בספרו Divided We Fall: How We Can Resist Polarizing Pressures and Strengthen Our Identity as Citizens (״מפולגים ניפול: כיצד נוכל להתנגד ללחצים מקטבים ולחזק את זהותנו כאזרחים״; Lorimer, 27.95 דולר), בוחן מדען המדינה מקס קמרון מאוניברסיטת קולומביה הבריטית את הכוחות המפרקים את קנדה — וטוען שאזרחות דמוקרטית עדיין יכולה לאחד אותה. קמרון הוא פרופסור במחלקה למדע המדינה ובבית הספר למדיניות ציבורית ולעניינים גלובליים באוניברסיטה, וממייסדי המכון למחוקקים לעתיד, המכשיר אזרחים לחיים הציבוריים.
הוא שוחח עם BC BookLook על דונלד טראמפ, קיטוב רעיל, הפקת משאבי טבע, התנגדות העמים הילידיים והרגשות שהדמוקרטיה זקוקה להם.
ראיין: שלדון טייטלבאום
BC BookLook: אתה כותב שדונלד טראמפ נתן לקנדים סיבה להתלכד סביב הדגל. אבל אחרי שהתלכדנו, כיצד מתנגדים בפועל לבריון?
מקס קמרון: חוסר הבושה של טראמפ הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר של מנהיגותו. נראה שכמעט שום דבר אינו מעניין אותו מלבד האגו שלו. כדי לשמר את זהותנו — ולטפח את הפטריוטיות הדרושה לנו כדי להגיב — עלינו להתגאות במה שקנדה עשתה נכון, ובה בעת לשמור על תחושת בושה אזרחית על מה שעשתה לא נכון. זהו איזון קשה, בייחוד אחרי חשבון הנפש של המדינה בעניין הפנימיות לילדים ילידים.
עדיין מוטלת עלינו עבודה רבה בדרך לפיוס ולהתמודדות עם עברנו. אבל הישרדותנו כמדינה עצמאית וריבונותנו כרוכות בהצלחת המאמץ הזה.
מה שקנדה חווה מצד טראמפ דומה למה שקנדים מתיישבים עשו לעמים הילידיים מאז המגע הראשון: לבוא ולומר, ״אנחנו עכשיו בעלי הבית, ואתם חייבים לעשות מה שנאמר לכם״. אני מקווה שנוכל להתנגד לבריונות של טראמפ בלי להתעלם מן העוולות שלנו ובלי להתלכד סביב הדגל באופן שכופה זאת על אנשים שיש להם סיבה טובה שלא לעשות כן.
BCBL: קנדה התקשתה שוב ושוב להחזיק יחד אומות, תרבויות, שפות ואזורים שונים. מהו הדבר היסודי שמאחד אותנו?
קמרון: מבחינתי זו אזרחות. כוונתי לכל מה שנדרש כדי לכונן קהילה המנהלת את עצמה — לא רק להחזיק בדרכון, אלא לקבל את הזכויות, האחריות והחובות הכרוכות בחברות במערכת פוליטית דמוקרטית. אזרחות פירושה להצביע, להשתתף בהתאגדויות פוליטיות ואזרחיות, להשמיע את קולך וללמוד לעשות זאת ברוח אזרחית.
ברוח אזרחית אינני מתכוון לנימוס גרידא. המושג קשור קשר הדוק לרעיון של קהילה המנהלת את עצמה: יכולתנו לעבוד עם אחרים, לדון יחד ולהגיע להחלטות, כך שנשלוט בגורלנו.
אחד היתרונות האבולוציוניים הגדולים של האנושות הוא יכולתנו ליצור כלים, והכלי החשוב ביותר שלנו הוא השפה. אנחנו יכולים להשתמש בשפה כדי לתמרן ולהונות, אבל גם כדי לשתף פעולה ולבנות ארגונים בקנה מידה יוצא דופן. אחד המכשולים לשיתוף הפעולה הזה הוא הפרט הפוגעני — דמות האלפא שרוצה לשלוט בקבוצה, לכוון אותה ולקחת לעצמה יותר מחלקה ההוגן במשאביה.
