בשנתיים שבהן כיהן כקונסול ישראל בלוס אנג׳לס, התרשמו הישראלים בעיר שאיתן בנצור הוא חד ומאופק — דיפלומט מקצועי במלוא מובן המילה. אבל הם גם גילו, בדרך כואבת למדי, שבמסיבה הוא ממש לא מציאה.
בתחילת כהונתו, ב־1987, הסכים בנצור להיות שותף בחגיגת יום העצמאות עם לשכת שלום של בני ברית, שבה חברות כ־350 משפחות ישראליות מבוססות בלוס אנג׳לס. יחד שכרו את אולם סקוטיש רייט להופעה של להקת הפופ הישראלית המובילה ״הכול עובר חביבי״. הכרטיסים אזלו בתוך ימים, והעילית דוברת העברית של העיר קרנה מאושר.
ברור היה שהישראלים האמידים האלה עומדים לצאת משורות ״נפולת הנמושות״ — הכינוי שבו השתמש שוב ושוב יצחק רבין, כיום שר הביטחון, לתיאור בני ארצו שחיים מחוץ לישראל. הקונסוליה, שנהגה לבוז להם על ההתפלשות בסירי הבשר של הגולה, אימצה לכאורה גישה מציאותית יותר ושיפוטית פחות.
מול אולם מלא ובו יותר מ־1,700 ישראלים — הנשים במיטב אופנת רודאו דרייב, הגברים, שלא כדרכם, בעניבות — עלה בנצור, חסון וממושקף, לבמה. הוא הביט בנתיניו המאושרים והסתער עליהם כמו טנק מרכבה.
מדוע, הרעים בקולו, טרחו מעטים כל כך להגיע יום קודם לטקס יום הזיכרון לכבוד חללי ישראל? עד מתי יתעקשו לחיות כזרים בלתי רצויים בארץ שאינה שלהם? איך הם מסוגלים להמשיך לגזור על ילדיהם חיים ללא מולדת וללא שורשים?
הקהל ישב בדממה המומה וקודרת, בעוד שלישיית חביבי האומללה — מעין ״מנהטן טרנספר״ ישראלית — מנסה בגבורה להציל משהו מן הערב.
שבוע לאחר מכן, באירוע התרמה לבית התפוצות בתל אביב, העמיד אותו סוף סוף מישהו במקומו על מה שרבים ראו בו התקפה בלתי מוצדקת. בארי אלון, יזם נדל״ן מצליח מגרנדה הילס ומי שאינו נח לרגע מקידום עצמו, הוצג בפני בנצור. כששמע הקונסול על הישגיו הכספיים של אלון, אמר: ״אנחנו יכולים להשתמש באנשים כמוך — בישראל.״
טעות. אלון עזב את ישראל באמצע שנות השבעים, ממורמר בעקבות פעילותו בניסיון כושל לחולל רפורמה פוליטית.
״אמרתי לו: אתה בוודאי מתלוצץ אם אתה חושב שתוכל להגיד לנו לארוז״, נזכר אלון. ״קודם תעשו משהו למען החיילים שלנו שמסיימים שירות ולא מוצאים עבודה או דיור. תעשו משהו למען העולים החדשים שעוזבים בהמוניהם. תיפטרו מהביורוקרטיה, מהסוציאליזם וממערכת המפלגות המושחתת. וכשתסיימו, נוכל לדבר.״
״הוא קרא לי עריק. אמרתי: אם כך, למה אתה רודף אחרי כל העריקים האחרים האלה?״
בנצור זכר את המפגש אחרת:
״אלון ניסה להתגרות בי. הוא אמר: איך אתה מעז לבקר אותנו, כשאנחנו, אלה שעזבנו, העילית האמיתית של ישראל? הוא השמיץ את המדינה באכזריות.״
ישראלים רבים בעיר, שנאומו של בנצור הכעיס גם אותם, מחו בדרכים שקטות יותר. ובכל זאת, דבריו מוסיפים לקרוע אותם מבפנים. בשום מקום לא ניכרה האמביוולנטיות שלהם יותר מאשר בהופעת יום עצמאות אחרת, באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס. מעריציה של חוה אלברשטיין — ובהם חבר מועצת העיר דובר העברית זאב ירוסלבסקי — התכנסו שם לערב של שירי עם בניחוח ביתי. לקראת הסיום, לאחר שאלברשטיין שרה את להיטה החדש ״אמריקה״, קם על רגליו קהל שנמצא בלוס אנג׳לס בעליל מתוך בחירה ולא מתוך כורח — קהל שעזב מרצונו את הארץ המובטחת למען ארץ ההבטחות — והריע לזמרת במחיאות כפיים סוערות.
ההתנהגות הזאת מלמדת שאף שביטחונם העצמי ומעמדם של הישראלים בדרום קליפורניה מתחזקים, הם עדיין מתקשים להתמודד נפשית עם משמעות החלטתם לעזוב את המולדת היהודית. אבל קשה ככל שיהיה מצבם, הוא השתפר מאוד לעומת העבר.
לפני חמש שנים היו נוטים יותר לקבל את תוכחותיו של בנצור בשקט, ממש כפי שמתפללים בבית כנסת בבוורלי הילס עשויים לסבול דרשה של הרב על חטא הנסיעה לבית הכנסת בשבת. הפעם, לעומת זאת, תחושת האשמה על עזיבת ישראל התמתנה בזכות ההכרה שמספרם הגדל והצלחתם הכלכלית הגלויה העלו אותם על המפה של דרום קליפורניה.
לא כולם היו מנחם גולן או יורם גלובוס; מעטים צברו את הונו של משולם ריקליס או של יזם הנדל״ן יונה גולדריך. אבל רובם הסתדרו לא רע. ורובם לא היו מוכנים לספוג עוד עלבונות.
לפני חמש שנים, כששאלו ישראלים אם בכוונתם להישאר כאן, הם התחמקו מתשובה. הציגו להם את אותה שאלה היום, ויוסי או יהודית צבר כבר מוכנים לפחות להשיב בכנות מסוימת.
