הצעת הספר הנוכחית

הרעיון

ב־6 באוקטובר 2023 כבר ידעה הספרות הספקולטיבית הישראלית לדמיין אסון. במשך עשרות שנים עסקו כותביה במלחמה, בכיבוש, במצור, בטרור, בפיתוי המשיחי, בזיכרון הצבאי, במעקב, בחרדה טכנולוגית, במשפחות מתפרקות, בגלות ובאמנות הישראלית המיוחדת של קיום שגרת חיים בנסיבות שאינן שגרתיות כלל. ואז הגיע 7 באוקטובר. הסיפורים לא התיישנו. לפתע הם נשמעו אחרת.

הפיל במנעל האוויר: ספרות ספקולטיבית ישראלית לפני 7 באוקטובר ואחריו היא אסופה של מדע בדיוני, פנטסיה, סוריאליזם וספרות ספקולטיבית ישראלית הנבנית סביב השינוי הזה בלחץ האטמוספרי. מה קורה לספרות הדמיון של חברה כאשר המציאות חוצה סף שהספרות התקרבה אליו במשך שנים בעקיפין?

זוהי שאלתה הספרותית הרחבה של האסופה: מה קורה לעתיד שחברה מדמיינת כאשר אותו עתיד נקטע באלימות?

הספרות הספקולטיבית הישראלית נוצרה תמיד מתוך יחס חריג לעתיד. המדינה עצמה קדמה למימושה: תחילה דמיינו את החברה שעדיין לא התקיימה, ואחר כך באה המלאכה המסובכת של הקמתה ושל החיים בה. בעקבות זאת דמיינו סופרים ישראלים עתידים נוספים, שהושפעו ממלחמה ומשלום, מטכנולוגיה ומדת, מכיסופים אוטופיים ומחרדות דיסטופיות.

7 באוקטובר יצר שבר בנוף הדמיוני הזה. הנחות על ביטחון, גבולות, דו־קיום, זהות לאומית והעתיד עצמו הוטלו בספק. ובכל זאת, הספרות אינה מתחלקת בקו ישר ל״לפני״ ול״אחרי״. סיפורים שנכתבו לפני אסון עשויים לקבל משמעויות שיוצריהם לא חזו, וסיפורים שנכתבים אחריו נושאים את זכרם של עתידים שאינם נראים עוד אפשריים.

הפיל במנעל האוויר מפגיש בין העולמות האלה. בצירוף סיפורים שנכתבו משני עברי השבר, הקוראים חווים את השינוי ולא רק מקבלים עליו הסבר. היצירות המוקדמות נקראות באור חדש לצד המאוחרות.

התוצאה אינה מסמך עמדה פוליטי, וגם לא אוסף סיפורים המשרת תגובה לאומית אחת, אלא עדות ספרותית לחברה המתמודדת עם זעזוע עמוק ביחסיה עם העתיד.

לכן יש צורך באסופה דווקא עכשיו. היא מתעדת רגע שבו הדמיון הספקולטיבי עצמו עובר משא ומתן מחודש: סופרים שואלים לא רק מה יבוא אחר כך, אלא אם ההנחות שהפכו עתידים מסוימים לאפשריים בדמיון יוכלו לשרוד.

חשיבות הספר חורגת מישראל. כל חברה מדמיינת את עתידה על סמך הנחות שנראות יציבות, עד שההיסטוריה מערערת אותן. הספרות הספקולטיבית הישראלית מציעה מקרה מרוכז במיוחד של התהליך, ברגע שבו העתיד שדומיין לפני השבר מתעמת עם העתיד שיש לדמיין אחריו.

זה אינו כרך שלישי בסדרת Zion’s Fiction. האסופה Zion’s Fiction: A Treasury of Israeli Speculative Literature משנת 2018 הציגה לקוראי האנגלית את קיומה של ספרות ספקולטיבית ישראלית ענפה; More Zion’s Fiction: Wondrous Tales from the Israeli ImagiNation משנת 2021 הרחיבה את המפה. הפיל במנעל האוויר משנה את המסגרת. הוא מציב סיפורים מלפני השבר ואחריו בדיאלוג כרונולוגי, ומאפשר לקורא להבחין במה שנשמר, במה שנסדק, במה שהתעצם ובמה שכבר אי אפשר לשמוע באותו אופן.

האסופה נערכת בידי שלדון טייטלבאום, שותף לעריכת האסופות הקודמות ומי שעוקב אחר הספרות הספקולטיבית הישראלית כבר יותר מארבעים שנה. היא נשענת על רשת קיימת של סופרים, מתרגמים, חוקרים וקוראים ברחבי העולם.

