זהו הריאיון השלישי בסדרת הראיונות של שלדון טייטלבאום עם המועמדים המובילים לראשות העיר.
אפשר לסמוך על אנטוניו ויאראיגוסה, המועמד לראשות העיר ויושב ראש בית הנבחרים של קליפורניה לשעבר, שימצא מיקום אסטרטגי במיוחד למטהו שבחזית חנות. נכון, בתור לב בסיס התמיכה שלו בעמק, הבחירה בפינת ואן נייס ושרמן ויי מובנת מאליה. אבל יש משהו נוח להפליא בכך שהמטה ניצב גם לצד סניף קריספי קרים הראשון בעמק — ועד כה היחיד.
בדומה לרשת הסופגניות, גם ויאראיגוסה נמצא בשטח כבר לא מעט זמן: פוליטיקאי של ״אוהל רחב״ ולוחם למען הסכמה, שבריתותיו משתרעות על קשת רחבה של קהילות ואינטרסים, מן הליברלים בווסטסייד ועד מועדון המיליארדרים של העיר. דבר אחד יש לו ולקריספי קרים אין: הכשר שרכש בשש שנות שירות ציבורי.
בזכות תמיכתו המתמשכת בעניינים ובמוסדות יהודיים בעיר, יש הרואים בו אולי את הלנדסמן האותנטי ביותר במרוץ. לא מפתיע אפוא ששיחתנו התמקדה בעיקר בנושאים ובסוגיות יהודיים.
שלדון טייטלבאום: יום ראשון עמוס?
אנטוניו ויאראיגוסה: הבוקר הייתי במפגש קהילתי בכנסיית ווסט אנג׳לס. אני לא עושה ביקורי בזק כאלה. רוב נבחרי הציבור, כשהם הולכים לבית כנסת או לכנסייה, קופצים לחצי שעה, מציגים אותם, הם אוכלים והולכים...
טייטלבאום: ומה אתה עושה, נרשם כחבר ותורם לקרן הבניין?
ויאראיגוסה: לא, אני פשוט נשאר כל הזמן. מתחילת המפגש ועד סופו.
טייטלבאום: ממי ירשת את החברותיות שלך?
ויאראיגוסה: מאמי. כשגדלנו בשנות החמישים והשישים, אמא הזמינה כל הזמן לארוחות לבנים — בעיקר יהודים מסיטי טראס — שחורים, אסיאתים והומואים. היא הכירה את כולם. היה לה מעגל חברים רחב מאוד. היא באמת חינכה את ילדיה בענייני סובלנות ואכזריות אנושית. היא הייתה אישה מזן אחר.
טייטלבאום: הג׳ורנל פרסם זה עתה מאמר של מרלן אדלר מרקס שלנו, שבו נדמה שהיא הכתירה אותך כמועמד ״היהודי״ במרוץ. איך ההרגשה שצירפו אותך לשבט?
ויאראיגוסה: אני חושב שמכירים בכך שבשש שנותיי בחיים הציבוריים עבדתי קשה כדי לייצג את הקהילה היהודית ולהתקרב אליה. אני גאה בכך שהובלתי גיוס של כמעט 15 מיליון דולר במימון מדינתי למוזיאון הסובלנות, שני מיליון דולר למוזיאון סקירבול ושני מיליון דולר לבניין הפדרציה היהודית ולמוזיאון זימר.
יזמתי הצעת חוק לדיווח על פשעי שנאה, שעליה עבדתי עם מנהיגים יהודים רבים ועם מנהיגים אחרים של המאבק לזכויות האזרח, כדי לחייב דיווח על פשעי שנאה בבתי הספר שלנו. יזמתי הצעת חוק לפטור ממסי המדינה תושבי קליפורניה שנמנו עם קורבנות מחנות עבודת הכפייה בתקופת גרמניה הנאצית. יש לי היסטוריה ארוכה של עבודה בקהילה.
טייטלבאום: מעבר לבניית גשרים לצורך רווח פוליטי, מה מושך אותך לעניינים האלה?
ויאראיגוסה: אני מאמין שכדי שהממשל יתפקד, עליו לייצג את כל הקהילות. מנהיג בלוס אנג׳לס מגוונת כל כך צריך לעבוד מסביב לשעון כדי להגיע לכמה שיותר קהילות שונות.
טייטלבאום: אתה מנסה לפנות לנטייה הליברלית והפרוגרסיבית שעדיין ניכרת באוכלוסייה היהודית העירונית?
ויאראיגוסה: בהחלט. אין ספק שהעמדות הפוליטיות שלי מצאו הד בקרב החוגים הפרוגרסיביים יותר בקהילה היהודית, ולא בגלל מאמצי ההתקרבות שלי אלא בזכות חלקי בעיצוב החקיקה בשש השנים האחרונות.
טייטלבאום: אנשים בקהילה הלטינית הביטו בחשד ברומן הזה?