״אי אפשר לשבת על המזוודה לנצח״, אמר תושב ותיק. ״אחרי זמן מה מתחיל לכאוב התחת.״
אחרי עשרים שנות השמצה מצד הרשויות בישראל, בוז או אדישות מצד יהודי ארצות הברית, בושה בעקבות הפרסום ב־1979 סביב מה שכונה ״המאפיה הישראלית״ — חבורה קטנה של בריונים ישראלים מקומיים שזכתה לכותרות רבות בשל רצח הקשור לסמים שבו הייתה מעורבת לכאורה — ולא מעט תיעוב עצמי בשל ״בגידה״ באידיאל הציוני, הקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס תוססת. היא מנסה להסיר מעליה את גלימת האשמה ולמצוא לעצמה מקום בשמש הקליפורנית.
המאמצים האלה נתמכים, בחלקם, בהכרה הדרגתית אך חלקית בנוכחות הישראלים ובפוטנציאל שלהם מצד הקהילה היהודית המאורגנת בעיר, שבעצמה חוששת מהצטמקות שורותיה בשל התבוללות ונישואי תערובת. עד כה, עם זאת, הקהילה היהודית המקומית נמנעה מפעולה נחרצת, מחשש שניסיון לשלב את הישראלים ישדר למי שנותרו בישראל מסר בנוסח דבריו העוקצניים של אחד ממגייסי התרומות בפדרציה היהודית: ״אם לא מתחשק לכם להתיישב בגדה המערבית, למה שלא תנסו את החוף המערבי?״
אבל אפילו הצעד הצנוע של הפדרציה — הקמת ועדה לענייני ישראלים, שבדו״ח מ־1983 הזהירה את המוסדות היהודיים שלא לבזבז את המשאבים הגלומים באוכלוסייה בעלת זהות יהודית מובהקת כל כך — תרם לתחושה שבסופו של דבר יהיה צורך להתחשב בישראלים.
במישור המוחשי יותר, נכונותם של כמה ישראלים להודות שהם עשויים להישאר כאן לאורך זמן נובעת משינוי יסודי בעמדות בישראל, שבה גוברת הנכונות לראות בהגירה אפשרות מתקבלת על הדעת עבור אנשים מסוימים. ״החלום הציוני על מולדת הוא עובדה קיימת״, הסביר סטנלי הירש, שפרש לאחרונה מנשיאות הפדרציה. ״אבל זה לא אומר שישראל בהכרח התפתחה כך שתתאים לצרכים של כל אזרחיה.״
גם ביקורו הראשון של ראש הממשלה יצחק שמיר בלוס אנג׳לס בשנה שעברה תרם לתחושת הלגיטימיות הגוברת של הקהילה הישראלית בעיר. בפעם הראשונה פנה מנהיג ישראלי לקהילת מהגרים ישראלים בנימה שלא הייתה עוינת לחלוטין.
ג׳רלד בוביס, מנהל בית הספר לשירות קהילתי יהודי בהיברו יוניון קולג׳ בלוס אנג׳לס, ציין שפוליטיקאים ושליחים ישראלים נוקטים לעיתים קרובות תקיפות יוצאת דופן כלפי בני ארצם שסטו מן הדרך: ״כשמלכת אנגליה באה ללוס אנג׳לס, היא חוגגת את נוכחות המושבה הבריטית כאן, והמושבה חוגגת את נוכחותה. אבל כשראש ממשלה ישראלי מגיע לעיר, הנסיבות היחידות שבהן ייפגש בדרך כלל עם הישראלים המקומיים הן כדי לנזוף בהם על מעשי הבגידה שלהם.״
האידאולוגיה הציונית, הסביר בוביס, גורסת שנאמנות לישראל יכולה להתבטא רק בנוכחות פיזית במדינת היהודים. ״המיתוס אומר שהישראלי המושלם לעולם לא יחשוב לעזוב את ישראל. לכן המהגרים האלה הם, מעצם ההגדרה, ישראלים לא מושלמים.״
התחושה הזאת החלה להשתנות לאחר ביקור שמיר. הישראלים בלוס אנג׳לס חשו שמץ של אור ירוק והחלו להיערך לפעולה. בעוד יוצאי קיבוצים ממשיכים לטוות בשקט את רשת הקשרים הוותיקה שלהם, ישראלים מבוססים בעלי שאיפות פוליטיות באמריקה הפכו את לשכת שלום לבסיס כוח בניסיון לזכות בהכרה בסקרמנטו ובוושינגטון. אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים החלו לרקום ביניהם קשרים בקצב מסחרר, בניסיון למצוא יתרון בשווקים הצפופים והתחרותיים של העיר. אפילו מי שנמצאו בשוליים הצליחו למצוא נחמה לזמן מה בכנסיית הסיינטולוגיה, למגינת לבם של אחדים בקהילה היהודית.
כמובן, אף אחד מן האנשים האלה אינו מייצג את כלל הישראלים בלוס אנג׳לס. אבל אופן פעולתם — בייחוד לנוכח המטען הנפשי והאידאולוגי הכבד שנושאים עמם המהגרים הישראלים בצאתם מארץ הקודש — מלמד כנראה שגם החלום הציוני וגם החלום האמריקאי עודם חיים.
האומדנים למספר הישראלים החיים בלוס אנג׳לס שונים זה מזה, ולא פעם הם מלמדים על סדר היום הפוליטי של המעריכים יותר מאשר על מספר הישראלים שחיים כאן בפועל.
מי שרואים בהגירה מישראל סכנה נוטים לנפח את המספרים, בייחוד אם פרנסתם ותקציבי ארגוניהם תלויים בטיפול בסוגיית ה״ירידה״ — מונח בעל מטען שלילי המתאר ירידה מן הארץ המובטחת. לפני כמה שנים דיבר שמואל להיס, מנכ״ל הסוכנות היהודית לשעבר, על לפחות חצי מיליון ישראלים החיים בארצות הברית. המספרים שלו עוררו מחלוקת.