רוב הסיפורים נכתבו בעברית, ורבים מהם טרם ראו אור באנגלית. התרגום אינו אפוא עניין טכני משני, אלא נדבך ביצירתה הספרותית של האסופה לקהל קוראי האנגלית. דרושים מתרגמים ספרותיים מעולים שיוכלו לשמר את הקולות, המשלבים הלשוניים, הניואנסים הפוליטיים, ההומור השחור, לשון הצבא, הרמיזות הדתיות וההמצאות הספקולטיביות שבמקור.

שם הספר מעביר את הביטוי המוכר ״הפיל שבחדר״ אל עולם המדע הבדיוני. 7 באוקטובר הוא הפיל: לא הסבר לכל סיפור, אלא האירוע שמשנה את הלחץ שסביבו. מנעל האוויר הוא הספרות הספקולטיבית עצמה — תא מעבר בין המציאות ובין המדומיין. האסופה שואלת מה עוד אפשר להרחיק, לעמת, להצחיק, לבכות או להשאיר ללא מילים כאשר האטמוספרה משתנה.

הספר מסרב לתפקידים הפשוטים המוצעים לו: הוא אינו תעמולה ואינו כתב אישום; אינו ספר עדויות ואינו מאמר פוליטי בתחפושת ספרותית. הסופרים שבו חלוקים בדעותיהם. אחדים מדגישים פגיעוּת, אימה, אבל והישרדות יהודיים וישראליים; אחרים חושפים כיבוש, כוח מדינתי, הכחשה, אלימות, שחיתות או סכנה משיחית. חלקם עושים את שניהם. המטרה אינה איזון מלאכותי אלא מורכבות ספרותית.

מאז ההתקפות והמלחמה שבאה בעקבותיהן נשלט הדיון הבין־לאומי בישראל בידי עיתונות, היסטוריה, ויכוחים, האשמות, סנגוריה וסנגוריית־נגד. לספרות יש כלי אחר. המדע הבדיוני יכול להעניק צורה מוחשית ללחצים שהשפה הציבורית משטיחה: טראומה הופכת ליקום מקולקל, ייאוש פוליטי מזמן מועמד מן העתיד, ערים ישראליות חרבות נצפות בעיני זרים, וסכסוך מורש עובר הזרה באמצעות חייזרים, היסטוריות חלופיות, נבואה, אימה, סאטירה ומיתוס.

הסיפורים המוקדמים מעצימים את המאוחרים מפני שהם מלמדים שהאסון לא המציא את חרדותיה של הספרות הספקולטיבית הישראלית. הרבה לפני 2023 עסקו סופרים בהיסטוריה חלופית, בפנטסיה תאולוגית, בגופים קיברנטיים, ברוחות מן הצבא, בחבלה בתשתיות, בגלות קוסמית ובבירוקרטיה של נבואה — כדי להתקרב למציאויות שקשה היה להכיל בריאליזם רגיל. אחרי השבר פועלות אותן צורות דמיון בלחץ אטמוספרי שונה.

לפיכך משלבת האסופה דחיפות עם עמידות לאורך זמן. נקודת המפנה ההיסטורית מובנת מיד, אך הטיעון הספרותי רחב ממחזור החדשות: כיצד ספרות הדמיון רושמת אסון לפני שהוא הופך להיסטוריה וגם אחריו.

הספר ייפתח בדברי הקדמה של לארי ניבן, מן הסופרים המוכרים והמשפיעים ביותר במדע הבדיוני וידיד ותיק של הזירה הישראלית. נוכחותו תקשר בין הקוראים הבין־לאומיים של הז'אנר ובין הסיפורים ותמקם אותם בתוך תולדותיו הרחבות, ולא כקוריוז פוליטי או אזורי. את הספר תחתום אחרית דבר של ואלרי אסטל פרנקל, שתמקם את היצירות במסורות רחבות של דמיון יהודי, פולקלור, טראומה ותרבות פופולרית.

הספר ותוכן העניינים המוצע

האסופה תיערך בסדר כרונולוגי, עם חלוקה ברורה ליצירות שנכתבו לפני השבר ולאחריו. בכל תיאור להלן מובאות הנחת היסוד העלילתית, נקודת הלחץ הספרותית והסיבה לשילוב היצירה. צירופם מבקש להמחיש כיצד המשימה העריכתית מתגלה מתוך הסיפורים עצמם: באמצעות חזרות, גלגולי צורה, שינויי טון, אסטרטגיות ספרותיות חדשות ונוכחותו הבלתי נמנעת של האסון הציבורי.

שמות הסיפורים מובאים כאן באנגלית, כפי שהם מופיעים ברשימת התכולה המוצעת; הנוסח הסופי תלוי בזכויות, בתרגום ובהחלטות העריכה.

