ב־1952 עזב הרב הרולד שולווייס את ניו יורק ועבר לחוף המערבי, בתקווה להתרחק מהישג ידו של הממסד הדתי שהסמיך אותו לרבנות.
במשך כמעט ארבעה עשורים הניחו לשולווייס לעשות כרצונו. כרב הראשי של ואלי בית שלום, בית כנסת קונסרבטיבי רב השפעה באנסינו — פרבר אמיד, שרבים מתושביו יהודים, בעמק סן פרננדו — הוא עסק בכרסום שיטתי במבנה המקובל של בית הכנסת האמריקאי. לבסוף החל לראות בתהליך הביזור והדמוקרטיזציה שהניע ״פרסטרויקה יהודית״.
בין הישגיו של שולווייס: הקמת החבורה והפיכתה ליחידת היסוד בחיי קהילות יהודיות אמריקאיות מתקדמות; בחירה והכשרה של קבוצת ״עוזרי רב״ ויועצי משפחה, שלהם העניק סמכויות החלטה הנחשבות בדרך כלל לנחלתו הבלעדית של הרב; וניסיונות חוזרים לערער על הפטליזם ושנאת הזרים, המאפיינים חוגים חרדיים מסוימים ושלדעתו חלחלו לזרם המרכזי היהודי.
במהלך פעילותו זכה הרולד שולווייס למעמד ארצי — מעמד נדיר מחוץ לחוגים אורתודוקסיים — הן כמנהיג קהילה והן כהוגה בעל משקל.
אולם לאחרונה גוברת אי־הנחת שלו. בשנותיו בדרום קליפורניה חווה כמה רעידות אדמה גדולות. אבל לא תזוזת הלוחות הטקטוניים הבלתי פוסקת מתחת לרגליו היא שמדאיגה אותו. הסייסמוגרף הפנימי של שולווייס מכוון דווקא לרעשים של יהדות לוחמנית יותר, שהוא חושש כי תקבור תחתיה את מי שאימצו את הפלורליזם כערך יהודי יסודי.
לדעתו, אם יהודים שאינם חלק מן הקהילה החרדית, כאן ובישראל, לא יגייסו את הכוח, הרצון והתבונה להדוף את המתקפה הרוחנית המתקרבת, התוצאה תהיה אסון. סימני האזהרה ברורים לו. בישראל, למשל, השיגו המפלגות החרדיות והדתיות בעלות בריתן כוח פרלמנטרי שעד לא מכבר היה בלתי נתפס. הוא מאמין שבסופו של דבר יכפו שינוי בחוק ״מיהו יהודי״, לרעת יהודים לא־אורתודוקסים וחילונים בכל מקום.
בקליפורניה, בינתיים, פעילים פוליטיים ממולחים של אגודת ישראל מהלכים במסדרונות השלטון בניסיון להפוך לפוסקי ההלכה היהודית בחוף המערבי. בלוס אנג׳לס הצליחו אנשי ליובאוויטש, כלומר חב״ד, לבסס את מעמדם — בעיני יהודים רבים שאינם שומרי מצוות ולא מעט כוכבי הוליווד — כאחד הארגונים הפעילים המעטים שהם יהודיים באופן אותנטי וראויים למימון.
בימים אלה נראה לעיתים ששולווייס — ליברל, הומניסט דתי ודובר היהדות הקונסרבטיבית, המצהיר על אהדה ברורה לעקרונות הרקונסטרוקציוניסטיים — ניצב כשגבו אל הים. מבחינה תאולוגית הוא בוודאי נמצא שמאלה מרוב עמיתיו. הוא אינו היחיד הנחרד מהישגי החרדים, אך לדבריו היה מן הראשונים שהבינו שלעולם לא יהיה אפשר לפייס אותם, ושבסופו של דבר יצטרך לצאת בפומבי נגד הערכים ושיטות הפעולה שאימצו.
״האורתודוקסיה הפונדמנטליסטית נוהגת כלפינו באפרטהייד״, אומר שולווייס. ״יש כעת סכנה אמיתית לפילוג בעם היהודי בנוסח הקראים והצדוקים. אנחנו מתקרבים באופן מסוכן לנקודת העימות. אני עצמי מעולם לא יצאתי בדרשה נגד ליובאוויטש בגלל האופי הכיתתי שלה והרגשות האנטי־גויים שלה. אני חושב שחשוב לעשות זאת עכשיו.
״אחת ולתמיד״, הוא מוסיף, ״יהודים לא־אורתודוקסים וחילונים — כאן ובישראל — יצטרכו להתייחס לדת ברצינות. הסוגיות שאני עוסק בהן בדרשות אינן רק עניינים פילוסופיים. לרעיונות יש השלכות. לתאולוגיה יש שיניים.״
שולווייס נולד בברונקס ב־1925, וכבר בילדותו חש את השיניים האינטלקטואליות הנושכות ואת הטפרים השורטים. אביו היה סוציאליסט ואיש תרבות יידיש. בבית משפחת שולווייס התארחו משוררים, סופרים ושחקנים ביידיש. סביב שולחן המטבח דיברו על גדולי ההוגים היהודים.