מי שמבקשים להמעיט בחשיבותה של הפזורה הישראלית, אולי משום שאחרת יידרשו להתמודד עם קיומה, נוטים לבחור באומדנים הנמוכים. פיני הרמן, עובד סוציאלי הלומד כעת לדוקטורט באוניברסיטת דרום קליפורניה, מתעקש שבכל ארצות הברית יש לכל היותר 130,000 ישראלים, ושבלוס אנג׳לס חיים דרך קבע 10,000, אולי 15,000. אבל רבים אינם מוצאים את המספרים האלה סבירים. הירש מכנה אותם ״בדיה״. ״תנו לי ספר טלפונים ואמצא לכם יותר מזה״, אמר.
הקונסוליה הישראלית בלוס אנג׳לס מעריכה שבעיר חיים בין 100,000 ל־150,000 ישראלים, ואילו אחרים משערים שהמספר קרוב יותר ל־200,000 ואף גבוה מכך. אם האומדן נכון, הישראלים מהווים עד שליש מן האוכלוסייה היהודית בעיר.
יהיה המספר האמיתי אשר יהיה, אי אפשר להכחיש את הנוכחות הישראלית המשגשגת בעיר — ולא רק בשדרות פיירפקס, על המכולות המשפחתיות המזרח־תיכוניות, דוכני הפלאפל ואפילו חנות התקליטים הישראלית. ישראלים רבים התפזרו באזורים היהודיים בעיקרם של עמק סן פרננדו. לדברי נועם ניב, בן ה־26, לשעבר עורך מוסף לוס אנג׳לס של ״ישראל שלנו״, שבועון עברי היוצא בניו יורק, בעלי מקצועות חופשיים ישראלים החלו לעבור גם למחוז אורנג׳, מדרום לעיר.
עם תוכנית רדיו ישראלית פעמיים בשבוע ותוכנית טלוויזיה עברית בת חצי שעה שהפקתה איומה, דרום קליפורניה הפכה ליעד מושך למי שרוצים להשאיר מאחור את המסים המכבידים, חובות השירות הצבאי המעיקות, האפשרויות המקצועיות המצומצמות ורמות הלחץ המרקיעות שחקים המאפיינים חלק ניכר מן החיים בישראל.
אבל הבאים לכאן מגלים שהם משלמים מחיר כבד כדי לרדוף אחר החלום האמריקאי. רבים השאירו את משפחותיהם מאחור. יתרה מזו, גם הישראלי החילוני ביותר, שגדל במדינה יהודית, חש יהודי באופן אותנטי שאפילו מתפללים מסורים כאן עשויים להתקשות להשתוות אליו. ואולם כאן בית הכנסת הוא הערוץ המרכזי לביטוי מחויבות יהודית, וישראלים שאינם מצליחים להתגבר על אי־הנוחות שלהם בבתי הכנסת מרגישים מודרים.
רוב הישראלים גם רואים בעצמם ישראלים־אמריקאים, ולא יהודים־אמריקאים. אבל שימור הזהות הזאת מתגלה כבעיה. מה פירוש הדבר להיות ישראלי־אמריקאי? כיצד יוכלו להנחיל את ערכיהם הישראליים לילדיהם, שהופכים לספורטאים טיפוסיים ול״נערות העמק״ הקליפורניות?
ובכל זאת, האקלים הנעים והאוכלוסייה הישראלית הגדלה, שמקבלת את הבאים אליה, הפכו את העיר לירושלים חדשה. זה בדיוק מה שמדאיג כל כך את ממשלת ישראל — ומעמיד את הקהילה היהודית האמריקאית במצב סבוך.
איש בישראל אינו יכול לטעון ברצינות שההגירה הפכה למשבר דמוגרפי גדול. אבל מאחר שהמדינה נבנתה בגלי עלייה — ותולדותיה עצמן נמדדות לפיהם — ההגירה החוצה נשארת נקודה רגישה בנפש הישראלית הקולקטיבית. בשנה שעברה התעוררה סערה בישראל בעקבות דיווח שכמה מאות קצינים בכירים — אלופי משנה, תתי־אלופים ואלופים — חיים באמריקה. הנתונים היו שנויים במחלוקת חריפה. היו שהתבדחו שאם זה יימשך, לא יישאר מי שיכבה את האורות בנמל התעופה בן־גוריון.
בגיל 33, שרגא אגם הוא כבר אחד מזקני השבט של קהילת יוצאי הקיבוצים התוססת בלוס אנג׳לס. אגם הגיע לעיר ב־1977. כיום הוא נשוי, אב לילדים ובעל בית גדול בשרמן אוקס וחברה משגשגת לשיפוצי בתים. גם ביתו וגם העסק שלו נודעו בקרב קיבוצניקים בדרכם למזרח הרחוק כאחת מתחנות האירוח בדרום קליפורניה.
בכרטסת של אגם מופיעים שמותיהם ומספרי הטלפון של כמה מאות יוצאי קיבוצים שהכו שורשים חדשים בדרום קליפורניה. חמישה־עשר מהם יוצאי העוגן, קיבוצו לשעבר. ״יש כאן כבר יותר מאלף, אולי אפילו אלפיים או שלושת אלפים. הפסקתי לספור.״
אף שאגם כבר החזיר את תג המתנדב שסייע לקיבוצניקים חדשים למצוא את מקומם בעיר, הם עדיין יודעים היכן למצוא אותו. דני זיסקינד, נגר ומדריך נוער בן 30 ממעגן מיכאל, אמר לי שידע שיוכל לסמוך על עזרתו של אגם עוד לפני שיצא משערי קיבוצו, אף שמעולם לא נפגשו.
״כל קיבוצניק יודע בדיוק לאן לפנות כשהוא מגיע לכאן״, הסביר זיסקינד. ״הוא יכול לסמוך על מישהו שיאסוף אותו משדה התעופה, ימצא לו מקום לינה, יסדר לו מסמכים ומכונית, ובתוך יומיים גם מקום עבודה.״
יש מיני־קיבוצים בכל רחבי העיר, אמר אגם. קיבוץ אחד, בית אלפא, מונה כאן 29 חברים המתגוררים בכמה דירות סמוכות ליד שדרות אוקסנרד וקולדווטר קניון בצפון הוליווד. על פי הדיווחים, גם יוצאי מעברות ומשמר השרון התארגנו בקומונות קטנות בעמק.