לפני 7 באוקטובר: טקסטים של לחץ מצטבר

Pesach (Pavel) Amnuel, “The World is a Mirror” (1994)

סיפורו של פסח (פאבל) עמנואל פורסם במקור ברוסית ונקשר בהמשך למחזור ״המכון להיסטוריות חלופיות״ שלו. הוא מדגים באופן חד כיצד מדע בדיוני ישראלי מוקדם התמודד עם מציאות פוליטית שהז'אנר נטה לעתים לעקוף. תחילתו בפרוצדורה בלשית: חשוד ערבי־ישראלי ברצח נמלט מן הצדק אל מציאות היסטורית חלופית.

העולם שאליו רודף אחריו ההיסטוריון הוא היפוך אכזרי של ההיסטוריה הישראלית: ישראל אינה קיימת, היהודים חיים כמיעוט נחות הנתון לפיקוח בפלסטין הנתונה לשלטון ערבי, ומערכות של ריבונות, טינה, השפלה, מחתרת ושררה מחליפות ידיים. ההיסטוריה החלופית משמשת כאן לא כבריחה מן הפוליטיקה אלא כמנגנון של הכרה עצמית.

Gail Hareven, “To See What’s Coming” (1999)

גיל הראבן מדמיינת כנסת עתידית של המין האנושי, שבה אזרחים נשלחים לטראנס נבואי כדי לאסוף רסיסי מידע מתקופות עתידיות. בירוקרטיה כוהנית משתמשת בממצאים כדי לדחות את קץ האנושות. המספרת מאמינה תחילה בתיקון, בהיררכיה ובסודיות ההכרחית; אך חזון של ילדים כלואים ממוטט את המבנה הרוחני והפוליטי שעליו נשענה.

זהו סיפור יסוד לאסופה: הוא מציג דמיון ספקולטיבי ישראלי שהיה מוטרד כבר אז מאסון, מאחריות לדורות הבאים, מהסתרה מוסדית ומהמחיר המוסרי של הידיעה מה עומד לבוא בלי יכולת להתערב.

Vered Tochterman, “All Human Beings, in Peace and Brotherhood” (2003)

סיפורה המושחז של ורד טוכטרמן נפתח מפי מספר ישראלי גזען־כלאחר־יד, שמתעקש שאינו גזען באמת. לאחר פלישת חייזרים הוא מוצא את עצמו נלחם לצד פלסטינים ואויבים לשעבר, כאשר השנאות המוכרות מתגלות כבלתי מספקות. החספוס הקומי חושף דעות קדומות בלי לרכך אותן לכדי מסר ליברלי מנחם.

הסולידריות המתפתחת אינה נאורות מוסרית אלא תגובה מבוהלת, זמנית והכרחית לאיום גדול יותר. כך מתגלה דגם מוקדם של הספרות הישראלית: פנייה עקיפה לאסון הישראלי־פלסטיני באמצעות פלישה חייזרית והיפוך סאטירי, בלי להוציא ממרכז המנגנון את הדו־קיום, ההשפלה ואבסורד האיבה המורשת.

Lavie Tidhar, “The Gimatria of Pi” (2004)

לביא תדהר מחבר משחק טקסטואלי יהודי, מיסטיקה של מספרים, אינסוף מתמטי וחשש שמעשה הפרשנות עצמו עלול לפתוח פתח לאפוקליפסה. קוד, כתבי קודש וחישוב מתגלים ככלים בלתי יציבים: מערכות שנועדו לחשוף סדר, אך עלולות לגלות עודף משמעות מבעית.

הסיפור מקשר בין שעשוע אינטלקטואלי ובין לחץ קיומי; הוא מתקרב לאסון דרך לשון, גימטרייה והזרה מטפיזית.

Hagai Averbuch, “God Is Pure as an Equation, Sweet as Kanafeh, Straight as the Smoke Rising from the Incense Altar” (2005)

סיפורו ההזייתי והדחוס של חגי אברבוך נע בין חיילים, זיכרונות כלא, גופי מכונה, חזיונות מסוממים, אמונה מדברית, תשוקה ארוטית ושאריות הזיכרון האנושי בגופם של מתים קיברנטיים. העולם צבאי, בן־כלאיים ומטורף מבחינה רוחנית; הגוף האנושי נעשה שדה קרב שבו תאולוגיה, טכנולוגיה, תשוקה ואלימות ממשיכות לדבר אחרי שחיי היומיום התנפצו.

הסיפור מלמד שעוד לפני השבר הייתה הספרות הספקולטיבית הישראלית מסוגלת לעבד מלחמה וכיבוש במערכות סוריאליסטיות של גוף והתגלות, ולאו דווקא בריאליזם מקובל.