ככל שהיישובים האנושיים נעשו מאורגנים יותר, פיתחנו מנגנונים לתבוע דין וחשבון מאנשים ומקבוצות כאלה. קיימנו גרסה של כלל הזהב: אם אינך מוכן לחיות לפי כללים החלים על כל השאר, איננו רוצים אותך בקבוצה. כאשר ההישרדות תלויה בקבוצה, הרחקה ממנה היא איום נורא. גם כיום הפחד מחשיפה ומביוש פומביים הוא כוח אדיר.
זה יוצר קושי ממשי. עלינו להוקיע התנהגות המפלגת אותנו כדי לשלוט בנו, אבל אסור לנו לחקות את טראמפ, המשתמש בבושה כדי להשפיל את יריביו ולהחלישם. עלינו להתעקש על התנהלות אזרחית ובה בעת לטפח את דרכי הפעולה החברתיות המאפשרות חיים משותפים.
BCBL: אתה מציע שדמוקרטיה היא הדרך שבה אנחנו לומדים לחיות יחד בלי להרוג זה את זה. עד כמה חדה הבחירה בין חברה דמוקרטית לאלימות?
קמרון: מדען המדינה הארגנטיני גיירמו אודונל נהג לומר שדמוקרטיה עניינה ללמוד לחיות יחד בלי להרוג זה את זה. אין פירוש הדבר שחברה מסודרת חייבת להיות דמוקרטית. הפתרון של [הפילוסוף תומס] הובס היה פשוט: ליצור סמכות. הוא האמין שעדיף לציית לסמכות מאשר לחיות ב״מלחמת הכול בכול״, שבה החיים ״מאוסים, אכזריים וקצרים״. סין וברית המועצות לשעבר מראות שסדר יכול להתקיים גם בלי דמוקרטיה.
יופייה של הדמוקרטיה, עוד מימי היוונים הקדמונים, הוא שאיפתה לסדר פוליטי המבוסס על אי־שליטה באחר: כוח משותף, ולא כוח על אחרים. זו שיטה שבה הכול שואפים להשתתף בממשל עצמי ולפתור מחלוקות מרצונם החופשי, ללא אלימות.
זהו אידיאל. אנחנו חיים במדינות מודרניות, ומדינות מודרניות הן מנגנוני כפייה. אבל הדמוקרטיה היא הכלי החזק ביותר שבידינו לריסון המדינה הכופה, בכך שהיא מחייבת ממשלות לקבל הרשאה מן הציבור לפעול. הסכמת הנשלטים היא שמעניקה למדינה דמוקרטית מודרנית את סמכותה.
BCBL: האם קנדים זקוקים להדרכה בזיהוי קיטוב רעיל, כשארצות הברית מספקת אזהרה כה מוחשית?
קמרון: כשהתחלתי לכתוב את הספר, חשבתי שיהיה קשה לשכנע בטיעון. במשך עשרות שנים, במסגרת המכון למחוקקים לעתיד ומיזמים קשורים, עבדתי עם פוליטיקאים ועם אנשים המתכוננים לחיים ציבוריים. שוב ושוב אמרו לנו פוליטיקאים ואזרחים שהפוליטיקה שלנו נעשית מרושעת יותר, רוויית איבה ופחות תרבותית. הדאגה הזאת הייתה אחד המניעים לספר.
רציתי לטעון שעלינו להקשיב זה לזה; להיות רחומים ואמפתיים יותר ומסוגלים יותר לראות את נקודת המבט של האחר; ולמצוא פשרות צודקות. ובה בעת עלינו להתנגד לשליטה באחר, להוקיע התעמרות ולסרב להשלים עם אנשים השוללים מאיתנו את הזכויות הדרושות לממשל עצמי.
ואז טראמפ התחיל לדבר על הפיכת קנדה למדינה ה־51, והקנדים התאחדו. הספר עסק פחות בחינוך הציבור ויותר בלמידה ממה שהקנדים כבר הראו בפועל. יש לנו יכולת לבלום קיטוב, ואנחנו טובים בזה למדי. אנחנו מביטים דרומה, רואים את התוצאות ההרסניות של קיטוב רעיל ונסוגים מן הסף.