זיסקינד אמר שהקיבוצניקים מבוקשים מאוד בזכות מוסר העבודה המעולה שלהם. ״הם מוכנים לעבוד מחמש בבוקר עד עשר בלילה. אין דבר כזה עבודה מלוכלכת. ואנחנו לא צריכים לחשוש שקיבוצניק אחר ינצל אותנו.״ זיסקינד, שהגיע עם אשתו, לא התכוון להישאר. ״לרוב הקיבוצניקים — אם כי אחדים מחליטים להישאר — לוס אנג׳לס היא כמו תחנת דלק. אנחנו מגיעים לכאן בדרך לביקורים ממושכים במזרח הרחוק, כדי למלא את המכל.״
הקיבוצניקים הם רק שלושה אחוזים מן האוכלוסייה היהודית בישראל. אבל תמיד שררה ביניהם קרבה. מתוך תפיסתם המסורתית את עצמם כעילית, שיעור גבוה במיוחד מהם התנדב ליחידות הקרביות המובחרות של צה״ל. החברויות שנרקמו בצבא והחוויה המשותפת של חיים קהילתיים משאירות חותם עמוק, אמר זיסקינד. ״כשהצעיר מסיים את השירות בגיל 21 או 22״, הסביר, ״הוא כבר מכיר הרבה אנשים. ועוד יותר אנשים שמעו עליו דרך חבר, קרוב משפחה או קיבוצניק אחר. בלוס אנג׳לס הוא תמיד יכול למצוא אנשים שישמחו לראות אותו.״
שמעון ארם הוא ישראלי נוסף שיש לו רשימה. לפי הדיווחים, מופיעים בה שמותיהן של 12,000 משפחות ישראליות בלוס אנג׳לס, שאנשיהן אינם רק בעלי זכות הצבעה בארצות הברית אלא גם הביעו נכונות לממש אותה. ארם, יועץ כלכלי בן 65 המתגורר בבוורלי הילס, אמר שהמשפחות האלה, ועוד 12,000 משפחות שאינן מופיעות עדיין ברשימתו, הן הגרעין למה שהוא מקווה שיהיה ״הזרוע הארוכה של הקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס״.
״אני חושב שביכולתנו להפוך לגורם משמעותי בבחירות הקרובות לראשות העיר או לקונגרס״, אמר. ארם, רחב גוף ושיערו כסוף, לשעבר תושב תל אביב, עדיין נושא את עצמו בסמכותיות של אלוף משנה בצה״ל, דרגה שבה אכן החזיק. הוא כמעט אינו מטיל ספק בכך שהקבוצה הזאת, בשיתוף ישראלים בחוף המזרחי, תהפוך בסופו של דבר למתחרה רצינית בשדולה היהודית־אמריקאית. הישראלים פוליטיים מאוד, ואלה שבאמריקה יכולים להתלכד סביב שאלת המשך התמיכה האמריקאית במולדתם. באמריקה, מאמין ארם, צריך רק לרתום את הנטייה הזאת.
כמה ישראלים הבקיאים בפוליטיקה מצאו בבני ברית מסגרת נוחה למימוש שאיפותיהם. לשכת שלום נוסדה לפני 18 שנה כדי להציע להם מסגרת חברתית שתהיה חלק מן הזרם המרכזי היהודי ובה בעת ישראלית במובהק. ישיבות הלשכה התנהלו בעברית, אנשים נפגשו וחגגו, והחברים מצאו שביל ביניים בין פעילות קהילתית לגיוס תרומות נמרץ. ארם אומר שחברי הלשכה נמשכים במיוחד לאופיו הדמוקרטי של בני ברית. לדבריו, לחברים יש השפעה ניכרת על קביעת המדיניות, הן ברמה האזורית והן ברמה הארצית.
ארם עצמו התקדם בשורות בני ברית. בעבר עמד בראש האגף הפוליטי של הארגון הארצי, וכעת הוא נשיא מחוז החוף המערבי. לדבריו, הארגון הפוליטי שלו, שעדיין לא ניתן לו שם, יהיה עצמאי מבני ברית. אבל הוא רואה בלשכת שלום חממה להנהגה קהילתית חדשה. הוא גם מאמין שכאשר יהודים אמריקאים יבחינו בנכונות הישראלים להשתתף בפוליטיקה המקומית, הם ייטו פחות לפטור אותם כתזכורת בלתי רצויה לכך שמדינת היהודים אינה בדיוק האוטופיה שרבים מהם מדמיינים.
כמה מנהיגים יהודיים בלוס אנג׳לס, אף שהם מברכים על מאמציו של ארם, מטילים ספק ביכולתו להביא תוצאות. ״הקהילה היהודית מפוצלת מאוד״, אמר אחד מבעלי התפקידים. ״כלומר, אתם יכולים לדמיין את סטנלי הירש אומר לאנשים איך להצביע? התחושה שלי היא שהקהילה הישראלית מפוצלת עוד יותר ועצמאית יותר.״
אבל הדבר לא הרתיע את ארם מלהפציר בחברי לשכת שלום, בעלון החודשי בעברית, להצביע לרפובליקנים בבחירות לנשיאות ב־1988. האם נענו לעצתו? קשה לדעת. אבל ברור לו שהיהודים בכללותם נשארו נטועים היטב במחנה הדמוקרטי. בהופעה שנערכה לאחרונה בפני קהל ישראלי בלוס אנג׳לס, שבה ניצב מול חבר הכנסת מן העבודה אריה לובה אליאב, אמר ארם לבני ארצו שבמפלגה הרפובליקנית שוררת מרירות רבה בשל כך. המסר שקיבל מראשי המפלגה, לדבריו, הוא שישראל חייבת להבין שכללי המשחק השתנו לחלוטין: ״הרפובליקנים מרגישים שהם לא חייבים לכם כלום.״
אבל לא כל חברי הלשכה משתעשעים ברעיון להיכנס לפוליטיקה. בארי אלון כבר שבע ממנה בישראל. כיום, בגיל 53, הוא מתעניין יותר בשורה התחתונה. אלון נולד ברמת גן למשפחת יזמים ילידי פולין. לאחר שירותו בצבא ב־1952, הצטיין כספורטאי.
