ב־1 באפריל שלח ג׳ולס ויינגרט, עובד סוציאלי בתחום הילדים במחוז לוס אנג׳לס, מכתב ללוס אנג׳לס טיימס במחאה על נטייתו לכנות מחבלים מתאבדים פלסטינים ״פעילים מיליטנטיים״. כמחווה של אדיבות צירף ויינגרט רשימת הגדרות מקובלות למונחים ״מיליטנטי״, ״טרוריזם״, ״טרור״ ו״קיצוני״.
ב־18 באפריל קיבל ויינגרט תשובה מנציגת הקוראים של הטיימס, ג׳יימי גולד. ״המילה ‘טרוריסט’ אינה משמשת לתיאור לוחמים בישראל״, הודיעה לו גולד בשם העיתון, ״משום שהיא נחשבת מילה טעונה מבחינה פוליטית״.
קשה לפקפק בכך שזוהי צורה מעוותת של תקינות פוליטית. אבל כפי ששאל שוב ושוב בשנה האחרונה הרב אברהם קופר ממרכז שמעון ויזנטל: ״תקינות פוליטית כלפי מי — מחבלים מתאבדים?״
בינתיים שלח עורך חדשות החוץ סיימון לי לוויינגרט הודעת דוא״ל אוטומטית שלפיה ייעדר מהמשרד עד 22 באפריל. לי, שמעורר זה זמן רב תרעומת בשל מה שרבים רואים כיחסו המתנשא למבקרי סיקור ישראל בעיתון, חתם את הודעתו כך: ״ואם מדובר בתלונה על ההטיה האנטי־ישראלית המיוחסת לנו, תודה, אבל קיבלתי כל כך הרבה תלונות, שחזרה בלבד רק מחלישה את השפעת מחאתכם״.
ביום שלישי הודיע הטיימס שלי פורש מתפקיד עורך חדשות החוץ, ושמרג׳ורי מילר, לשעבר כתבת במזרח התיכון, תחליף אותו.
ובכל זאת, לנוכח היסטוריה כזאת של מדיניות מערכתית, האם מפליא שהקהילה היהודית המקומית מוצאת את עצמה לעיתים מחליקה קרוב עד סכנה להיסטריה בכל הנוגע לטיימס?
בשבועות האחרונים היה הטיימס יעד לכמה מרידות קוראים נפרדות. באמצע אפריל ארגן ארגון השטח StandWithUs חרם בן עשרה ימים על מינויים ביתיים. זה היה ניסיון למשוך את תשומת לבו של העיתון בלי לנטוש אותו ממש, אמרה אחת המייסדות, שביקשה להיקרא רות מחשש להתנכלות.
״אהבנו את הטיימס״, אמרה רות, ״ואנחנו רוצים לאהוב אותו שוב. אבל כששני הכתבים היחידים באזור שמופקדים על סיקור ישראל נותנים יום אחר יום אחר יום זווית פרו־פלסטינית — אני לא צריכה את הטיימס. אני יכולה לקבל במקום זה את אל־ג׳זירה״.
במקביל, כמה בתי כנסת מקומיים, ובהם בית יעקב, סטיבן ס׳ וייז וואלי בית שלום, קראו לצעד צנוע יותר: להפסיק את משלוח העיתון ליום אחד, ביום העצמאות של ישראל, 17 באפריל.
עיון חטוף בקבוצות דיון ברשת מגלה אמונה נפוצה בקשר ישיר בין ביטוי המחאה המאופק והמוגבל הזה לבין הימנעות הטיימס מסיקור חגיגת יום העצמאות של הקהילה — אחד הכינוסים האתניים הגדולים של השנה.
מערכת הטיימס מסרה לחברי הקהילה הזועמים, באמצעות נציגת הקוראים, שלושה הסברים: א׳, המשימה לסקר את החגיגה הועברה לדסק הבינלאומי, שהחליט כי מאחר שהאירוע מסוקר בישראל, אין סיבה לסקרו כאן; ב׳, הכתב היחיד שהוקצה לאירועים כאלה הלך במקום זאת לאזכרה לדניאל פרל, במרחק של פחות ממייל; וג׳, הודעת הדוא״ל שהתריעה על טקסי יום העצמאות נעלמה.