Aviel Tochtermann and Keren Landsman, “Green DBG” (2016)

הסיפור מאת אביאל טוכטרמן וקרן לנדסמן נע בין חבר חוליה מיליטנטית המתכנן חבלה בתשתיות ובין אזרח שחזרתו לחיי היומיום אחרי מתקפה נגועה בחבלות גוף, במעקב, בגמילה ובמשיכה המטרידה להקצנה. הארכיטקטורה הספקולטיבית גם אזרחית: מנהרות, רשתות חשמל, כבלים, תאים, מסילות ומערכות ביטחון הופכים לעצבים החשופים של חברה שבה האלימות מאורגנת, שגרתית ומדבקת מבחינה פוליטית.

זו דוגמה לשדה ספרותי שדמיין כבר אז שבר פנימי ומלחמה בתשתיות כהמשך אפשרי לחיים הישראליים הרגילים, לא כדיסטופיה רחוקה.

Yuval Yavne, “Taking Brigadier General Haruvi” (2020)

יובל יבנה מלווה את סרן גדי שנהר בבואו לביתו של תת־אלוף חרובי בדימוס, אגדה מימי המבצעים בעומק שטח האויב, כדי לבצע שליחות ששלוותה הופכת אותה למצמררת. העלילה עוסקת בזיכרון צבאי, בסודיות, בנאמנות, בדעיכה ובחייהם המאוחרים של מבצעים ישנים בתוך מערכת שממשיכה לדרוש ציות גם ממי שכבר כילתה אותם.

מקומו באסופה כמדיטציה מוקדמת על מדינת הביטחון הישראלית ועל רוחות הרפאים שלה.

Ido Geffen, “The Girl Who Lived Near the Sun” (2021)

עידו גפן פותח בנזיפה משפחתית קומית ממרחק רב ומפתח ממנה סיפור מלנכולי החוצה את מערכת השמש, על גלות, חובה, מרחק וחוסר היכולת להשתחרר מן ההיסטוריה המשפחתית. המנגנון הספקולטיבי רחב ממדים, אך המנוע הרגשי ישראלי ומוכר: משפחה המפוזרת בחלל ועדיין כבולה לאשמה, לדאגה, לציפיות ולכוח המשיכה של הבית.

הסיפור מרחיב את הטווח של חלקה המוקדם של האסופה ומראה שעקירה יכולה להיות קוסמית, ביתית, בין־דורית וקומית גם יחד.

Nimrod Eisenberg, “Budapest” (2021)

״בודפשט״ של נמרוד אייזנברג מתרחש במוצב הצפוני ביותר בקו בר־לב בזמן מלחמת יום הכיפורים. הוא משכתב את ההיסטוריה הצבאית באמצעות התערבות ספקולטיבית, המביאה נוכחות מוזרה, לא־אנושית או פוסט־אנושית, אל תוך המציאות הקלסטרופובית של מצור, פחד והתשה.

היצירה מזרה מחדש טראומה לאומית ישנה: המוצב הוא אתר היסטורי וגם תא שבו מתלכדים זיכרון, פגיעוּת הגוף ומפגש בלתי אפשרי.

Assaf Gavron, “The Cement (Ha-Melet)” (2023)

הנובלה ״המלט״ מאת אסף גברון היא אחת מארבע נובלות ספקולטיביות שהוזמנו במסגרת Post-Cap, מיזם ספרותי ישראלי משנת 2023 שדמיין עתידים אפשריים לאחר הקפיטליזם. היא מתרחשת ב־2066, באיחוד מזרח־תיכוני פוסט־קפיטליסטי, ועוקבת אחר עמי אללוף, בנאי העובד במפרץ ומתמודד עם מורשת חומר הבנייה המהפכני שפיתח אביו עמרם.

ההבטחה לעיצוב חברתי חדש נסדקת בצל מצוקת דיור, ירושה, זיכרון עיירות פיתוח, קובלנות מזרחיות, אוטומציה, משבר אקלים ונורמליזציה אזורית. זהו טקסט סף: אופק אחרון של בנייה מחדש ודו־קיום לפני השבר, הנתון בצל חובות ישראליים ישנים ששום חומר חדש אינו מסוגל לאטום.

אחרי 7 באוקטובר: ספרות בעקבות השבר

Yivsam Azgad, “Inverse Proportions” (2023)

הפנטסיה הפוליטית־תאולוגית של יבשם עזגד נפתחת במזרח תיכון מעורער ומתקדמת לעבר פארסה קוסמית, הסלמה משיחית והתמוטטות סוריאליסטית של פרופורציות. האבסורד אינו מרכך את הסכנה אלא חושף את חוסר היציבות הגרוטסקי של הדמיון הפוליטי בעיצומו של לחץ קיומי: האפוקליפסה הופכת לאירוע תקשורתי, לתסריט דתי, למשבר אסטרטגי ולהזיה לאומית.