אלון עזב את ישראל ב־1975. אף שהוא מעורב בכמה מיזמים פילנתרופיים בישראל וסייע לארגון הספורט מכבי בלוס אנג׳לס — ארגון גדול ותוסס בפני עצמו, שהקים ליגות כדורגל וכדורסל לילדיהם של ישראלים ויהודים אמריקאים — הוא מעולם לא הביט לאחור. ״ישראל נעשתה קטנה מדי בשבילי. עבור איש עסקים, האקלים הכלכלי יכול להיות מחניק.״
אלון מייחס את הצלחתו לחשיבה חיובית ולתכנון לטווח ארוך. כיום הוא וכמה משקיעים מקומיים וזרים עוסקים בבניית מרכזים מסחריים ובנייני דירות ברחבי העיר. ״ויתרתי על הניסיון לשנות את העולם״, אמר. ״היום די לי אם אוכל להרים את האנשים שסביבי. ולמדתי, בניגוד לרוב הישראלים, שלא הכול חייב לקרות ביום אחד.״
״נטוורקינג״, אמר סוכן הביטוח הישראלי בעודו מחטט ביונה הצעירה, הצמיגית, שהוגשה לו בצלחת בסגנון המטבח החדש. ״זאת מילה כל כך מוזרה. בישראל היינו קוראים לזה ׳פקה־פקה כנסת׳. סתם לפטפט. כאן זה עניין גדול.״
במוצאי שבת באמצע אוקטובר בשנה שעברה גדשו יותר מ־300 אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים ישראלים חדר אוכל במלון בשדרות סנסט. האירוע היה ארוחת הגאלה הראשונה של רשת העסקים הישראלית, שנוסדה שנה קודם לכן. רחל שופן, מנהלת התוכניות הנמרצת של הרשת, לקחה את המיקרופון מידיו של הגיטריסט השחור בלהקה הישראלית. ״זו עיר קשה״, אמרה. ״כדי להתחרות, נצטרך לסמוך על עצמנו ואיש על רעהו. זו מטרת הארגון הזה.״
בגיל 41, שופן היא אחת הדמויות המניעות את הקהילה הישראלית המקומית. היא חברה בולטת בוועדה לענייני ישראלים של הפדרציה, ולפני שהפכה למאתרת בכירים מקצועית עמדה בראש חטיבת הנשים של הבונדס בלוס אנג׳לס. זו הייתה עבודה בלתי שגרתית לישראלית, ואולי זה מסביר במידת מה מדוע לא נשארה בה. רבים מבני ארצה מתקשים להבין את העיסוק היהודי־אמריקאי בתרומות לישראל או למיזמים קהילתיים. אחרי שנות שירות בצבא ותשלומי מסים כבדים בישראל, הם בדרך כלל אינם תורמים גדולים.
שופן לא ארגנה את הארוחה כדי לבקש מן הספקנים האלה כסף. אבל המסר שלה היה ברור: הקהילה הישראלית לא תגיע לשום מקום בלוס אנג׳לס אם לא תהיה מוכנה ללמוד, להסתגל, להתארגן ולבסוף להשתלב. היא לא אמרה זאת בארוחה, אבל בעיניה יצירת קשרים היא רק התחלה. אם הישראלים רוצים להשפיע באמת, בייחוד בתוך הקהילה היהודית האמריקאית, הם יצטרכו להפגין נכונות לפעול בתוך המערכת. הם יכולים לקבוע את סדר היום שלהם, אבל יצטרכו לעשות את הצעד הראשון.
״זו לא ישראל״, אמרה שופן. ״הממשלה לא תממן כאן מרכז קהילתי או בית ספר עברי חילוני לישראלים, אם יחליטו שזה מה שהם רוצים. הם צריכים להבין שאם הם רוצים שירותים מן הקהילה היהודית, עליהם לפעול מתוכה.״
רבים ממשתתפי הארוחה של רשת העסקים הודו שזו לא תהיה משימה קלה. ״יש לנו שם רע״, אמר שאול סובול, רואה חשבון בן 34 המתגורר באזור פיירפקס. ״אחרי הניצחון ב־1967, היהודים האמריקאים ראו בנו גיבורים. אבל הימים האלה חלפו.״ ורחל הררי, סגנית נשיא הרשת, אמרה שבמסגרת עסקיה היא נתקלת דרך קבע בעוינות מצד יהודים אמריקאים. ״רבים אמרו לנו שאנחנו צריכים לחזור ולהגן על המולדת.״
הישראלים בלוס אנג׳לס מודים שיש להם בעיית תדמית. פרשת ״המאפיה הישראלית״ עוררה בקהילה היהודית המקומית חשש מתגובת נגד אנטישמית. הקהילה הישראלית הצעירה, שנפגעה מן הפרשה, החלה להיזהר מלבלוט. מגייס תרומות של הפדרציה היהודית, שביקש לא להזדהות, אישר שישראלים זוכים לתיוג סטריאוטיפי בקרב היהודים האמריקאים המקומיים. ״שומעים הרבה אנשים אומרים שהם לא יכולים לסבול ישראלים. זה מבוסס על כמה מן הטיפוסים ממעמד העובדים שרואים בפיירפקס — האנשים האלה בדוכני הפלאפל. אבל ככה שופטים אומה — לפי מוכרי הנקניקיות שלה?״
אתל טאפט, סגנית מנהל שירותי המשפחה היהודית בפדרציה, הצביעה על גורם נוסף לאי־הנוחות של היהודים האמריקאים: ״מצד אחד, אתם מדברים על גיוס כספים לישראל, עידוד עלייה ובניית הארץ. אז מה אתם מרגישים כלפי מי שהייתה להם אפשרות לחיות את החלום ובחרו לדחות אותו? זו שאלה קשה.״
נימת הבוז של יהודים אמריקאים כלפי ישראלים, הנתפסים לא פעם כחצופים, יהירים וגסים, דומה להפליא לזו שהפגינו יהודים אמריקאים ממוצא גרמני כלפי המוני יהודי מזרח אירופה שברחו לאמריקה בתחילת המאה. ״אבל יש הבדל גדול אחד״, אמר ג׳רלד בוביס. ״הקהילה היהודית־גרמנית התייחסה ליהודים החדשים ממזרח אירופה באמביוולנטיות רבה. אבל בסופו של דבר היא סיפקה להם שירותים קהילתיים. הישראלים, לעומת זאת, הם קבוצת המהגרים היהודית הראשונה באמריקה שאינה מקבלת שירותים מן הקהילה היהודית.״
הירש, נשיא הפדרציה לשעבר, אישר זאת בשנה שעברה כשאמר לקבוצת חברים ברשת העסקים הישראלית שהקונסוליה הישראלית ניסתה להניא את הקהילה היהודית האמריקאית מסיוע למהגרים ישראלים. בנצור לא אישר את טענתו של הירש ולא הכחיש אותה. ״זה היה לפני שנכנסתי לתפקיד כאן״, אמר.