״ובעולם הציבורי היו דמויות גדולות כמו אבא הלל סילבר וסטיבן ס׳ וייז״, נזכר שולווייס. ״אני זוכר שהלכתי עם אבי לשמוע אותם בקרנגי הול, ונמשכתי מאוד לעמדה ההרואית שלהם. האנשים האלה דיברו בלשון נבואית — הייתה שם אהבת השפה, ולא הייתה מבוכה לעסוק בשאלות יהודיות נשגבות וחובקות עולם. זה לא דבר שרואים הרבה כיום.״
כמובן, שולווייס מבין שהזמנים השתנו. הרטוריקה המהדהדת של תקופה שחלפה — שבה אפשר היה לצאת נגד המתקפה הנאצית בתקיפות ובבהירות מוסרית גדולה — תישמע עכשיו מזויפת.
״הדברים מעורפלים יותר היום. הם כאלה מאז 1945 — אין מקרים חד־משמעיים. וזה נכון גם לגבי היהדות וישראל. אבל לא מפני שהאומץ אבד — פשוט יש רתיעה כללית ממוחלטות.״
יתרה מזו, אומר שולווייס, אימוץ דפוסים פרוטסטנטיים בקהילה היהודית האמריקאית פועל נגד קריאות לפעולה שמקורן באידאולוגיה. ״יהודים אמריקאים עברו תהליך עצום של הסתגלות תרבותית — לא לדת אחרת, אלא למסחריות, לחומרנות ולנהנתנות של מה שאני מכנה תרבות הטלוויזיה. אבל זו לא רק תופעה יהודית. כולנו התפתינו לגן העדן של גוצ׳י.״
בשנות החמישים בניו יורק, אומר שולווייס, עדיין היה אפשר להימנע מהיבלעות בתרבות המונים גסה. מלבד כל מה שהייתה תמיד, ניו יורק הייתה עיר של רעיונות. בלימודיו לתואר מתקדם בפילוסופיה באוניברסיטת ניו יורק למד שהסטודנטים לא רק בחרו קורסים — הם בחרו צד. ״סידני הוק לא לימד פילוסופיה פוליטית״, הוא אומר. ״הוא הציע תוכנית, דרך חיים. כזאת הייתה אוניברסיטת ניו יורק.״
סבו של שולווייס מצד אמו, לעומת זאת, היה תלמיד חכם אורתודוקסי. והוא הצליח במידה מסוימת להרחיק את נכדו מן החילוניות הנחרצת ששלטה בבית אביו. את התואר הראשון קיבל שולווייס ב־1945 מישיבה יוניברסיטי; את הדוקטורט בתאולוגיה קיבל מבית הספר לדת של האוקיינוס השקט כשלושים שנה אחר כך.
שולווייס אינו מגדיר את עצמו כחריג מרדן, אבל מרד נעורים אכן מילא תפקיד בהחלטתו לבקש הסמכה לרבנות. הוא מעולם לא הגיב היטב לסמכותנות — לא לזו של אביו ולא לזו של דתו. האל שלו, בהתאם, היה ידיד ולא העריץ שאחרים מדמיינים. ״יש דרכים שונות שבהן אנחנו מבטאים את הטינה האדיפלית שלנו״, הוא מסביר. ״אחת מהן היא להיות רב.״
ב־21 ביוני 1950, זמן קצר לאחר הסמכתו בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית, לכדה ידיעה קטנה בניו יורק טיימס את עינו. נכתב בה שרבני אגודת ישראל התכנסו לאחרונה כדי להחרים את מרדכי קפלן, מייסד התנועה הרקונסטרוקציוניסטית, ולשרוף את סידור התפילה שלו.
״זה הלהיב אותי״, נזכר שולווייס. ״עוד לפני שפגשתי אותו כבר הייתי במחנה שלו.״
שולווייס נמשך לעמידתו האיתנה של קפלן. כאן היה מורד אמיתי, קוץ בבשרה של היהדות המאורגנת. בהמשך הציתה תוכניתו של קפלן את הסקרנות האינטלקטואלית של שולווייס. הרב הצעיר אהב את הנטורליזם בגישתו של קפלן לדת. קפלן דגל ביהדות ללא על־טבעיות. במקום לקדש עבר מיתי מפואר, הדגיש את הבחירה האנושית ואת החוויה הקולקטיבית של העם היהודי, והעניק משקל רב יותר להווה.
״תמיד נמשכתי לגיבורי התעוזה הדתית״, אומר שולווייס. ״הזיכרון הדתי המוקדם ביותר שלי הוא של אברהם ומשה מתווכחים עם אלוהים — ויוצאים מזה בשלום. יש בי פחד יסודי מכניעות, מן האפשרות לגלות שמטרת הדת היא רק לציית לאלוהים.״
שנתיים הראשונות של שולווייס כרב לא היו מאושרות. הוא שימש רב משנה בטמפל עמנואל בשכונת פארקצ׳סטר בברונקס. ״כרב משנה״, הוא נזכר, ״אתה באמת מה שהתואר מרמז עליו, בין שאתה אוהב את זה ובין שלא. אתה לא יכול להחליט בעצמך — לכל דבר קטן צריך לעבור כל כך הרבה ערוצים, ובסוף לרב הראשי יש למעשה זכות וטו.״
שולווייס גם מצא שהיחסים במקום תחרותיים ועוינים מדי לטעמו. ״אם נשאת דרשה מוצלחת״, הוא אומר, ״הרב הראשי מת קצת מבפנים. אם לא, ספגת ביקורת. ממש שנאתי את זה.״
בינתיים החלה ניו יורק לאבד בעיניו את קסמה. אמנם הייתה בקהילות היהודיות לאורך החוף המזרחי המשכיות שלמד להעריך. במקומות כמו בולטימור וניו יורק יכלו יהודים להישען על דורות של חיים יהודיים כמקור לזהות ולהזנה רוחנית. אנשים יכלו לספר שסביהם היו פעילים בארגון זה או אחר, והדבר נשא עבורם משמעות מיוחדת. ״הייתה העברה מדור לדור״, אומר שולווייס, ״של רגשות ושל מסירות דתית שתמיד היו יקרים לי.״
אבל החוף המזרחי, האמין אז — ועודנו מאמין — היה המקום שבו שכנו מוסדות הכוח היהודיים. אפשר היה לחוש שהם מציצים מעבר לכתף. וכשזה המצב, חשב, הגיע הזמן לצאת.
