עמוד נלווה ל־The Bleeding Man Revisited
טייטלבאום ואליסון: שלושים שנות דם רע
שלדון טייטלבאום, הרלן אליסון ותחקיר קרייג סטריט.
משימה עיתונאית לבדיקת טענה לגנבה ספרותית נעשתה לחלק מסכסוך ממושך בין העיתונאי שלדון טייטלבאום לסופר הרלן אליסון. במוקד התחקיר עמד קרייג סטריט. במבטו לאחור מתאר טייטלבאום כיצד מחלוקת על ממצאי התחקיר התפתחה לאיבה אישית.
עמוד זה, הנלווה ל־The Bleeding Man Revisited, מפגיש בין התחקיר שפורסם לבין זיכרונותיו המאוחרים של טייטלבאום מן הסכסוך.
.jpg){kind=link}
אליסון על טייטלבאום ב־אני, רובוט
״...גרגורי פילי או שלדון טייטלבאום, מרירים להחריד, קנאים ונטולי כישרון...״
במבוא נוקב אליסון בשמותיהם של שני המבקרים, בתוך קטע שבו הוא מדמיין נעיצת מסמר מסילה בעינו של מבקר. הוא מציג את ביקורתם כביטוי למרמור על כך שלא כתב רומנים. הקטע נדון גם ב־The Bleeding Man Revisited. [2]
מתוך פתיל בוער (A Lit Fuse), הביוגרפיה המקיפה של הרלן אליסון מאת נאט סגלוף, שהייתה מועמדת לפרס הוגו
״אתם חושבים שהרלן אליסון הפחיד אותי?״
הקדמתו של נאט סגלוף — תרגום לעברית
יריב נוסף לרגע היה שלדון טייטלבאום, עמית למלאכת העריכה והכתיבה, שהאסופה שלו מ־2018 בהוצאת מנדל וילאר, Zion’s Fiction: אוצר הספרות הספקולטיבית הישראלית (בעריכה משותפת עם עמנואל לוטם), היא מעין חזיונות מסוכנים יהודי — כך אני מכנה אותה. שלי ואני הכרנו במקרה בוורלדקון ה־76. כמו במקרה של אנדי פורטר ורבים אחרים, הרלן ירה בשני הקנים במה שנראה לו מאבק שכדאי לנהל. דבריו של טייטלבאום מעלים את שאלת היחס בין האמן לאמנותו. לא הדפסתי את הסיפור כולו, מפני שכדי להציבו בהקשרו הייתה נדרשת הקדמה שאורכה פי חמישה מן המכתב עצמו:
דבריו של שלדון טייטלבאום — תרגום לעברית
יכולתי להתעלם ממכתבו הארסי והמאיים אליי, כפי שיכולתי לנתק את שיחת הטלפון המאיימת שלו — ובסוף אכן ניתקתי. אבל מה שהוא לא הבין, ומה שחבריו לא הבינו, הוא שביליתי שישה חודשים בסיני, רודף בג׳יפ אחרי מבריחי סמים בדואים. סיימתי בישראל הכשרת חי״ר, קורס מ״כים וקורס קצינים. שירתי בעזה ולחמתי בלבנון. קפצתי ממטוסים. אתם חושבים שהרלן אליסון הפחיד אותי? ...
האמת היא שזאת אשמתי. התייצבתי מול בריון פנים אל פנים. הוא פנה לכל מיני תככים נבזיים. מי הטיפש הגדול יותר?
אגיד לכם מה מעניין אותי. ולא בפעם הראשונה. איך מעריכים אמנות שנוצרה בידי אדם איום ונורא? איך מתמודדים עם אדם שהציג את עצמו כמופת להגנה על זכויות התיקון הראשון לחוקה, ובה בעת שלל אותן בחוצפה מכל מי שהפעילו אותן נגדו? כמה אמון נותנים, ומאיזה סוג, באדם שקידומו העצמי הוא חלק בלתי נפרד ממקומו בפנתאון? איך אתם עצמכם מעריכים אדם שתרומותיו לתחום, שאינן מבוטלות כלל, הוגבלו לסיפור הקצר — שבמרוצת הזמן נעשה לזנב שכלב תחש ארוך מאוד מכשכש בו?
ההקדמה והציטוט מתוך נאט סגלוף, A Lit Fuse: The Provocative Life of Harlan Ellison (״פתיל בוער: חייו הפרובוקטיביים של הרלן אליסון״), הפרק ״הפתיל כבה — תוספת אישית״, עמ׳ 230–231. דבריו של שלדון טייטלבאום © 2020 שלדון טייטלבאום.