ההסתייגות מן ההתמודדות עם הנוכחות הישראלית בלוס אנג׳לס ניכרה גם בעמודי השבועון של הפדרציה, הג׳ואיש ג׳ורנל. לדברי מבקריו, ענייני ישראל וחדשות הקהילה הישראלית המקומית עניינו את העיתון רק בשוליים וזכו לסיקור מועט. הגישה הזאת הכבידה במיוחד על הקונסוליה הישראלית, שעד רכישת העיתון בידי סטנלי הירש המתינה לכל גיליון חדש בחרדה.
כבר בתחילת הדרך האשימו ישראלים את העיתון בהצגה מוטה של החדשות מישראל. ואכן, בחורף ובאביב המתוחים של 1988, כשקהילות הישראלים והיהודים המקומיות כעסו על הלוס אנג׳לס טיימס ועל סיקור האינתיפאדה הפלסטינית, אמר לי ישראלי שפגשתי באירוע של הקונסוליה דברים מאלפים. ״איך אנחנו יכולים להתלונן בצדק על הטיימס״, שאל, ״כשהעיתון היהודי החשוב בעיר מציג את ישראל באופן שלילי בעקביות? כל מה שהם היו צריכים לעשות כדי לדעת מה יתקבל בקהילה היהודית היה לקרוא את העיתון שלה.״
יחסם של הישראלים המקומיים לג׳ואיש ג׳ורנל שיקף את היחס ההדדי בינם לבין הפדרציה היהודית. לשני הצדדים היה נוח יותר להתעלם זה מזה מאשר להתאים את עצמם זה לזה.
אתל טאפט אמרה שהפדרציה מעולם לא הורתה לה במפורש להתעלם מישראלים בעבודתה בשירותי המשפחה. אבל היא הודתה שהייתה הבנה בלתי כתובה שלפיה ישראלים לא יקבלו את שירותי הקליטה הנרחבים שעמדו לרשות ״פליטים״ יהודים מברית המועצות ומאיראן.
רואה החשבון שאול סובול עבד בתוך הפדרציה והיה עד בעצמו למאמצים להדיר ישראלים. ״לפני שנתיים הובאו לפדרציה שתי הצעות מתחרות. אחת הציעה לממן סיוע לצופים, ארגון הצופים הישראלי המקומי. השנייה ביקשה לממן קבוצת פעילות לילדים יהודים ולילדי מיעוטים בלוס אנג׳לס. הכסף הלך לשנייה.״
ישראלי אחר, שביקש לא להזדהות, ציין התפתחות מן הזמן האחרון שהרגיזה אותו: ״קראתי בעיתון שהפדרציה נתנה כסף לשיקום שכונה ערבית בישראל. לנו הם בחיים לא היו נותנים שני סנטים!״
אבל לדברי ג׳רלד בוביס, זו הבנה מוטעית של המקרה. הכסף הוקצה במסגרת פרויקט שיקום שכונות, כחלק מתוכנית כללית לשיפור מצבן של שכונות עניות בישראל. ״אי אפשר היה להשתמש בכסף הזה כאן בשום מקרה״, אמר.
הירש הכחיש שהפדרציה פועלת להדיר מישהו. ״האחריות שלנו״, אמר, ״היא לדאוג שלכולם תהיה התחלה טובה. אבל הסוכנויות שלנו מספקות סיוע על פי דחיפות הצורך. העדיפות של הקונסוליה הישראלית הייתה לעודד אנשים לחזור לישראל. ואם הקהילה מקלה עליהם יותר מדי כאן, זה מקשה על מימוש העמדה הזאת.
״אבל אין פירוש הדבר שסירבנו לעזור לישראלים יחידים שפנו אלינו. פשוט לא טרחנו במיוחד לפרסם שהסיוע זמין.״
הירש אמר שמבחינתו האישית אין לו בעיה עם הנוכחות הישראלית הגדולה בלוס אנג׳לס. ״שאלוהים יברך אותם, כולם יהודים. הם גם אנשים משכילים ובעלי שאיפות. אני מקווה שיקבלו כל הזדמנות לאושר אישי ולחירות.״
אבל הייתה לו בעיה עם הקונסול הכללי, שהתנגד בעקביות למאמצי הפדרציה לשלב את הקהילה הישראלית המקומית. מקורות בקונסוליה אומרים שבעקבות המאמצים האלה הידרדרו היחסים בין איתן בנצור להירש במידה ניכרת עד סוף כהונתו של בנצור. השניים הפסיקו להתעמת על הקו המערכתי של עיתון הפדרציה, הג׳ואיש ג׳ורנל, לאחר שהירש רכש אותו לעצמו. למרבה הצער, שאלת היחס לישראלים בעיר התגלתה כקשה הרבה יותר לפתרון. הירש ראה בהם זריקת מרץ נחוצה לקהילה שחייה היהודיים נעשו אנמיים. בנצור לא היה מסוגל להשלים עם עזרה ראשונה כזאת על חשבון ארצו.
מחליפו של הירש כנשיא הפדרציה, ג׳ורג׳ ט׳ קפלן, הכחיש שכיום הפדרציה נמצאת בעימות עם הקונסוליה הישראלית בסוגיה הזאת. קפלן, עורך דין מצליח ובגיל 46 בוודאי הנשיא הצעיר ביותר שהיה לפדרציה בלוס אנג׳לס, אמר שהוא מבחין בהכרה גוברת בממשלת ישראל בכך שהמהגרים הישראלים — וילדיהם — יאבדו לעם היהודי כולו אם לא יימצא מענה כלשהו לצורכיהם.