אבל ארצות הברית אינה יכולה לשמש רק דוגמה שלילית. הקנדים חייבים לחשוב באופן יצירתי על בניית חברה אזרחית, על שיפור יכולתנו לנהל את עצמנו ועל חיזוק זהותנו כאזרחים.
BCBL: אתה מצביע על כלכלה המבוססת על הפקת משאבי טבע כמקור לקיטוב. ובכל זאת, קנדה נשענה על משאבי טבע מראשיתה. מהי החלופה?
קמרון: יש בכך אמת רבה. אם נכנסים לבית המחוקקים בוויקטוריה ומביטים בציורים מתחת לכיפה הראשית, רואים דיג, כרייה, ייעור וחקלאות. הקנדים המתיישבים הפיקו תועלת עצומה מעושרה הטבעי של הארץ. כשאנחנו נדחקים אל הקיר, הדחף הוא להגביר את הפקת המשאבים, משום שזה מה שהעשיר אותנו.
אבל לקח המאה האחרונה הוא ששגשוג אינו נובע רק מהוצאת דברים מן האדמה ומשלוחם למקום אחר לעיבוד. אנחנו זקוקים לחדשנות, לפריון גבוה יותר, למחקר ולפיתוח. מדינות רבות מתחילות במשאבי טבע, בונות ענפים אחרים ונעשות בהדרגה תלויות פחות בהפקתם. ליפן יש מעט יחסית משאבי טבע, אבל היא עשירה, חדשנית וחזקה בתעשייה ובשירותים. היא נהנית גם מלכידות חברתית.
אינני אומר שקנדה צריכה לחדול מהפקת משאבים. יש לנו מינרלים חיוניים, נפט וגז, עץ ומים שהעולם רוצה. אבל אסור לטעות ולראות בהם את ישועתנו. הדבר יעמיק פעילויות התורמות לקיטוב.
נפט וגז הם בין מקורות הקיטוב המרכזיים בקנדה. ״שיירת החירות״ עסקה לכאורה בחיסונים ובחובת התחסנות, אבל ניסיון קודם לארגן שיירה החל במחאה על מס הפחמן. המשאיות שחצו את המדינה נשאו עימן תסכולים הקשורים לנפט ולגז, ולמתח שבין מדיניות האקלים לבין פרובינציה, תעשייה והאנשים הרבים שפרנסתם תלויה בה.
התלות במשאבי טבע אינה רק אסטרטגיה כלכלית שאינה בת־קיימא. מדינות נפט נוטות לקיטוב חריף, וקשה לקיים דמוקרטיה במדינות כמו ונצואלה או ניגריה. נורווגיה, לעומת זאת, השתמשה בקרן עושר ריבונית כדי להשקיע את הכנסות המשאבים למען הדורות הבאים. אלברטה הקימה את קרן החיסכון למורשת שלה עוד קודם לכן, אך במידה רבה זנחה את השאיפה המקורית לטווח הארוך.
מנהיגינו נוטים לחשוב במונחים של השנה הבאה, הבחירות הבאות או הרבעון הבא. עלינו לחשוב במונחים רב־דוריים, ולאזן בין השקעות כיום לבין תועלות בעתיד. עלינו לגוון את כלכלתנו, את קשרי המסחר שלנו ואת בריתותינו, לעודד סחר פנימי, לבנות תעשיות חדשות ולחזק שירותים, כדי שנהיה פגיעים פחות לשווקים חיצוניים.
BCBL: אתה מטיל על ג׳סטין טרודו חלק מן האחריות למחלוקות בקנדה. האם אין בכך מתן משקל רב מדי — לשבח או לגנאי — לפוליטיקאי יחיד, לנוכח כוחות עמוקים יותר?
קמרון: מקורות הקיטוב רבים ועמוקים: אי־שוויון, רשתות חברתיות, כעסן של קהילות שנותרו מאחור, גלובליזציה וחשיפה לכוחות שאנשים חשים שכמעט אין להם שליטה עליהם.