ב־1952, בעקבות שמועות על חירות רוחנית גדולה יותר במערב, עזב שולווייס את ניו יורק לאוקלנד. שם נעשה מנהיגו של בית אברהם, בית כנסת של כ־500 נפשות, רובן ממעמד הביניים. ההקלה שחש הייתה מוחשית. קליפורניה עדיין הייתה ארץ חלוצית — רב יכול היה להמציא דברים חדשים ולשנות את אופי התפילות בדרכים שלא היו עולות על הדעת בחוף המזרחי.
בשנות השישים היה שולווייס תומך של האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים, NAACP, והשתתף בתנועה לזכויות האזרח. ככל שהעשור התקדם, מצא את עצמו מזדהה גם עם ההיפים של הייט־אשברי. אלה היו מורדים עדינים, רוחות קרובות לשלו. בפסח אחד הנחה את אגודת הנשים בבית הכנסת לארח סדר שני ליהודים שבין ההיפים, במרתף של כנסייה פרוטסטנטית בשכונה.
״זה היה מחזה״, אומר שולווייס. ״הנה הילדים האלה, עם השיער הארוך, הצמידים והחרוזים, וכולנו יושבים סביב השולחן ושרים ׳חד גדיא׳.״
זמן מה אחר כך הזמינה האוניברסיטה ליהדות בלוס אנג׳לס את שולווייס לטוס דרומה ולמסור סדרת הרצאות שבועיות בפילוסופיה יהודית. שולווייס אהב את מה שראה.
לוס אנג׳לס הייתה מלאה יהודים, שנראו לו יהודיים באופן עמוק יותר מאחיהם בצפון. ובה בעת, העיר הייתה פתוחה לניסויים עוד יותר מאוקלנד. כשוואלי בית שלום, קהילה קטנה ומיואשת שעדיין התאוששה מכמה כהונות רבניות כושלות, ביקשה את שירותיו, עבר שולווייס דרומה ב־1970.
הדבר הראשון שהטריד אותו, הוא נזכר, היה אווירת הקאנטרי קלאב שמצא בבית הכנסת, שלא היסס במיוחד להדיר את מי שלא יכלו לשלם אפילו את דמי החבר הבסיסיים. לכן פנה לחברי הקהילה האמידים וביקש מהם להכפיל ואף לשלש את תשלומיהם כדי לממן את האחרים.
להפתעתו — שולווייס מודה שאחד מחסרונותיו היה דעה קדומה עמוקה נגד עשירים, שנדרשו לו שנים להתגבר עליה — הם נענו, והמשיכו לעשות זאת במשך שמונה־עשרה השנים האחרונות. לאחר שהעניין הוסדר, החל לטלטל את דפוסי הפולחן המסורתיים בדרכים שלדעתו לא היו אפשריות במזרח.
ההתחלה הייתה צנועה למדי, בשינויים קטנים ובעיקר סמליים. למשל, שולווייס ויתר על גלימת הרב, שהציבה יותר מדי מחיצות בינו לבין הקהילה. הוא הכניס מחיאות כפיים חסידיות כדי לשבור את האווירה הקודרת, דמוית הקתדרלה, בתפילות השבת. רוח התקופה, האמין, פעלה נגד רשמיות. בתקווה להכניס שמחה לתפילות, הביא אקורדיוניסט בלילות שבת ועודד את בני הקהילה לרקוד אחריהן.
ב־1973 סיפר שולווייס לכינוס ספקני של כנסת הרבנים בהרי קטסקיל בניו יורק שמלכתחילה הבין כי קהילתו החדשה מורכבת מסוג חדש של יהודי, המחייב גישה מיוחדת.
סבו, אמר להם, היה יהודי דתי. קצב חייו הפרטיים נקבע על פי התפילות היומיות, ותחושת הקהילה שלו עוצבה במסירותו לקיום מצוות. אביו, אף שלא היה דתי, לא ויתר על נאמנותו העמוקה לעם היהודי. הוא היה, אמר שולווייס, יהודי אידאולוגי, כמו מי שנעשו ציונים ובונדיסטים, סוציאליסטים ואתאיסטים.
