אין אירוע הממחיש את המתחים שהאינתיפאדה הפלסטינית עוררה בקהילה היהודית הגדולה של לוס אנג׳לס יותר מן העצרת הכושלת שערכה שלום עכשיו ביום ראשון אחר הצהריים במרץ האחרון, שבוע לפני ביקורו בעיר של ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר.
כ־300 איש הגיעו לפארק רוקסברי בבוורלי הילס בתקווה לשמוע אישים בולטים ובהם הסופר והמבקר אירווינג האו; הסופרת ואשת מפלגת העבודה הישראלית יעל דיין; הפמיניסטית בטי פרידן; ג׳רלד בוביס, מנהל בית הספר לשירות קהילתי בהיברו יוניון קולג׳; הרבה לורה גלר, מנהלת מרכז הלל היהודי באוניברסיטת דרום קליפורניה; עמיתה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, הרב חיים זיידלר־פלר; והשחקן ריצ׳רד דרייפוס.
מולם התייצבו עוד כ־200 מפגינים זועמים נושאי שלטים — יהודים אורתודוקסים, כהניסטים מושבעים ותומכים אחרים בקו נוקשה בעד הכיבוש הישראלי — שניכר בהם כי גמרו אומר לשבש את עצרת שלום עכשיו.
את מה שהתרחש אחר כך הגדיר האו, לאחר שניסה לשווא להרגיע את הקהל, ״אַ שאַנדע און אַ חרפּה״ — בושה וחרפה. בעקבות הדברים הללו הושתק האו בצעקות וכונה יהודי השונא את עצמו. האו הוא עורך כתב העת Dissent, מחבר ״עולם אבותינו״ וספרים על ספרות ושירה ביידיש.
גם דיין הושפלה: היא כונתה בוגדת בעמה ומי שמכתימה את זכר אביה, משה דיין. פרידן, גלר ובוביס ספגו קריאות לעג חסרות רחמים, ולעיתים קרובות גסות. דחיפות, אגרופים מונפים, תגרות והסתערויות מזדמנות על במת הנואמים היו עלולים להפוך את האירוע למקבילה יהודית של קטטת כנופיות, אלמלא התערבותם של שוטרי בוורלי הילס במדים. אבל עיקר זעמם של מפגיני הנגד הופנה כלפי ריצ׳רד דרייפוס.
כשניגש השחקן נמוך הקומה והמזוקן למיקרופון, השתררה דממה בקהל. יהיו דבריו אשר יהיו, האיש היה כוכב — גם בעיני מתנגדיו. ואולם אפילו בנוכחות אבק הכוכבים, הכבוד שרחשו לו לא האריך ימים. כשדרייפוס הכריז שאלוהים עצמו בוודאי מסתייג ממדיניות המכות של ישראל בשטחים, רבים ממפגיני הנגד היו שמחים להעניק לו טעימה ממנה, אלמלא השוטרים ששמרו עליו.
לבסוף, בעוד שורת שוטרים מלווה את דרייפוס מן הפארק אל מכוניתו — וכמה ממתנגדיו מנצלים כל הזדמנות לבעוט ברגליו — התבקש הקהל לשמור על שקט כדי שאפשר יהיה לשאת תפילה לשלום ישראל ולשיר את ההמנון, ״התקווה״.
מפגינים ומפגיני נגד הצטרפו לשירה, אבל היה ברור שהם שרים שני המנונים שונים בתכלית ומבטאים שתי תקוות רחוקות זו מזו עד מאוד.
באותו אחר צהריים חזרה הרבה לורה גלר למשרדה בידיעה שיסוד חדש וחשוף נכנס לחיים היהודיים בלוס אנג׳לס, שעד אז היו שלווים ולעיתים אף מנומנמים.
אף שהשתתפה בהפגנות רבות בשנות השישים, מעולם לא חשה קודם לכן איום בפגיעה גופנית מצד יהודים אחרים. זו בוודאי הייתה הפעם הראשונה שיהודים כינו אותה ״נאצית״.
זו הייתה שנה קשה למנהלת בת ה־38 של מרכז הלל היהודי באוניברסיטת דרום קליפורניה.
בתחילת ההתקוממות הפלסטינית ערכו סטודנטים פלסטינים ותומכיהם באוניברסיטה מחאת תיאטרון רחוב מוחשית נגד מה שכינו אכזריות ישראלית בשטחים הכבושים. במשך רבע שעה שכבו חברי מועדון התרבות הפלסטיני ״מתים״ במרכז הקמפוס, מוכתמים בדם מדומה ונוטפים אותו, בעוד עוברים ושבים מבולבלים מביטים בהם. ככלות הכול, זו הוליווד.
עיתוני הסטודנטים ברחבי העיר המטירו על מדינת היהודים זרם בלתי פוסק של התקפות בעמודי הדעות. סטודנטים יהודים, הן בקמפוס של גלר והן באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, נדרשו למצוא דרך להגיב ביעילות.