ויאראיגוסה: אין ספק. התייצבתי לצד דייוויד טוקופסקי, המועמד למועצת החינוך, ותמכתי בו, והיו מי שביקרו אותי והשמיצו אותי. אמרתי אז שאנחנו צריכים להשתחרר מהרעיון שרק בני הקהילה יכולים לייצג אותה. צריך לתמוך במועמדים הטובים ביותר, יהיו מי שיהיו ומכל קהילה שיבואו. כך היה גם כשתמכתי בבוב הרצברג לתפקיד היושב ראש. רבים יודעים שבוב היה שותפי לדירה.
אמרתי שהוא צריך להיות היושב ראש הבא מפני שהוא המועמד המתאים ביותר... אחריי. היו מחוקקים שכעסו מאוד ומתחו ביקורת. הם חשבו שללטינים יש איזשהו מונופול על התפקיד. אמרתי שלא, כך זה לא עובד.
טייטלבאום: ואם כבר מדברים על בויל הייטס, לאחרונה תהיתי אם אין סכנה שתהפוך לגרסה המקומית שלנו לפולין — מקום שיש בו אנטישמיות ואין בו יהודים. מה במאה ה־21 יכול להניע שני נערים לטינים לצייר ציור קיר אנטישמי ארסי מול עורקי תחבורה ראשיים?
ויאראיגוסה: לדעתי הבעיה היא חוסר הבנה עצום. רק כשזוכרים ומלמדים אנשים על הזוועות שבני אדם עשו לבני אדם אחרים אפשר ללמוד מהניסיון הזה וליצור לנו עולם טוב יותר. חשוב שיהיו תוכניות לימודים העוסקות ביחסי אנוש ויוצרות באמת את ההקשר לדיונים החשובים שצריכים להתקיים מגיל צעיר מאוד, תוך הדגשת אנושיותנו והמכנה המשותף בינינו.
טייטלבאום: אזכיר לך שיש קהילות במדינה הזאת שבהן רגשות אנטי־יהודיים נעשו בעיה של המשכילים יותר מאשר של מעמד הפועלים והעניים...
ויאראיגוסה: זה מדהים. קשה לי להתחבר לזה, כי גדלתי בבית שהיה ההפך הגמור מכל דבר כזה. כשעבדתי בשנה שעברה על הצעת החוק לדיווח על פשעי שנאה, ממש אחרי הירי במרכז הקהילתי היהודי בצפון העמק, כינסתי רבנים, מומחים ליחסי אנוש ומנהיגי זכויות אזרח. אמרתי שאני לא מעוניין במסיבת עיתונאים גדולה, אלא במשהו שכולכם חושבים שיש בו טעם.
הם אמרו שדרושה ועדה כלל־מדינתית ליחסי אנוש, שתפעל כמרכז מידע וכמערך תמיכה מטעם המדינה בתחום הזה. ונחוץ מנגנון דיווח על פשעי שנאה, שיחייב את בתי הספר לעקוב אחריהם. מחוז החינוך המאוחד של לוס אנג׳לס ומחוזות אחרים באמת לא עושים זאת היטב. הכנתי את שתי הצעות החוק. אחת נחתמה והשנייה לא.
טייטלבאום: אתה רואה בקהילה היהודית ציבור שמעסיקה אותו סוגיה אחת בלבד?
ויאראיגוסה: הקהילה הזאת תמיד הייתה סובלנית יותר מאחרות, אבל אני מאמין שכל קהילה צריכה לפעול ללא הרף נגד הדעות הקדומות וחוסר הסובלנות שבתוכה. כולנו צריכים לעבוד על זה כל הזמן — על הסטריאוטיפים. אני לא יכול לספור כמה פעמים אני נכנס למקום ואנשים אומרים: ״למה אתם לא מדברים אנגלית?״ כולנו, בניסוי הגדול שלדעתי הוא לוס אנג׳לס, צריכים להמשיך לבנות את הגשרים.
השתתפתי בשולחן עגול לטיני־יהודי ובשולחן עגול שחור־לטיני לפני 20 שנה. צריך לקיים את השיחות האלה: איך בונים קהילות משותפות ומתמקדים במאבקים המשותפים לנו.
טייטלבאום: אני מבין שחיים סבן הוא אחד התורמים והתומכים שלך. חיים הוא בחור הגון. אבל כמי שהציב את החינוך בראש סדר העדיפויות שלו, מה אתה אומר להורים ולמחנכים שעלולים לראות בחברות כמו סבן אנטרטיינמנט את השטן בהתגלמותו?
ויאראיגוסה: אני לא מקבל את החשיבה הזאת. הילדים שלי צפו בתוכניות שלו, והם ילדים טובים. אם יש תוכנית שאני, כהורה, לא אוהב, אני יכול לכבות את הטלוויזיה. חיים הוא אדם נפלא ונדיב. הוא מחויב ליצירת קהילה טובה יותר למען יותר אנשים כאן. הוא רואה בי אדם שמחויב להרחיב את הגדרת הביטחון הציבורי כך שתכלול רשת ביטחון טובה יותר ושיפור באיכות החיים של אנשים רבים יותר.
יש לנו הרבה מן המשותף, שלא לדבר על הרקע ״הספרדי״ המשותף שלנו.