אנשי קהילתו של שולווייס, לעומת זאת — רבים מהם אנשי ״דור האני״ מובהקים עשרות שנים לפני שהגישה או המונח נעשו מקובלים — היו חסרי אידאולוגיה שתתמוך בהם. ״היהודים הפסיכולוגיים״ האלה, כפי שכינה אותם, חשדו בקהילה לא פחות משחשדו בדת. הסיבה היחידה שבגללה טרחו בכלל להצטרף לבית כנסת הייתה המחשבה שאולי יועיל לילדיהם לגדול כשיחסם ליהדות מעט פחות שחוק משלהם. אבל בדרך הזאת הפכו אנשי הקהילה, שלא היו אתאיסטים ולא מאמינים, לא ציונים ולא שוחרי התבוללות — אלא פשוט חסרי להט ונטולי מחויבות רוחנית — את בית הכנסת, בלי משים, לבבואה גסה של עצמם. מגישתם ומהתנהגותם נראה לא פעם שבית הכנסת קיים להנאתם הפרטית והאישית בלבד. לכן, אומר שולווייס, נעשו טקסי בר מצווה במנחה של שבת אופנה בוואלי בית שלום. כשהטקס נערך לפנות ערב, בשעה ששאר המתפללים כבר היו בבטחה בבתיהם, חסכו ההורים מבנם את הצורך ללמוד הפטרה, ומעצמם את הצורך לערוך קידוש לחבורת אוכלי חינם.
בערב ראש השנה הראשון שלו בוואלי בית שלום, משוכנע שאי אפשר להמשיך על בסיס כזה, ניהל שולווייס שיחה מלב אל לב עם בני קהילתו. ברור, אמר, שהם אינם משמעותיים במיוחד זה לזה. הם נפגשים בחדרי ישיבות ובאולמות אירועים, אבל כמה מהם יכולים לומר שביקרו בביתו של האחר? שולווייס הבין שההסתגרות הזאת בחיים הפרטיים נפוצה בכל דרום קליפורניה. אבל אם הם אינם מכירים זה את זה ואינם חברים, איך אפשר לצפות שיתפללו, ילמדו ויפעלו יחד?
הפתרון של שולווייס היה החבורה. את חברי קהילתו שהסכימו להשתתף בניסוי חילק לקבוצות של עשר משפחות, בניסיון לאזן בכל קבוצה בין מרכיבים חברתיים, תרבותיים וחגיגיים. תפקידה של כל חבורה, אמר, הוא ללמד את עצמה באמצעות דיונים וקריאה משותפת מה פירוש להיות יהודים; להפיל את המחיצות בין חבריה ולשחרר את האנרגיות העצומות האצורות באנשי הקהילה שאינם בעלי תפקיד דתי.
הניסוי הגדול הזה הצליח מאוד. אנשים שבעבר אולי היו זרים מצאו את עצמם חולקים דרך קבע ארוחות שבת, בונים סוכות, עורכים חנוכות בית ומבקרים חולים ואבלים.
״בזמן שפל כלכלי בתעשיית התעופה והחלל בשנות השבעים״, אומר שולווייס, ״כמה מהנדסים בבית הכנסת שלנו מצאו את עצמם פתאום בלי עבודה. אני מכיר חבורות שהתגייסו לעזור לחבריהן, יצרו עבורם קשרים עם מעסיקים בתחומים קרובים, עזרו בכתיבת קורות חיים והציעו עצה ותמיכה למשפחות.״
אבל במשך שנים עוררה הפיכת החבורות לחלק מרכזי בבית הכנסת האמריקאי חששות רבים בקרב רבנים לא־אורתודוקסים. בנאומו לכנסת הרבנים ציין שולווייס שרבנים רבים פחדו כי הם ובתי הכנסת שלהם יהפכו למיותרים. אם אנשים יכולים לחיות חיים יהודיים בכוחות עצמם, לשם מה בתי כנסת ורבנים?
שולווייס טען שלמעשה החבורה דווקא תגדיל לבסוף את חשיבות הרב. ״הרב נעשה חשוב לקהילה״, אמר, ״רק כאשר הקהילה עצמה שותפה לתחומי העניין שלו ומשתתפת במנהגי הקודש של המסורת שלנו.״
״המרחק היהודי״ בין הרב ליהודים הפסיכולוגיים, אמר, הופך את הרב להכרחי כממלא תפקיד אך לחסר חשיבות כמורה דרך. לרוע המזל, היהודי הפסיכולוגי זקוק למורה דרך הרבה יותר משהוא זקוק לממלא תפקיד. נכון, במישור התפקודי הרב נעשה הכרחי. אבל בתהליך הזה, אמר שולווייס, ״הוא נעשה פחות רלוונטי״.
הפרסטרויקה לא נעצרה בחבורות. הן חוללו פלאים בהפיכת בית הכנסת למקום אישי, אבל ביהדות יש יותר מאשר אישור עצמי. ומה שלא יהיה אותו דבר נוסף, בני קהילתו של שולווייס — שהבנתם הרוחנית הייתה מוגבלת, שנשלטו בידי תרבות ההמונים ושמשפחותיהם לא היו חסינות מפני שחיקת המוסדות יותר מכל משפחה אחרת באמריקה — נזקקו לו מאוד.