סימן ההשמטה מופיע במקור; בתמליל האנגלי תוקנה שגיאת דפוס באמצעות התוספת [is]. המקור באנגלית
טייטלבאום על אליסון
״הסוונגלי הצרחן משרמן אוקס... טועה לחשוב שעוצמת קולו מעידה על שיעור קומתו המוסרי.״
תחקיר סטריט
ב־1990 הזמין מגזין לוס אנג׳לס טיימס מטייטלבאום תחקיר לבדיקת הטענה שקרייג סטריט גנב רומן מרון מונטנה. הספר Death in the Spirit House ראה אור ב־1988 תחת שמו של סטריט. מונטנה טען שהוא מחברו.
התחקיר חשף שיתוף פעולה מוקדם יותר בין השניים, ומחלוקת בשאלה איזה כתב יד הגיע לדפוס. סטריט טען שהוצאת דאבלדיי פרסמה את הנוסח הלא נכון. טייטלבאום מצא בהוצאה מקור שתמך במידה רבה בהסבר הזה. ממצאיו ערערו את הסיפור הנפוץ והפשוט לכאורה, שלפיו סופר אחד גנב את ספרו של סופר אחר.
הכתבה המוגמרת לא פורסמה ב־טיימס. דייוויד סטרייטפלד הסתמך על תחקירו של טייטלבאום בכתבתו ב־וושינגטון פוסט מ־30 בדצמבר 1990. לאחר מכן פרסם סטיבן פ׳ בראון את ״האיש המדמם״ בכתב העת Science Fiction Eye, גיליון 8, חורף 1991, עמ׳ 59–63. [1]
אליסון והתחקיר
ב־The Bleeding Man Revisited, המבט לאחור שפרסם ב־2026, מתאר טייטלבאום כיצד הוביל אותו התחקיר לעימות עם הרלן אליסון. על פי תיאורו, אליסון צידד במונטנה בסכסוך, ואיבתו לסטריט נבעה ממחלוקת קודמת על סיפור שהוגש לאסופה The Last Dangerous Visions.
מבחינתו של טייטלבאום, הסכסוך החריף כאשר דיווחו ערער על הגרסה המקובלת של פרשת סטריט. המחלוקת נמשכה גם לאחר פרסום הכתבה. במבטו לאחור הוא מתאר מתקפות חוזרות על עבודתו ועל מניעיו, ומציג את הסכסוך כאיבה אישית שצמחה מן התחקיר וממחלוקות נוספות ביניהם. [2]
הסכסוך מעל דפי הדפוס
בביקורתו על האנציקלופדיה למדע בדיוני, שפורסמה ב־לוס אנג׳לס טיימס באוקטובר 1993, תיאר טייטלבאום את יחסה לאליסון כ״מתרפס באופן מביך״. [3]
תגובתו של אליסון ב־I, Robot: The Illustrated Screenplay מובלטת לעיל. דבריו של טייטלבאום ב־פתיל בוער מאת נאט סגלוף, עם הקדמתו של סגלוף, מובאים לעיל בתרגום לעברית. במבטו לאחור מ־2026 הוא שב אל התחקיר ואל מה שבא בעקבותיו. [2]
לתחקיר המקורי ולמבט המאוחר לאחור תכליות שונות. הראשון מתחקה אחר הגרסאות המתחרות בסכסוך על כתב יד. המהדורה המאוחרת מתעדת גם את גרסתו של טייטלבאום לעימות האישי שליווה את עבודתו העיתונאית ונמשך אחריה. שניהם מרוכזים בעמוד The Bleeding Man Revisited.
מקורות שפורסמו וקריאה נוספת
- שלדון טייטלבאום, ״האיש המדמם״, Science Fiction Eye, גיליון 8, חורף 1991, עמ׳ 59–63; דייוויד סטרייטפלד, ״דוח ספרים״, וושינגטון פוסט, 30 בדצמבר 1990. המקורות באנגלית.
- שלדון טייטלבאום, The Bleeding Man Revisited, מהדורה מתוקנת ומעודכנת, 2026 (באנגלית). כולל את הקטע מתוך I, Robot: The Illustrated Screenplay מאת אליסון.
- שלדון טייטלבאום, ביקורת על האנציקלופדיה למדע בדיוני ב־לוס אנג׳לס טיימס, 8 באוקטובר 1993 (באנגלית).
- נאט סגלוף, A Lit Fuse: The Provocative Life of Harlan Ellison, ״הפתיל כבה — תוספת אישית״, עמ׳ 230–231. ההקדמה ודברי טייטלבאום מתורגמים לעיל; המקור באנגלית.