במכתב לקורא מייקל זראביאן, שהתלונן על היעדר הסיקור, כתבה גולד: ״בכל שנה אחרת, וביחס כמעט לכל מדינה אחרת שהייתה חוגגת כאן בלוס אנג׳לס את עצמאותה, הייתי יכולה לומר לך שהתשובה היא שהעיתון אינו מסוגל לסקר את כל החגיגות המתקיימות בכל סוף שבוע בחמשת המחוזות שהוא משרת.
״עם זאת, בנסיבות השוררות כיום בעולם, ההחלטה המערכתית שלא לסקר את האירוע נראית מפוקפקת.״
אבל הנזק כבר נעשה. מספר גדול של מנויים יהודים, מכל קשת העמדות בפוליטיקה האמריקאית והישראלית, ביטלו את מינוייהם. ב־18 באפריל, יומיים לפני סיום החרם של StandWithUs, הודיע ביל או׳ריילי בתוכניתו ״גורם או׳ריילי״ בערוץ פוקס ניוז כי אלף איש הפסיקו את משלוח העיתון.
ואולם, לטענת StandWithUs, מסמך פנימי שהוברח לאחרונה ממטה הטיימס לידי עיתון מתחרה דיווח על יותר מ־6,000 ביטולים בשבוע שעבר לבדו. הטיימס סירב לאשר את המספר.
העורך הבכיר דייוויד לאוטר הגן על רקורד העיתון ב־28 באפריל בבית הכנסת בית עם. האירוע, בחסות אחוות הגברים של בית הכנסת, מילא את האולם בכמאה איש. כמה מן המשתתפים נופפו מול לאוטר בגזירי כתבות שהכעיסו אותם ודרשו הסברים. [תגובתו של לאוטר הופיעה בעמ׳ 7 בגיליון המקורי.]
קהילות יהודיות במיניאפוליס, בשיקגו, בבוסטון ובניו יורק העלו טענות נגד סיקור המזרח התיכון בעיתוניהן. המחאות בלטו בכך שהמשתתפים באו מכל הקשת הפוליטית. בלוס אנג׳לס איחדו בחודשים האחרונים הדאגה לישראל והסלידה מהטיימס יהודים כפי שמעט סוגיות מצליחות לעשות.
הזכירו, למשל, את הלוס אנג׳לס טיימס באוזני עורך הדין אריק מניוק, בן 42 מאגורה הילס, והוא יפרוק את כעסו: ״הצביעות שלהם כמעט בלתי נתפסת״, אמר, ״ואני עורך דין. אם אנחנו אמורים להשלים עם הרג חפים מפשע בקאבול כי אנחנו רודפים אחרי הטליבאן — אם לטיימס אין בעיה לכנות את אנשי אל־קאעדה טרוריסטים — למה הוא מוצא תירוצים לפלסטינים שמתחפשים לחיילים ישראלים, עוברים מדלת לדלת ויורים בילדים בני חמש?״
סנדי ביים, חברת קהילת ואלי בית שלום הפעילה בלוח הדיונים המקוון של בית הכנסת, אמרה שלא ביטלה את המינוי לטיימס. ובכל זאת, יש לה תחושה שמורת הרוח של הקהילה אולי נקלטה בעיתון.
״סידור הכותרות והתמונות, במיוחד בעמוד הראשון, נראה מאוזן הרבה יותר ממה שהיה אפילו לפני שבוע״, אמרה. ״אינני יודעת אם זה תוצר של חרמות או שינוי כללי בדיווח. ייתכן שהחרם והאיום בהמשכו ובהרחבתו תרמו למדיניות העריכה ‘החדשה’ של הלוס אנג׳לס טיימס.״
מנהיגי הזרם המרכזי בקהילה אמרו שהם מבינים את חוסר שביעות הרצון מהטיימס, אבל חרם הוא רק אחת מדרכי הביטוי שלה. ״יש דרכים אחרות״, אמר נשיא הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס ג׳ון פישל, והוסיף שאנשים צריכים לכתוב מכתבים למערכת על טעויות או דיווחים שגויים. לאורך השנים, אמר, נפגשו עם הנהלת המערכת כדי לדון בדאגות הקהילה, והם מנסים לתאם פגישה נוספת בקרוב.
חברים אחרים בקהילה מפקפקים ביעילות החרמות. ״לפני כשנה ניסו להחרים את תחנת הרדיו KABC כדי להוריד מהאוויר את מגיש תוכנית המלל השמרן לארי אלדר״, אמר בארי לוונקרון, המזדהה עם החרם. ״גם זה לא הצליח.״