״קירוב״, מתלונן שולווייס, הפך לסיסמה היהודית הגדולה של זמננו, תרופת פלא לכל חוליי הארגון של הקהילה. ״אבל לפני כעשר שנים״, הוא נזכר, ״הבנתי שאין לנו מערכת שתביא את הדברים לאנשים. קירוב זה יפה, אבל צריך לשאול את השאלה המתבקשת: מי יעשה את הקירוב?״
שוב חיפש שולווייס את התשובה בקרב חברי קהילתו. הפתרון היה לבחור בקפידה אנשים שבעזרת הדרכה מתאימה יוכלו לייעץ לאחרים בעניינים יהודיים. למשל, הוא הבחין שרבים בקהילה יודעים מעט על טקסי המעבר שהם חלק יסודי כל כך מן החיים היהודיים. בן נולד, ופתאום ההורים מתחילים לחפש בבהלה מוהל, שם מתאים לילד ומישהו שיסביר מה נדרש בטקס פדיון הבן. הילד מתקרב לגיל שלוש־עשרה, ופתאום צריך בר מצווה. להורים אין מושג מה משמעות הטקס או איך לערוך חגיגה שלא תהיה ראוותנית וריקנית אלא תוסיף לאירוע ערך מוסרי של ממש.
לאחר שהכשיר אותם במשך שנתיים, שלח שולווייס את עוזרי הרב ואת ״מחנכי המשפחה״ שלו לבתי החברים בקהילה, והסמיך אותם למסור מידע ולייעץ.
כך אפשר היה לשכנע הורה המתכנן להוציא סכום גדול על סידורי פרחים לבר מצווה לשקול לקנות ספרים במקום זאת. בכל ספר ייחתמו שמות היושבים ליד השולחן שעליו הונח, ולאחר מכן ייתרם למוסד ראוי, כגון בית יתומים או ספרייה לאנשים עם מוגבלויות. הורים המתכננים חתונה מפוארת יוכלו להתבקש לתרום שלושה אחוזים מתקציב השמחה ל״מזון״, תוכנית ארצית שמרכזה באזור ומספקת אוכל לעניים ולחסרי בית, יהודים ולא־יהודים כאחד. משפחה שאיבדה אחד מבניה תוכל לקבל עזרה בבחירת בית קברות וארון קבורה ובארגון הלוויה.
וברמה יומיומית יותר, שליחיו של שולווייס נכנסו לבתי המשפחות והציעו להורים תוכן יהודי שיוכלו להעביר לילדיהם. ״מניסיוני״, אומר שולווייס, ״לרבים מבני קהילתי לא היה שום דבר יהודי להגיד לילדיהם. התרבות השלטת הותירה אותם אילמים. ניסינו לתת להם משאבים — סיפורים, שירים — שישיבו להם את קולם היהודי.״
כמובן, אי אפשר היה להתעלם מצורכיהם הנפשיים של יהודיו ״הפסיכולוגיים״. לעיתים קרובות פנו אליו בבעיות אישיות שכַרב התקשה לתת להן מענה. לכן הקים מרכז ייעוץ בבית הכנסת. היועצים בו היו חברי הקהילה שהוכשרו בידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים מקצועיים. המרכז פועל כעת כשתים־עשרה שנה, ובכל שבוע מסייע לכמאה אנשים במצוקה מן הקהילה הרחבה, היהודית והלא־יהודית כאחת.
לאחר מכן פנה שולווייס לתקן את מה שראה כתפיסה המעוותת של קהילתו לגבי מקומה בעולם הרחב, הלא־יהודי.
לאורך חייו הבחין שיהודים נוטים לאמץ בקלות השקפה שלפיה העולם עוין אותם ללא תקנה. אפילו בני קהילתו האמידים לא הצליחו להשתחרר מן התחושה שהעולם, כדבר מובן מאליו, מתעב גם אותם.
שולווייס מעולם לא הכחיש שהאנטישמיות עודנה איום בעולם. אבל לאנטישמיות הלא־רציונלית יש הסברים רציונליים — מקנאה בהצלחה היהודית ועד לשנאה שיצר המיתוס הנוצרי הגדול והמחריד בדבר רצח האל.
״אבל להאמין ששנאת יהודים היא תכונה של עצם הקיום״, אומר שולווייס, ״פירושו לאמץ ציניות סופנית, לפרוש מן העולם בנוסח שמעון בר יוחאי, או להתבולל בניסיון נואש לברוח מן הקהילה המצורעת שלנו. אני מבין את הטינה היהודית, את הכעס ואת הבוז לתרבות המערבית״, הוא אומר. ״אני פשוט חושב שזה אובדני.״
בסביבות 1960 נתקל שולווייס בספרו של פיליפ פרידמן Their Brother’s Keeper, המתעד את תלאותיהם של נוצרים באירופה שהגנו על יהודים מפני רודפיהם הנאצים במלחמת העולם השנייה. ״עם השנים הבנתי שפרידמן רק גירד את פני השטח. ההערכות כיום הן שבין 50,000 ל־500,000 נוצרים הגנו באופן פעיל על יהודים או שיתפו פעולה עם מי שעשו זאת.״
ב־1962 הקים שולווייס באוקלנד את המכון למעשי צדק, כדי לחקור באופן אמפירי את האלטרואיזם הזה ואת משמעותו הפילוסופית עבור יהודים. אם העולם באמת אינו מסוגל לסבול את היהודים שבו, כיצד אפשר להסביר שאנשים רבים כל כך — גם כאלה שלא בהכרח אהדו יהודים — סיכנו את חייהם ואת רכושם כדי להצילם?
כעבור כ־25 שנה נודע לשולווייס שרבים מן המצילים סבלו מאוד בשל חמלתם. רבים, בייחוד במזרח אירופה, גילו אחרי המלחמה כי הפכו למנודים בקהילותיהם בגלל הסיוע ליהודים, ונאלצו להגר לצפון אמריקה. כיום, אומר שולווייס, רוב אלה שעוד נותרו בחיים זקנים, חולים ועניים. ובכל זאת, הקהילה היהודית, שמיהרה להקים מרכזי שואה כדי להביא נאצים לדין, מעולם לא השקיעה מאמצים דומים בעזרה לאנשים האלה.