זהו סיפור סף של החלק שלאחר השבר, משום שהוא מציב גאופוליטיקה, פחד, מנהיגות ורטוריקה מקודשת במרכז הבמה.

Ilana Bernstein, “You Can’t See the Occupation from Here” (2023)

אילנה ברנשטיין מציבה את המספרת בסביבת עבודה פקידותית ומפוקחת הקשורה להר הצופים. מוות מירי מוקרן שוב ושוב בחדשות, בשעה שהעובדים מאומנים לא להסתכל לאחור, לא לשאול ולא לחרוג מכללי התנועה שקובע המוסד.

הכיבוש הופך למשטר עבודה, לארכיטקטורה, למבטים אסורים, ללולאות חדשות ולתרגול של עיוורון. זו אחת התשובות המובהקות ביותר שנכתבו לאחר השבר לבעיה המונחת בבסיס ״הפיל במנעל האוויר״.

Keren Landsman, “Miranda Station Doesn’t Answer” (2024)

כבר בכותרת של קרן לנדסמן טמון קרע בתקשורת: תחנה שאמורה לענות שותקת, ועמה גובר הפחד מכשל מערכתי, מהפקרה וממידע שמגיע מאוחר מדי.

הסיפור הופך את עצם התקשורת למדד של אסון. הוא מדבר עם ספרות שרגישה עתה במיוחד לדממה, לאותות חסרים, לחילוץ המתעכב ולפרק הזמן הבלתי נסבל שבין הסכנה ובין האישור על שאירע.

Uri Hannanel, “The Only Candidate Who Came from the Future” (2024)

סיפורו של אורי חננאל מתרחש במערה מצוידת במכשור אלקטרוני, בדלת פלדה ובמעלית היורדת למעמקים. זקן ממתין למבקר ששליחותו פוליטית, זמנית ומשיחית. שליח פצוע נושא מסר הכרוך בנבואה, בהנהגה ובעתיד המבקש להתערב בהווה.

הסיפור ממזג חרדה בחירותית ישראלית, שלטון חירום ומסע בזמן בתוך תא ספקולטיבי אחד.

Nimrod Eisenberg, “This Never, Ever Happened” (2024)

נמרוד אייזנברג פותח בשגרה ביתית רגילה וחושף בהדרגה יקום כיס טיפולי שנבנה למען ניצול אשר זיכרונותיו מן הטבח פורצים שוב ושוב מבעד לתוכנה שנועדה להכילם.

זהו אחד הטקסטים הישירים ביותר בחלק שלאחר השבר: טיפול בטראומה, מציאות מדומה, הכחשה ועדות מתנגשים בו חזיתית. האסון חוזר כתקלה, כריח, כאש, כדיאלוג וכחזרה בלתי אפשרית.

Elana Gomel, “The Shoemaker of Jerusalem” (2024)

אילנה גומל מעניקה קול ליהודי הנודד, דמות שמקורה באגדה נוצרית וששימשה לאורך ההיסטוריה כמוטיב אנטישמי, ומשיבה אותו כספן של עדויות יהודיות על פני אסונות: החורבן הרומי, רדיפת הנאצים, עליית יהודי אתיופיה, פלישת חייזרים ואפילו השמדה עתידית.

הסיפור ממקם את האסון הישראלי ברצף ארוך יותר של קטסטרופות יהודיות, בלי למחוק את ייחודו.

Ayal Hayut-Man, “The Road to Amelas” (2025)

אייל חיות־מן מרמז בכותרתו במפורש לאומלאס של אורסולה ק' לה גווין, אך מעביר את הדילמה המוסרית אל נוף ישראלי של זיהום, עלייה, זיכרון ושותפות לדבר עבירה.

הסיפור מעורר מחדש את שאלתה הבלתי נסבלת של לה גווין: איזו קהילה נשענת על סבל נסתר, ומה פירוש ללכת ממנה כאשר הדרך החוצה עצמה נגועה מבחינה מוסרית? הוא יוצר גשר אתי ישיר בין המדע הבדיוני העולמי ובין כתיבה ישראלית בעת משבר.

Shimon Rozenberg, “A Wall in Her Heart” (2025)

שמעון רוזנברג הופך את חומת ירושלים לאיבר בגופה של העיר. ההפרדה היא אדריכלית ורגשית כאחד: החומה אינה רק גבול אלא דבר התקוע בתוך העיר ובגוף הפוליטי.

מקומו באסופה משום שהוא לוקח אחת מעובדות היסוד של החיים הישראליים והפלסטיניים — החלוקה שקיבלה צורה מוחשית — והופך אותה לאנטומיה עירונית ספקולטיבית.