הביקורת המסוימת שלי על טרודו היא שהוא התחיל היטב ב־2015, אבל בהמשך ניסה להפוך ממשלת מיעוט לממשלת רוב, באמצעות שימוש בחובת ההתחסנות כדי לתקוע טריז במחנה השמרני. הדבר תרם להדחת ארין אוטול, סייע ליצור את התנאים לשיירת החירות, ואחריו בא הטיפול הכושל בשיירה עצמה. הרשויות הניחו לה להיכנס לאוטווה ואז היססו והתמהמהו. השיתוק, היעדר ראיית הנולד והחישוב המפלגתי תרמו לקיטוב.
גם המפלגה השמרנית הייתה סובלנית מדי כלפי אנשים העוסקים בקיטוב אנטי־דמוקרטי או מזיק, ולעיתים אף פלרטטה איתם. אנחנו רואים גרסה של זה בתנועה הבדלנית באלברטה.
אינני אומר שהמפלגה השמרנית של קנדה עצמה אנטי־דמוקרטית. לפייר פואלייבר יש רקורד דמוקרטי; הוא מעולם לא כפר בתוצאות בחירות. בעיניי, כמה מעמדותיו אינן נבונות מנקודת המבט של מניעת קיטוב. CBC, למשל, הוא נכס לאומי חשוב המסייע לאחד את המדינה, ושלילת המימון ממנו תהיה מצערת. אבל זכותו המלאה להעמיד את ההצעה הזאת בפני הבוחרים.
מה שהיה עליו לדחות בבירור הוא דרישותיהם של מארגני שיירת המשאיות, שקראו לשנות את שיטת הממשל בקנדה אם לא יבוטלו הגבלות הקורונה.
מקסוול א׳ קמרון מתמחה בפוליטיקה השוואתית (אמריקה הלטינית), בחוקתיות, בדמוקרטיה ובאתיקה פוליטית.
BCBL: הקנדים שיכורים פחות מן האמריקאים מרעיון הייחוד הלאומי. אבל האם הצניעות שלנו לכאורה עלולה להפוך לשביעות רצון עצמית שתותיר אותנו לא מוכנים לקרב סכינים?
קמרון: האמונה בייחוד האמריקאי — שארצות הברית גדולה באופן שאין דומה לו, ושיש לה שליחות מטעם ההשגחה לעצב מחדש את העולם — נטועה עמוק בייסוד המדינה ומזינה קווי מדיניות כמו דוקטרינת מונרו. שוב ושוב היא מובילה פוליטיקאים אמריקאים לטעות. אם אתם מחפשים ״שקר גדול״, האמונה בייחוד האמריקאי היא כזה.
הקנדים נרתעו בדרך כלל מלאומנות מסוג זה, אבל ייתכן שנעשינו זחוחים במחשבה שאנחנו חסינים מפניה. קשה לי עם לאומנות. כנער סירבתי לעמוד בעת השמעת ההמנון בבית הספר וכתבתי לעיתון בית הספר מכתב שבו טענתי ש״לאומנות מזרזת פשיזם״. המורים שלי לא היו מרוצים. האינסטינקטים שלי קוסמופוליטיים: אני חוקר פוליטיקה השוואתית ומתעניין בעולם.
ובכל זאת, כשקנדה עומדת מול איום על ריבונותה, אין פסול בתחושת גאווה פטריוטית על מה שהשגנו. איננו מושלמים; עוד הרבה טעון שיפור. אבל קוראי ספרי — בייחוד שמרנים — כתבו שהם מעריכים את העובדה שאני נמנע משליליות בלתי פוסקת כלפי המדינה. רבים חשים שהפרוגרסיבים שקועים כל כך בביקורת, עד שאינם מכירים עוד במה שקנדה עשתה נכון.
אנחנו יכולים להכיר בהישגינו ובה בעת להתמודד עם כישלונותינו. האיזון הזה מונע מן הפטריוטיות להפוך לשביעות רצון עצמית זחוחה. זחיחות אינה מניעה לפעולה ואינה מעוררת בנו רצון להשתפר. גם עליונות מוסרית אינה מספקת הגנה רבה כשמישהו מכריע אותך על ברכיך.