קפלן אמר שהוא מבחין בנכונות גדולה יותר של הישראלים כאן לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, מגמה שהוא מברך עליה: ״אני חושב שהם נותנים להורים הזדמנות לחזק אצל ילדיהם את הקשר לעברית, לישראל ולדתם.״ עם זאת, אמר שיתנגד להקמת בתי ספר עבריים חילוניים המשלבים תוכנית לימודים ישראלית ואמריקאית.
ובכל זאת, קפלן אמר שהוא מעודד מן הנכונות הגוברת שהוא רואה בקהילה היהודית המאורגנת לפנות אל הישראלים שבתוכה. ״אני חושב שסוף סוף מתחיל לחלחל שהאנשים האלה כאן, וככל הנראה יהיו כאן לתמיד״, ציין. ״אנחנו צריכים למצוא דרך להגיע אליהם.״
בעלה של נירה רונן נהרג בהתרסקות מטוס ב־1970, כשהייתה בת 30.
בלילה שבו מת ראתה אותו רונן לפתע עומד בחדרה. היא לא ידעה מה לחשוב. בבוקר לא הצליחה להביא את עצמה לספר לאיש. ישראלים, אמרה לי, אינם נוטים להתעניין בתופעות על־טבעיות. רונן החלה לחפש תשובות. ב־1974 הביא אותה החיפוש לסיינטולוגיה, בדיוק כאשר החלה להתפשט בישראל.
הסיינטולוגיה, שנקראה בתחילה דיאנטיקה ב־1952, הייתה פרי מוחו של סופר המדע הבדיוני המנוח ל׳ רון האברד. הוא הגה אותה תחילה כשיטת פסיכותרפיה ייחודית ששילבה כמה מן הנימות הפסאודו־מדעיות של ספרות הפנטזיה הזולה בשנות החמישים. אף שרבים פוטרים אותה כתכסיס מתוחכם להתחמקות ממס, נראה שכיום היא נושאת רבות מתכונותיה של דת ממשית ומעוררת מידה מסוימת של להט דתי בקרב חסידיה הרבים ברחבי העולם, ובכלל זה במדינת היהודים.
רונן בילתה את הקיץ בלונדון בלימוד תורת הסיינטולוגיה, וב־1976 עזבה עם שתי בנותיה ללוס אנג׳לס, שבה התגבשה קבוצה קטנה של סיינטולוגים ילידי ישראל. עד תחילת שנות השמונים, סיפרה, כבר נהרו אלפי ישראלים להרצאות המרכז הישראלי לסיינטולוגיה בלוס אנג׳לס, הידוע בשם SCILA.
בשנים האחרונות איבד SCILA הרבה מן המרץ הראשוני שלו. הוא החליף מקום כמה פעמים, וכמה ממייסדיו חזרו לישראל לתקופות ממושכות או לצמיתות. לאחרונה עבר המרכז לחדר הצמוד לביתו בצפון הוליווד של מנהיגו הנוכחי, צביקה שיפוני.
חברים לשעבר מייחסים את דעיכת המרכז מאז ימי השיא ל״בעיות אגו״ בקבוצה ול״פוליטיקה״. אחד הפורשים ייחס את הקושי לשמר חברים להתנגדות ישראלית מושרשת לאידאולוגיות חודרניות. ״קשה למכור בולשיט לישראלי. קשה עוד יותר להגיד לו מה לעשות, איך לחיות ועם מי לדבר.״
אבל SCILA עדיין פועל, וישראלים ממשיכים להגיע להרצאות השבועיות של שיפוני. לדבריו, כשליש מן הבאים נרשמים בסופו של דבר לקורסים. אולי 15 אחוזים נעשים מעורבים יותר בכנסייה.
שיפוני, מתמטיקאי ברוקוול אינטרנשיונל, אמר שאינו יודע בדיוק כמה ישראלים פעילים כעת בסיינטולוגיה. אחד המייסדים העריך שיש גרעין של 500 עד 1,000 חברים. לדברי חנן בלוך, רכז המרפאה לענייני כתות בשירותי המשפחה היהודית של הפדרציה, ״יש ריכוז גדול במיוחד של ישראלים בסיינטולוגיה, בעיקר בדרגים הגבוהים שלה״. שיפוני ואחרים שהיו בעבר במרכז חולקים על הטענה הזאת.
רונן, הטוענת שהייתה הישראלית בעלת ההכשרה המתקדמת ביותר בסיינטולוגיה כאן, עזבה את הכנסייה לאחר שסירבה לחתום על חוזה שיאפשר לה גישה לתיקי מס ההכנסה האישיים שלה. בלוך מאמין שישראלים נמשכים לסיינטולוגיה משום ש״כתות מכוונות לאנשים בתקופות מעבר, לאלה שנמצאים בשוליים״.
כמה מחברי SCILA לשעבר אמרו שנמשכו ל״גישה המקבלת״ שמצאו בקבוצה. המרכז הציע לאנשים שנעקרו משורשיהם ונעו בחברה זרה חיי חברה זמינים וקבוצת תמיכה.
״הלכתי פעם לאירוע בבית כנסת וגרמו לי להרגיש לא רצוי״, אמר אחד החברים לשעבר. ״כאן מצאתי חבר׳ה.״ שיפוני אמר שייתכן שהמרכז אכן שימש מסגרת חברתית לחדשים בעיר, אבל זה היה עניין משני. בלב הפעילות עמדה מחויבות לתורת הכנסייה.