Avigail Koresh, “The Defection” (2025)

סיפורה של אביגיל כורש נפתח בחדר המתנה חונק לקבלת אשרה ומתפתח לסיפור על ניכור, מנוסה פוליטית, קשר חשאי ובגידה ההופכת לצו מוסרי. המספרת היא אזרחית למופת במשטר המודד קונפורמיות, פוריות, נאמנות ותועלת אזרחית, אך עזיבת העולם מתבררת לא כבגידה באנושות אלא כדחיית סדר מעוות.

הסיפור ממקם את השאלה מי רשאי לעזוב ומהי נאמנות בתוך מסגרת דיסטופית אינטימית.

Etgar Keret, “Guided Tour” (2025)

בסיפורו הקצר של אתגר קרת, מרון עורך מדי שבוע סיורים לחייזרים המבקרים בחורבות רמת גן. הוא מציע להם ארטיקים, מראה להם שרידים של מוסדות עירוניים ומספר את סיפור רומיאו ויוליה, שעה שהעולם האנושי נותר לאחר האסון.

זהו מבע שלאחר קטסטרופה המסרב לפאתוס מנופח. התשובה אינה ניצחון או ייאוש, אלא הצורך האנושי השברירי להמשיך לספר, להסביר, להתבדח ולהציע הכנסת אורחים לזרים.

Hezki Zangi, “The Scroll of Metamorphoses” (2025)

סיפורו של חזקי זנגי מתחיל בחנות מזכרות ירושלמית ועוקב אחר מספר הנמשך לסחר חשאי בבדים, בקלף, בזהויות ובכוח של שינוי צורה. המגילה שבכותרת מסוגלת לשנות אנשים ואת המציאות, אך כוחה כרוך בגנבה, בעלייה לרגל, בפוליטיקה של בית המקדש, בהיסטוריה קיבוצית, בטקסטים חבויים ובתביעות מתחרות לקדושה.

כך נעשה שינוי הצורה גם פנטסיה של הימלטות וגם סכנה פוליטית.

Shimon Adaf, “Drainage” (2026)

שמעון אדף מדמיין חברה פוסט־אנושית או חברה שעברה שינוי קיצוני, הנשלטת בידי תבונות שייצבו את האקלים, את ההיסטוריה, את התשוקה ואת אפשרויות החיים באמצעות חתימת העבר והעתיד בתוך הווה נצחי.

כסיפור המאוחר ביותר ברשימה המוצעת הוא מעניק לאסופה סיום עקרוני: אחרי אלימות ישירה, כיבוש, זיכרון, חומות, גלות וחורבות, השאלה היא אם חברה יכולה לשרוד באמצעות ביטול מוחלט של סיכון, אי־ודאות ושבר היסטורי.

מדוע הספר נחוץ עכשיו

שוק הספרים על ישראל ו־7 באוקטובר גדוש בספרי עיתונות, ממוארים, היסטוריה, ויכוחים פוליטיים ופולמוסים. הפיל במנעל האוויר תופס מקום אחר. הוא אינו מציע פרשנות יחידה או מסקנה מוסרית מוכתבת, אלא מאפשר לקוראים להתוודע לחיי הדמיון של חברה משני עברי שבר היסטורי.

המיזם עונה גם על עניין בין־לאומי רחב בספרות ספקולטיבית מתורגמת ובספרות בדיונית המתקרבת למשבר פוליטי בעקיפין. כותבים ישראלים כגון לביא תדהר כבר הוכיחו שהספרות הזאת יכולה להגיע לקהל רחב בהרבה מקהל לאומי צר. האסופה מספקת הקשר מקיף ומציגה לקוראי האנגלית קולות שככל הנראה לא ייתקלו בהם בדרך אחרת.

השבר הוא שער הכניסה המיידי לספר, אך אינו תאריך התפוגה שלו. הנושא המתמשך הוא האופן שבו חברות מדמיינות סכנה לפני בואה, וכיצד הדמיון משתנה אחרי שהסכנה הופכת להיסטוריה.

קהל הקוראים והשוק

קהל היעד העיקרי כולל קוראים של מדע בדיוני ופנטסיה בין־לאומיים, ספרות עכשווית בתרגום, ספרות יהודית וישראלית וספרים העוסקים בהשלכות התרבותיות של מלחמה ושבר פוליטי. לאסופה יש גם פוטנציאל ברור לשימוש בקורסים אוניברסיטאיים בחקר הספרות הספקולטיבית, לימודי יהדות, לימודי ישראל, לימודי המזרח התיכון, חקר התרגום, חקר הטראומה וספרות העולם העכשווית.