BCBL: אתה כותב שטראמפ נתן לקנדים המתיישבים לטעום מן החוויה של מי שאומרים להם שארצם אינה שלהם ושאין להם זכות מובנית להגדרה עצמית. האם החוויה הזאת יכולה להעמיק את הבנתנו את העמים הילידיים?
קמרון: אני מקווה שכן. הטיעון הושפע בין היתר ממאמר דעה של ג׳ודי וילסון־רייבולד ב־The Globe and Mail. אם קנדים רוצים לדעת איך מרגישים כשמעצמה זרה באה ולוקחת את מה ששייך לך, לעמים הילידיים יש ניסיון בכך — והם פיתחו כלים להתנגדות לקולוניאליזם.
נוח לי לתאר את מורשתי כזו של קנדי מתיישב. משפחתי הגיעה מסקוטלנד ומאירלנד, התיישבה בעמק אוטווה, הקימה משקים ברחבי הארץ, ביראה אדמות, עסקה בחקלאות ועבדה במסילות הברזל. בני המשפחה לא ראו בעצמם משתתפים במפעל קולוניאלי, וגם אני לא חשבתי עליהם בתחילה כעל קולוניאליסטים. לכנות את עצמי מתיישב עשוי להישמע מוזר, מפני שאין לי קשר אישי לחיי החקלאות הקשים שחיו.
אבל המונח מכיר בעברה הקולוניאלי של קנדה ובמקומה של משפחתי בתוכו.
כקנדי מתיישב שאינו רוצה שנהרוס את סביבת הארץ ואת עתידה, אני חש קרבה ושותפות עם האומות הראשונות. אבל איננו יכולים לצפות שהאומות הראשונות יעשו למעננו את כל עבודת ההתנגדות. בקולומביה הבריטית, התנגדות בני וטסווטן לצינורות נפט וגז הציבה ילידים בחזית ההתנגדות לכלכלה המבוססת על הפקת משאבים.
באלברטה, האומות הראשונות הן קו הגנה ראשון מפני בדלנות או היבלעות בארצות הברית, מפני שהן עומדות על כך ששום משאל עם אינו יכול לקבוע את עתידן ללא השתתפותן.
הקנדים המתיישבים חייבים לעמוד על רגליהם וללמוד להתנגד לפגיעות כאלה. יש לנו הרבה מה ללמוד מן האומות הראשונות.
BCBL: אתה טוען שהאתגר שלנו אינו להימלט מרגשות שליליים אלא לחנך ולתעל אותם — ולטפח אהבה רחבה יותר לחברי הקהילה הפוליטית ואף מעבר לה. האם יש במשימה הזאת נימה נוצרית?
קמרון: אולי במובן מסוים, אבל אני חוקר של אריסטו והקדשתי זמן רב לקריאת כתביו. הרעיון שרגשות אינם מכשול לחשיבה מוסרית אלא דבר שיש לחנך — כך שנפיק הנאה מן הראוי ונחוש כאב כשמשהו אינו כשורה — הוא אריסטוטלי. הוגים נוצרים כמו תומס אקווינס אימצו אותו בהמשך, כך שיש התאמה בין המחשבה הנוצרית למחשבה המדינית העתיקה.
המרכיב הנוצרי המובהק יותר עשוי להיות הציווי ״ואהבת לרעך כמוך״. אריסטו לא האמין שנשים או אנשים משועבדים צריכים להיות אזרחים. הרעיון הנוצרי מציע תיקון חשוב: אהבת הרֵע היא חובה אוניברסלית. כפי שאמר [הצ׳לן והמנצח] פבלו קזאלס, ״טוב לאהוב את בני ארצך, אבל מדוע שהאהבה תיעצר בגבול?״
קנדים צריכים לאהוב קנדים אחרים ואת שכנינו, אבל אין פירוש הדבר שאיננו צריכים לאהוב אנשים בארצות הברית, במקסיקו ובחלקים אחרים של העולם. אינני נוצרי — אגנוסטי הוא אולי התיאור המדויק יותר — אבל נוצרים רבים היו שותפים לתפיסה הזאת.
ISBN 9781459420656
שלדון טייטלבאום הוא עיתונאי עטור פרסים והעורך הבכיר של BC BookWorld.