות הממשל הפדרלי. לכן אני אומר: להוציא הכול. לפתוח את התרבות הזאת לעין הציבור.
לבחון אותה במבט רחב, לבצע רפורמה במשטרה, אבל לזכור תמיד שביטחון הציבור הוא העדיפות הראשונה של שלטון מקומי.
טייטלבאום: ומה בעניין החינוך? אני מבין את כוחו של התפקיד כבמה ציבורית. אבל אם, כדבריך, הכול חוזר לכסף, צריך להכיר בכך שלראש העיר הבא אין סעיף תקציבי שכתוב עליו ״חינוך״.
וקס: בסדר, אין לך סמכות חוקית. אבל אם אתה מאפשר לפרשות כמו בלמונט לקרות — בלמונט היא למחוז החינוך מה שרמפארט היא למשטרה, ומה שכמה מחריגות התקציב וממיזמי הסרק של רשות התחבורה הם לתחבורה. אם מאפשרים לדברים הרעים לקרות ולהימשך, לא רק מבזבזים המון כסף אלא גם שוחקים את תמיכת הציבור במתן המשאבים שהמערכת זקוקה להם. צריך יותר כסף למורים, לא פחות.
יש משהו מטורף בחברה שמשלמת לשחקן כדור עשרה מיליון דולר אבל עינה צרה בעשרת אלפים דולר למורה. צריך כיתות קטנות יותר, מורים טובים יותר ויותר טכנולוגיה. את כל הדברים שמשפרים את מצבם של עשירים בבתי ספר פרטיים צריך לתת יותר בבתי הספר הציבוריים. אבל מה קורה כשאנשים משתמשים בכישלונות כתירוץ לקיצוץ התמיכה? אם ראש עיר אומר שהוא יכול לסייע ברפורמה, לחולל שינויים, כבר מתחילים ליצור סביבה שמחזקת את תמיכת הציבור בבתי הספר.
אני מתחלחל מפרשה כמו בלמונט לא רק בגלל הכסף המבוזבז והאסון הסביבתי, אלא מפני שהיא משמשת תירוץ שלא לתמוך בבתי הספר. כוח עבודה משכיל מניע את הכלכלה המודרנית. לכן אני חייב להאמין שיש להשתמש בתפקיד ככל האפשר בנושא חשוב כל כך — אנשים עוזבים את העיר כדי להגיע למערכות חינוך אחרות — כי רווחת העיר תלויה בזה. כן, יש מועצת חינוך שמנהלת את המערכת.
אבל לדעתי ראש העיר הנוכחי צדק כשהתערב בניסיון לשפר אותה. זה לא אומר שהייתי עושה כל דבר שהוא אומר שברצונו לעשות. אבל אין ספק ביכולתו של ראש העיר לחולל שינוי מתוקף היותו דוברה של העיר השנייה בגודלה במדינה. אני מאמין בכך, והציבור רוצה לראות זאת אצל ראש העיר שלו.
טייטלבאום: הרב הרולד שולווייס אמר לאחרונה למתפלליו שכיהודים אנו מצווים להתעניין במצוקות הפוקדות חלקים אחרים של העיר ולסייע בפתרונן. בהתחשב בנטייתנו להתקבץ במערב העמק, בווסטסייד, בשכונות סגורות ובבתי ספר פרטיים, האם לדעתך הקהילה נענתה לקריאה?
וקס: אני רואה המוני אנשים עושים טוב בכל שכונה. זה מחמם את הלב. תופתע לגלות כמה טובים אנשים רבים באמת. אם למדנו משהו מהמהומות לפני עשור, הרי זה שאי אפשר לבנות סביבנו חומות ולהתנתק משאר החברה. זה לא רק בלתי אפשרי, זה לא מוסרי, וודאי שכך לא מחנכים יהודים.
אני בשטח בכל יום, ורואה אינספור דוגמאות לאנשים שמשקיעים מזמנם וממרצם כדי לעזור לאחרים, לסייע לקשישים ולדאוג שלילדים יהיה מה לעשות אחרי הלימודים. ראשי ערים יכולים להוביל כך: לקבוע את האווירה, להנהיג ולחיות מתוך דוגמה אישית, להפנות את תשומת לבם של אחרים. ראשי ערים צריכים לומר את הדברים שעליהם לומר. מה שהרב שולווייס אמר הוא מה שאני מצפה לשמוע מהרב שלי. אבל גם פוליטיקאים צריכים לומר דברים דומים.
לא רק רבנים צריכים לומר זאת. ראשי ערים עשויים להגיע לאנשים שרבנים אינם מגיעים אליהם.