״זו לא הייתה רק שאלה של בדידות״, הסבירה רונן. ״ישראלים שניתקו את הקשרים עם ישראל פשוט היו מוכנים לנסות דברים חדשים.״
אפרת אנג׳ל, עיתונאית עצמאית הכותבת בעברית בלוס אנג׳לס, השתתפה באחת מהרצאותיו של שיפוני. לדבריה, הסיינטולוגיה מוכרת גם דבר אחר: גרסה רבת עוצמה של החלום האמריקאי. ״הסיינטולוגיה מבטיחה שיפור עצמי. הצטרפו לכנסייה ולמדו איך לרתום את כוח המחשבה שלכם כדי להצליח באמריקה.״
אבל אנג׳ל אמרה ששיפוני מציע גם מסר מתחרה, שלפיו הישגים חומריים אינם הכול. ״מוטב שכך, כי הסיינטולוגים ישלמו סכומי עתק על הקורסים שלהם.״
ביאה צ׳נקין, מנהלת החינוך לגיל הרך במרכז הקהילתי היהודי ואלי סיטיז בוואן נייס, קוראת להם ״הישראלים שלי״. הם מהווים כרבע מן המשפחות ומחצית מן המורים בתוכנית הגן שלה, והם שם מפני שהיא רוצה בהם.
ואלי סיטיז הוא אחד המקומות המעטים בלוס אנג׳לס שבהם ישראלים מרגישים רצויים, ושבהם הורים יהודים אמריקאים וישראלים מקיימים קשרים קרובים ונינוחים. צ׳נקין רוצה ישראלים בתוכנית משום שהם מעניקים אותנטיות לתוכנית הלימודים היהודית העשירה שלה. ״אפילו ישראלים חילונים כנראה יודעים יותר על אותם דברים שהם דוחים מאשר יהודים אמריקאים, שלרבים מהם יש היכרות שטחית עם מה שהם מכנים דת.
״ישראל היא חלק מתוכנית הליבה שלי. זה המקום שבו הכול קרה. ועוזר כשיש ילדים שמדברים על סבתא בקיבוץ או מדברים עברית באופן טבעי, ולא בנוסח המלאכותי שלומדים בשיעורי אחר הצהריים. בשביל הילדים האחרים זה הופך את הכול לממשי.״
לכן צ׳נקין מתעקשת שכאשר הדבר אפשרי, לפחות אחד משני אנשי ההוראה בכל כיתת גן יהיה ישראלי. ״בתי ספר יהודיים אחרים אולי מעסיקים מורים ישראלים כי הם לא מוצאים מישהו אחר שילמד עברית. אצלי זו בחירה מודעת. אני רוצה אנשים שעברית, ישראל ויהדות הן חלק טבעי מחייהם.״
תוכנית הלימודים של צ׳נקין שונה מזו של גנים יהודיים אחרים — שרובם פועלים בבתי כנסת — בכך שאין היא חייבת לקדם זרם מסוים ביהדות. ״המטרה שלי אינה לגדל ילד שיהיה רפורמי, קונסרבטיבי, אורתודוקסי או חילוני. יש אצלנו הכול. לכן אני יכולה לחשוף את הילדים לכול, כי איני אומרת שדרך אחת טובה מן האחרת. לישראלים נוח יותר עם זה מאשר עם מצב שבו ילדם נחשף רק לזרם מסוים אחד ביהדות.״
בינתיים תרמו ההורים הישראלים לוואלי סיטיז, לדעת צ׳נקין, ״תרומה עצומה״. למשל, כמה אבות ישראלים קיבלו על עצמם לחגוג את סוכות בהיקף שבו חגגו אותו בישראל.
בקרב יהודים אמריקאים שאינם אורתודוקסים, החג כמעט נזנח. אבל למי שגדלו בישראל, בניית סוכה שבה אוכלים את ארוחת החג הייתה דבר מובן מאליו. הנהגת המסורת במרכז העשירה את איכות החיים היהודיים בו. צ׳נקין הבחינה לאחרונה בנכונות גוברת של מוסדות וארגונים יהודיים להתמודד עם הנוכחות הישראלית בלוס אנג׳לס. אבל בעבר, אמרה, הגישה הייתה שגויה.
״להגיד: אוי, מסכנים שכמותכם — תנו לנו לעזור לכם — זה לא יעבוד. הגישה שלי היא: יש לכם משהו להציע, ואני רוצה להפיק ממנו תועלת. לזה הם מגיבים היטב.״
לפני כשנה השיק איתן בנצור תוכנית שנועדה לסייע לישראלים בלוס אנג׳לס לחזור לישראל. מאז סייע מבצע ״הפנים הביתה״ שלו לכ־700 ישראלים לשוב. עוד אלף תיקים — אחד לכל משפחה או יחיד — נמצאים עדיין בטיפול.
בנצור, בעודו מכהן כקונסול, הודה שהמספרים האלה עשויים להיות טיפה בים. ״אבל הם כן מעידים שיש בקרב הציבור הזה נטייה חזקה לשקול את האפשרות ברצינות.״
כמובן, לא כל מי שפותח תיק בקונסוליה גם חוזר בסופו של דבר. יתרה מזו, רבים מאלה שהביעו רצון לשוב הם אנשים מבוגרים המקווים לצאת לגמלאות בישראל.
בנצור, שלא כמו קונסולים קודמים, היה מוכן לנהל עם הקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס שיח במגוון נושאים — חינוך יהודי וישראלי, הזדמנויות השקעה ותוכניות תרבות.
לאחרונה שלחו כמה קונסולים ישראלים אחרים בארצות הברית הצעה לירושלים, ובה המלצה להקים בערים אמריקאיות מרכזיות בתי ספר עבריים חילוניים המשלבים תוכנית לימודים ישראלית ואמריקאית לילדי המהגרים הישראלים, כדי שלא יאבדו הן למדינת היהודים והן לקהילה היהודית האמריקאית. בנצור לא תמך בהצעה ולא התנגד לה. ״אנחנו הולכים כאן על חבל דק בין קבלה לדחייה״, אמר לי.
על הישראלים בלוס אנג׳לס אמר בנצור: ״הם חבורה אומללה. הם אבודים כאן, והם יודעים את זה.
״אני שמח אם הוצאתי להם קצת את הרוח מהמפרשים באותו ערב בסקוטיש רייט. לא באתי לכאן לתת להם לגיטימציה. אני מקווה שהירידה תישאר אות קין על מצחו של כל מהגר.״
שלדון טייטלבאום כתב על תגובות יהודי לוס אנג׳לס להתקוממות הפלסטינית בגיליון נובמבר–דצמבר 1988. כתבה זו היא חלק מסדרה המתפרסמת מעת לעת על קהילת המהגרים הישראלים בארצות הברית.