בתגובה הקים שולווייס ב־1987 את הקרן היהודית למצילים נוצרים. מטרתה, הוא אומר, ״היא לעשות למענם מה שקלרספלד וויזנטל עושים בחיפושיהם. איתרנו את פושעי המלחמה. לא ניהלנו חיפוש שיטתי ופעיל אחר מי שעזרו לנו. חשוב שנמצא אותם, ובמידת הצורך ננסה להמתיק את שארית חייהם. ומוטלת עלינו החובה להמשיך לחקור את תופעת האלטרואיזם הזאת, לגלות אם אפשר להנחיל אותה, ואולי אפילו לשלב אותה בתוכנית לימודים.״
[הקרן פועלת ממשרדי הליגה נגד השמצה של בני ברית בניו יורק ובראשה עומד עורך הדין הניו־יורקי א׳ רוברט גודקיינד. הצלחתו בגיוס תרומות אפשרה לארגון להעניק סיוע כספי ורפואי למצילים נוצרים נזקקים — במקרים מסוימים להסדיר טיפול רפואי דחוף, ובאחרים לסייע בקבלתם לבתי אבות יהודיים. הקרן גם הצליחה להעניק קצבאות קבועות למצילים בארצות הברית ומחוצה לה. ״ההיענות בקהילה היהודית״, אמר לי גודקיינד, ״מעודדת מאוד.״]
שולווייס נזכר במהומה שהתחוללה לא מכבר בכפר ביתא בגדה המערבית, שם הסתיים עימות בין תושבי הכפר הערבים לקבוצת ילדים ישראלים במותה של נערה יהודייה. רשויות הצבא הישראלי ייחסו את מותה לירי בשוגג מנשק אוטומטי שנשא אחד ממלווי הילדים. ראו Present Tense, מרץ–אפריל 1989.
״קרה שם דבר חשוב״, אומר שולווייס. ״כמה מן הנשים הפלסטיניות בביתא ניסו להגן על הילדים מפני ההמון. אילו יכולנו לחזור בזמן לאינקוויזיציה הספרדית, הייתי מהמר שנמצא לא מעט אנשים מן השורה שעשו אותו דבר. אני בטוח שדברים כאלה קורים כל הזמן.
״אני חושב שהישועה המוסרית שלנו ושל ילדינו תלויה ביכולת להכיר בכך. אי אפשר להטיף שמי שמציל נפש אחת מציל עולם מלא, ואז לסרב להכיר בהקרבה העצמית יוצאת הדופן הזאת, רק מפני שנוח יותר להתכנס פנימה.״
ובכל זאת, מלבד חריגים מעטים, הקהילה היהודית נשארה אדישה. שולווייס מתבונן בהסתגרות הזאת בעין ביקורתית — הוא מכנה אותה ״צורה של תחושת נבחרוּת שמרעילה את הרגישות היהודית״. ואין לו ספק שהקהילה החרדית, ובייחוד חב״ד — שהוא מכנה כת שונאת זרים, הפוחדת מן העולם הלא־יהודי ובזה לו, ועסוקה באובססיביות בטוהר רוחני וגופני — נגועה בתחושת הנבחרוּת הזאת.
שולווייס משווה את אי־הנוחות שחש במפגש שנערך לאחרונה עם חסיד ליובאוויטש לפחד שחש יעקב כשפגש את אחיו עשו, לאחר שנאבק באיש אלמוני ליד נחל יבוק.
על פי המסופר, עשו קיבל את יעקב בנשיקה על צווארו. אבל מפרשי המקרא מצביעים על עמימות שהנקודות מעל המילה ״וישקהו״ מרמזות עליה. לדעתם, ביטוי האהבה האחוותי הזה עשוי היה להיות דווקא נשיכה שדוכאה זמן רב.
כמו עשו, אחז החב״דניק ברב חסר האונים בחיבוק דוב והצהיר על אהבה עזה ל״יידישע נשמה״ שלו, נשמתו היהודית הנצחית. אבל בכל הנוגע לפרשנותו של שולווייס לחיים היהודיים ולהלכה, היה הרב המזוקן נדיב פחות. הרבי מליובאוויטש הורה בבירור שאי אפשר לאהוב כפירה או לקבל אותה — אפשר רק להצטער על קיומה ולפעול, בכל מקום שאפשר, לעקור אותה.
אבל מה אם הרבי טועה כשהוא פוסל את דרכו היהודית ככפירה, שאל שולווייס? הרי הרמב״ם עצמו בוודאי היה נרתע מפסיקה גורפת כל כך. ״אגיד לך את האמת״, אמר החב״דניק. ״אני מעדיף ללכת אחרי הרבי שלי כשהוא טועה, מאשר ללכת אחריך כשאתה צודק.״
החב״דניק נשק אז לשולווייס על הלחי, ביקש שלא ייעלב והלך. מאז כעסו של שולווייס בוער על אש קטנה.
שולווייס נעלב מפני שלדעתו חשיבה כזאת מאיימת למחוק את הפלורליזם שנמצא בלב היהדות. ההיסטוריה, ולא רק המסורת, היא שמעצבת את היהדות, הוא מאמין; שום טקסט לבדו, קדוש ככל שיהיה, אינו יכול לומר עליה את המילה האחרונה.