המבנה המושגי — לפני ואחרי שבר היסטורי — ברור ומובן מיד, ואילו התכנים נעים בין צורות נגישות של ספרות ספקולטיבית: היסטוריה חלופית, דיסטופיה, סאטירה, פנטסיה, אימה, מדע בדיוני וסוריאליזם.

ספרים דומים וקודמים

תקדימיה הישירים הם Zion’s Fiction: A Treasury of Israeli Speculative Literature ו־More Zion’s Fiction: Wondrous Tales from the Israeli ImagiNation, בעריכת שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם. שתי האסופות פתחו לקוראי האנגלית שער לספרות הספקולטיבית הישראלית. הפיל במנעל האוויר נבדל מהן במבנה המבוסס על ״לפני ואחרי״, בהתמקדותו בנוף דמיוני שעבר שינוי ובדיאלוג המכוון בין יצירות ותיקות לכתיבה שלאחר השבר.

מקומו גם לצד אסופות בין־לאומיות המשתמשות בספרות ספקולטיבית כדי להאיר התנסויות לאומיות ותרבותיות, ולצד אנתולוגיות ספרותיות לאחר משבר המשמרות קולות שונים וסותרים במקום לטעון לתזה אחת. יתרונותיו הם הנחת יסוד חדה, עורך בעל ניסיון מוכח בתחום, משתתפים מוכרים וחומר ניכר שטרם הונגש לקוראי האנגלית.

העורך

שלדון טייטלבאום הוא עיתונאי, מבקר, עורך וצופה ותיק של הספרות הספקולטיבית בישראל ובעולם. עם עמנואל לוטם ערך את Zion’s Fiction: A Treasury of Israeli Speculative Literature ואת More Zion’s Fiction: Wondrous Tales from the Israeli ImagiNation. המיזם זכה להכרה בין־לאומית, לרבות הפרס המיוחד של קורד לאסוויץ לשנת 2023 בגרמניה.

כתיבתו העיתונאית התפרסמה בין השאר ב־Los Angeles Times, ב־The New York Times, ב־Wired, ב־The Jerusalem Report, ב־The Jerusalem Post, ב־Hadassah וב־Cinefantastique. עבודתו הקיפה מדע וטכנולוגיה, ספרות, קולנוע, ישראל, ענייני יהדות וכתבות מלחמה. הוא כתב ערכי עיון על המדע הבדיוני היהודי והישראלי ומלווה את קהילת הספרות הספקולטיבית הישראלית למעלה מארבעה עשורים.

טייטלבאום נולד במונטריאול ושירת בעבר כקצין בצבא הישראלי. הוא חי ועבד בישראל, בארצות הברית ובקנדה. השילוב בין ניסיון עריכתי ועיתונאי, היכרות ארוכת שנים עם הזירה ומעורבות אישית בהיסטוריה הישראלית מאפשר לו לכנס את האסופה מבלי לצמצם את סופריה לנציגים של טיעון פוליטי.

המשתתפים

בפתיחת האסופה תופיע הקדמה מאת לארי ניבן, מן המאסטרים המוכרים של המדע הבדיוני וידיד ותיק של הזירה הישראלית. ההקדמה תציג את הקובץ לקהל הבין־לאומי ותמקם את הכתיבה הישראלית בשיח הרחב ובתולדות הז'אנר. ואלרי אסטל פרנקל תכתוב את אחרית הדבר. המאייר הישראלי אבי כץ ייצור איורים פנימיים לסיפורים.

היצירות ישלבו סופרים בעלי מוניטין בין־לאומי עם קולות חשובים המוכרים פחות באנגלית. תוכן העניינים הסופי תלוי בקבלת הרשאות, במצב התרגומים ובבחירה העריכתית האחרונה.

מצב כתב היד ומפרט

המיזם מצוי בפיתוח פעיל. כבר זוהה גוף משמעותי של סיפורים מועמדים, ובהם יצירות שתורגמו בעבר וכאלה שעדיין דורשות תרגום או הסדרת זכויות. לעורך קשרים ארוכי שנים בקהילת הספרות הספקולטיבית הישראלית וניסיון קודם בבחירה, בעריכה, בתרגום ובהוצאה לאור של יצירות ישראליות לקהל בין־לאומי.

היקף כתב היד הצפוי הוא כ־100,000–130,000 מילים, בכפוף לבחירה הסופית. הוא יכלול מבוא מאת העורך, הקדמה מאת לארי ניבן, דברי הקדמה קצרים לסיפורים במקומות המתאימים, איורים פנימיים ומסה מסכמת מאת ואלרי אסטל פרנקל. לוח הזמנים הסופי למסירה ייקבע עם המו״ל לאחר אישור ההרשאות והתחייבויות התרגום.