בתחילה חשב שולווייס שידידיו בקהילה האורתודוקסית יתנערו בסופו של דבר מן הבוז המפלג שהביעו החרדים. אבל זה לא קרה. אנשים ששמחו לדון עמו בסוגיות יהודיות על קפה ועוגה סירבו לעלות לבמתו או להתפלל עמו בבית הכנסת שלו. כמו אנשי הכמורה הקתולית לפני ועידת הוותיקן השנייה, הם חששו שמעשה כזה יעניק לגיטימציה או מעמד שווה לדרכו הדתית. ״האורתודוקסים המתונים שתקו לנוכח הניסיונות לשלול את הלגיטימיות שלנו, משום שהם חוששים שהחרדים יפנו גם נגדם.״
ואכן, שולווייס זוכר כבר מתקופת לימודיו לרבנות נטייה בתנועה הקונסרבטיבית לפייס את האורתודוקסים. כבר אז היה ברור לו, לדבריו, שלא יצליחו בכך, תהיה התנהגותם מלאת יראת כבוד ככל שתהיה.
בסופו של דבר למדו היהודים הקונסרבטיבים את הלקח שרק עכשיו מתבהר לאורתודוקסיה המודרנית. החרדיות מדירה מעצם טבעה. אפילו החסידות מפולגת בשאלת הפרשנות הנכונה של דבר האל. בעולם החרדי המסוגר, עצם המראה של כיפה סרוגה, המקובלת על אורתודוקסים שאינם חסידים, עלול לעורר חשד ושלילת לגיטימיות. בעולם הזה גוברת כיום, למשל, אי־הנחת מן המרכיב הציוני של האורתודוקסיה המודרנית. יש המאמינים שהלאומיות הציונית ערערה ערכים יהודיים מסורתיים אחרים. לבסוף, מאמין שולווייס, תמצא האורתודוקסיה המודרנית שגם היא מסומנת. גם היא תלמד שאי אפשר לפייס מאמינים אדוקים כאלה.
כיום שולווייס ממעט להשתמש ברטוריקה שטחית של אחדות העם היהודי. נראה שהוא מאמין שעדיף ליהודים לשמור על ״המרחב בתוך הביחד שלהם״ מאשר להשיג ״קרבה חונקת שמוחקת כל הבדל״.
״כל כך הרבה מן הבעיות שאנחנו רואים כחיצוניות הן בעצם פנימיות״, אומר שולווייס. ״יהודים אמריקאים כל כך תמימים. הם חושבים שתרומה לחב״ד או למוסדות אחרים המטיפים כביכול לאחדות יהודית עוזרת להבטיח את הישרדותה של יהדות ׳אותנטית׳. הם לא מבינים שהכסף מדבר, ובמקרה הזה הוא מדבר בשם הפילוג.״
שולווייס מקווה שהסערה האחרונה סביב ההצעה לשנות בישראל את הגדרת ״מיהו יהודי״ דווקא תחדד אצל הלא־אורתודוקסים את המודעות לסכנות שמולם. ״אולי עכשיו יבינו שהחרדים אינם רק אנשים משונים וחריגים.״
לדעת שולווייס, האורתודוקסים הפונדמנטליסטים ניצבים בפני סכנה פנימית גדולה עוד יותר, כשהם עוסקים במה שהוא מכנה ״חשיבה מפצלת ומדירה״. ״חשיבה מפצלת היא מחלה״, הוא אומר. ״כשעושים זאת, נועלים את עצמנו מחוץ למאגר עצום של היסטוריה ואתוס, טקסים, קסם ויופי.״
שולווייס מספר אנקדוטה נפלאה כדי להמחיש את חששו מן הבלעדיות האורתודוקסית, שלטענתו נשענת על גזענות מטפיזית מושרשת. בסיפור מופיעים שני חסידי ליובאוויטש. אחד מסביר: ״כל העולם מתחלק ל׳הם׳ ול׳אנחנו׳. אין טעם לדבר על ׳הם׳. אצל ׳אנחנו׳ העולם מתחלק לאשכנזים ולספרדים. אין טעם לדבר על הספרדים. אצל האשכנזים העולם מתחלק לחסידים ולמתנגדים. אין טעם לדבר על המתנגדים. אצל החסידים העולם מתחלק לסאטמר ולליובאוויטש. אין טעם לדבר על סאטמר. אצל ליובאוויטש יש את האינטלקטואלים ואת אנשי ההתוועדויות. אין טעם לדבר על האחרונים. בין האינטלקטואלים נשארנו אתה ואני. ואתה יודע כמה מעט אתה יודע.״
בסופו של דבר, עם זאת, אפילו שולווייס לא הצליח להיחלץ מן הפיתוי של חשיבה מפצלת — לפחות לא בשאלת הלאומיות הפלסטינית והאינתיפאדה, ההתקוממות שהולידה. שולווייס מתח ביקורת נחרצת על הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון; הוא העמיד את בימת בית הכנסת לרשות חנא סניורה, עורך העיתון המזרח־ירושלמי אל־פג׳ר, התומך באש״ף, וגם לרשות דוברים מארגון הימין הקיצוני ״אמריקאים למען ישראל בטוחה״. אבל בזמן האינתיפאדה שמר על שתיקה בלתי רגילה.
אף שהוא מתנגד לחשיבה מפצלת, שולווייס תומך בכל לב ב״הבדלה״ — הפרדה, או במקרה של שתיקתו שלו, הבחנה בין מה שהוא מכנה הבעת התנגדות לבין התערבות.
מספר גדל של יהודים בארצות הברית מאמין שיש להניע את יהדות התפוצות לבקר צעדי מדיניות ישראליים מסוימים, ושדווקא היא יכולה לעשות זאת בבטחה ובזכות. אבל לדברי שולווייס, ביקורת אינה נעדרת מישראל עצמה, ואינה עומדת להיעלם מן הזירה.
כראיה הוא מציין שבית המשפט העליון בישראל ביטל לאחרונה את עמדת הצנזור הצבאי ואף את עמדת המוסד, שירות המודיעין החיצוני של ישראל, בעניין פרסום מאמר ביקורתי על ראש המוסד לשעבר. הרמטכ״ל, רב־אלוף דן שומרון, אמר בדיון סגור בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שאינו רואה סיכוי רב לכך שהצבא ידכא את האינתיפאדה. והדברים, אומר שולווייס, נדונו בחופשיות בעיתונות הישראלית. קצינים בכירים בצה״ל הזהירו שוב ושוב מפני השפעות השיטור בשטחים הכבושים על מורל הצבא ועל תוכניות האימונים שלו, ורוב הישראלים שותפים לחששותיהם.
ובכל זאת, אומר שולווייס, הבעיה של המבקר מן התפוצות אינה שאין ביקורת בישראל, אלא שהביקורת הישראלית לא הצליחה לכפות שינוי כיוון במדיניות החוץ.
בין ישראל לתפוצות קיימת, לדעת שולווייס, לכל היותר שותפות מוגבלת, שבה יהודים מחוץ לישראל נושאים רק במעט מן הסיכונים שנושאים עמיתיהם הישראלים. לשולווייס יש בן שחי בקיבוץ ומשרת במילואים. הוא משלם מסים, וכך, אומר שולווייס, קנה את זכותו להשתתף בוויכוח הציבורי על הכיוון הראוי למדיניות החוץ הישראלית.
לעומת זאת, הוא מציין, אנשים כמו סטנלי שיינבאום — אחד מחמישה יהודים אמריקאים שנסעו בדצמבר האחרון לסטוקהולם לפגוש את יו״ר אש״ף יאסר ערפאת — התערבו בענייניה של מדינה ריבונית שאינם אזרחיה. מתוך ביטחון בשיקול דעתם הם התייחסו למדינת היהודים כאל ילד, כדרך אב הכופה את רצונו על ילד טיפש שיש להצילו מפני הסכנה שהוא מביא על עצמו.
ומה אם המבקרים אינם צודקים, שואל שולווייס? ״אילו השלכות של חיים ומוות יש ליהדות התפוצות בעקבות החלטותיהם המסכנות של המתערבים?״ ואכן, הוא אומר שאפילו מותו של צעיר פלסטיני אחד ביום בממוצע לא יאלץ אותו להתערב במצב שלדעתו מורכב ובעל גוונים מוסריים רבים יותר מכפי שהוא מוצג בתקשורת. לא אם יימשך עוד שנה, ולא אם יימשך עוד עשר.
״זו לא שאלה של מספרים או של גיל, ולא שאלה של זמן״, אומר שולווייס. ״אני פשוט לא יודע מה לומר. ואני חושב שכאשר זה המצב, לפעמים נדרש אומץ לשתוק לא פחות מכפי שאנשים מניחים שנדרש כדי לצאת בפומבי ולהביע התנגדות. אני כלל לא בטוח ששתיקה תמיד מעידה על פחדנות, והבעת התנגדות על גבורה מוסרית.
״אני חושב שבסופו של דבר, מבחינתי, אני חש את הכנות, המוסריות והאופי הדמוקרטי של הממשלה שבחרו אזרחי ישראל. הרושם שלי מישראל הוא שכולם שם מפחדים פחד מוות. אני לא חושב שהם נהנים מהאינתיפאדה הזאת. הפחד שלהם אמיתי ומוצדק, והם מנסים למצוא דרך להתמודד איתו. עד שיעשו זאת, לא אשתמש בכוח הפוליטי שאולי יש לי כדי ללחוץ עליהם לעשות משהו שהם עשויים לראות כמנוגד לאינטרסים שלהם.״
אז מדוע הרולד שולווייס פועל בכל כוחו כשמדובר בסערת ״מיהו יהודי״?
״חריפה ככל שתהיה״, אומר שולווייס, ״ההתערבות הזאת אינה פוגעת בשום אופן בשלומה ובביטחונה של ישראל. יתרה מזו, התיקון משפיע ישירות על מעמדם של יהודי התפוצות ועל מוסדותיהם הדתיים. וגם אין כאן שאלה של מגע עם אויביה המושבעים של המדינה.
״העובדה היא שאין שום צביעות בהצטרפות לביקורת בסוגיה אחת ובהתנגדות לה בסוגיה אחרת. לא כל ביקורת נכרכת בחבילה אחת.״
שלדון טייטלבאום, עיתונאי המתגורר בלוס אנג׳לס, מרבה לכתוב ל־Present Tense. כתבתו האחרונה, ״הם אוהבים את אמריקה״, שהתפרסמה בגיליון ינואר–פברואר, עסקה בקהילה הישראלית בדרום קליפורניה.