חשיפה וקידום

העורך מביא עמו עשרות שנות קשרים בעולם ההוצאה לאור של מדע בדיוני, בעיתונות, בתקשורת תרבות יהודית ובחוגי הספרות הישראלית. שתי אסופות Zion’s Fiction יצרו רשת של סופרים, מתרגמים, מבקרים, חוקרים, מוכרי ספרים, קהילות כנסים וקוראים בין־לאומיים שאפשר להפעילה מחדש למען המיזם.

נושאים לתקשורת וליחסי ציבור כוללים את השינוי בתרבות הישראלית בעקבות השבר; מדע בדיוני כספרות המקדימה אסונות בדמיונה; כתיבה ישראלית מחוץ לריאליזם המקובל; ספרות ספקולטיבית בתרגום; והשאלה אם חברות יכולות לדמיין עתיד בעת מלחמה ומשבר פוליטי ממושך. המשתתפים יספקו אפשרויות נוספות לראיונות, מסות, פסטיבלים, פודקאסטים, אירועים אקדמיים וסיקור בתקשורת הז'אנר.

פנייה ממוקדת אפשרית לפסטיבלי ספרות יהודית, כנסי מדע בדיוני, פסטיבלים ספרותיים, אוניברסיטאות, תוכניות ללימודי יהדות וישראל, ספריות, חנויות ספרים עצמאיות וכלי תקשורת בין־לאומיים העוסקים בספרות ספקולטיבית.

הפנייה למו״לים

הפיל במנעל האוויר מוצע כאסופה מסחרית לקהל הרחב, עם פוטנציאל משמעותי גם לקהל ספרותי ואקדמי. העורך מחפש שותף להוצאה לאור שיוכל להציגו בעת ובעונה אחת כספרות עכשווית חשובה וכיצירה ייחודית של ספרות ספקולטיבית בין־לאומית.

הצעת הערך ברורה: זו אסופה מרכזית ראשונה המתוכננת לאפשר לספרות הספקולטיבית הישראלית לדבר משני עברי השבר של 7 באוקטובר, ולחשוף מה דמיינה החברה לפני האסון ומה יכולים כותביה לדמיין אחריו.

חומרים זמינים

• תוכן עניינים מפורט ומתווה נוכחי, עם תקצירי סיפורים.
• סיפורים לדוגמה ותרגומים קיימים לאנגלית.
• מידע ביוגרפי על המשתתפים.
• ביקורות ורקע על Zion’s Fiction ועל More Zion’s Fiction.
• מידע על זכויות, הרשאות והתקדמות התרגומים.
• דוגמאות מאיוריו של אבי כץ ופרטים על תרומתו המתוכננת.

גישת התרגום והעריכה

התרגום הוא דרישה עריכתית מרכזית. מלבד חמישה מן הסיפורים שנבחרו, כל היצירות נכתבו בעברית; מרבית קוראי האנגלית יפגשו את סופריהן דרך מלאכת המתרגמים.

סיפורים אלה דורשים מתרגמים ספרותיים מן המעלה הראשונה — בעלי אוזן לא רק לעברית עכשווית, אלא גם לקול סיפורי, מקצב, משלב, סלנג, לשון צבאית, רמזים דתיים, ניואנסים פוליטיים, הומור שחור וקיצורי הדרך התרבותיים הדחוסים של החיים בישראל.

הספרות הספקולטיבית מוסיפה שכבת קושי: על המתרגמים להתמודד עם מונחים מומצאים, מציאויות מוּזרות, משחקי מילים, שפה טכנולוגית ומעברים מן הדיבור היומיומי אל הפנטסטי, בלי להשטיח את סגנונו הייחודי של כל סופר.

לכן זקוק המיזם לתקציב תרגום רציני וליכולת לגייס מתרגמים ספרותיים מעולים מעברית לאנגלית. במקרים המתאימים יש לשדך מתרגם לסופר ולסיפור מסוימים, ולא להתייחס לאסופה כאל מטלת תרגום אחידה. תרגומים קיימים ייבדקו בקפידה ותרגומים חדשים ייערכו, במידת האפשר, בהתייעצות צמודה עם המחברים.

איכות האנגלית חשובה במיוחד משום שהאסופה צפויה להציג רבים מן הסופרים לקוראים הפוגשים בהם לראשונה. תרגום מדויק בלבד אינו מספיק. על הסיפורים לפעול כספרות בפני עצמם באנגלית, ובה בעת לשמר את הייחוד התרבותי, הפוליטי והלשוני ההופך אותם לישראליים.

המחויבות של המו״ל לתרגום תהיה אפוא אחד הגורמים המכריעים בהגשמת מלוא הפוטנציאל של הספר.