אבל מדאיגה עוד יותר הייתה ההשפעה שנראה כי האינתיפאדה מחוללת בתוך הקהילה היהודית של לוס אנג׳לס. לראשונה בזיכרונה של גלר, נדמה היה שהקיטוב הארסי בזירה הפוליטית הישראלית מחלחל אל החיים היהודיים בחוף המערבי. וזה היה מפחיד לא פחות מכל תיאטרון רחוב.
בפברואר, למשל — חודשיים לאחר פרוץ ההתקוממות בגדה המערבית וברצועת עזה — ניסה הרב אבנר וייס, המנהיג הרוחני של בית יעקב, בית הכנסת האורתודוקסי הגדול ביותר בלוס אנג׳לס, לשכנע את הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס רבתי להוציא משורותיה את ארגון השמאל New Jewish Agenda.
הניסיון הזה — השני בתוך שנה, לאחר ניסיון קודם של הרב ג׳וליאן וייט, המנהיג המקומי של ארגון הימין ״אמריקאים למען ישראל בטוחה״ — נכשל לבסוף. הפדרציה, שתמיד הסתייגה ממעורבות בסוגיות מפלגות בגלוי, הסתפקה בנזיפה ב־New Jewish Agenda. אבל גלר, שחזתה בשנות השבעים בחיסולה של תנועת השמאל היהודית ״ברירה״ בידי ארגונים ומנהיגים יהודיים, חששה מכל ניסיון להטיל ספק ביהדותו של ארגון בשל נטיותיו הפוליטיות.
במובן מסוים הבינה גלר את הזעם על New Jewish Agenda, שהצטרף לארגונים ערביים־אמריקאיים מקומיים בהפגנות אנטי־ישראליות מובהקות. היא עצמה הפצירה בארגון בכל כוחה להימנע מפעילות משותפת עם הפלסטינים ולעבוד במקום זאת עם הארגונים היהודיים המרכזיים.
אבל אם זכותו של New Jewish Agenda להשתייך לקהילה היהודית מוטלת בספק בגלל עמדתו ביחס לשטחים הכבושים, כמה זמן יעבור עד שהקנאים יתקפו גם קבוצות ומפלגות הנטועות עמוק יותר במחנה הציוני?
גלר לא נאלצה להמתין זמן רב לתשובה. למעשה, פחות מחודש. ב־13 במרץ ערכה שלום עכשיו את העצרת שלה.
גלר נדהמה מכך שארגון ישראלי בעל ציבור תומכים ציוני משמעותי בזרם המרכזי בישראל יכול להפוך למטרה של מסע השמצה והשתקה ארסי לא פחות מזה שהופנה נגד New Jewish Agenda.
דבר אחד היה ברור: מיעוט קטן של יהודים הוכיח בהצלחה שקנאות וארגון יכולים להניב תוצאות מוחשיות, בייחוד בעיר שרוב יהודיה מקפידים להישאר מחוץ למסגרות קהילתיות.
ייתכן שלקבוצות אורתודוקסיות קל יותר לפעול פוליטית בלוס אנג׳לס מאשר בחוף המזרחי. בניגוד לניו יורק, שבה יש ציבור אורתודוקסי גדול ומרוכז, לוס אנג׳לס משתרעת על פני מאות מיילים. הדמוגרף ברוס פיליפס מהיברו יוניון קולג׳ מציין שמשום כך קל ליהודים בלוס אנג׳לס להיעלם בתוך המרחב. ואכן, מחוץ לשכונת בוורלי־פיירפקס ולכמה אזורים קטנים בעמק סן פרננדו, הקהילה היהודית בעיר כמעט אינה נראית לעין.
החיים היהודיים בחוף המערבי נעשים תלויים בהשתייכות לארגונים. אבל יהודים באזור לוס אנג׳לס, ששורשיהם בעבר האירופי בדרך כלל פחות עמוקים מאלה של יהודי המזרח, נוטים להצטרף לארגונים יהודיים בשיעור נמוך פי שניים.
המצב הזה מקשה על גיוס תרומות בארגונים היהודיים המרכזיים, אך יכול להיות ברכה לתת־קהילות יהודיות מלוכדות, כגון הקבוצות האורתודוקסיות. בחוף המערבי, שבו רוב היהודים אינם מעורבים בענייני הקהילה, קל יחסית לקבוצות הללו ולבעלות בריתן להציג את עצמן כבעלות הסמכות לפסוק בענייני הלכה, מנהג — ולאחרונה גם מדיניות ישראלית. בתוך הריק הפוליטי, מי יקום ויערער על כך?
כך צופה טלוויזיה לא־יהודי, אי שם בווייטייר שבעמק סן גבריאל, ראה בחדשות הערב את המהומה בפארק רוקסברי והשתכנע שהקהילה היהודית של לוס אנג׳לס הידרדרה למלחמת אזרחים בשל האירועים במזרח התיכון. לא עלה, ואף לא יכול היה לעלות, בדעתו של אותו צופה, שהיכרותו עם יהודים ועם העולם היהודי מוגבלת, שרוב יהודי לוס אנג׳לס ממשיכים בשגרת חייהם כמעט בלי להיות מושפעים מן המתרחש מעבר לים, או מן החיכוכים הפנימיים בבית. מבעד למשקפיים המצומצמים האלה, יהודים הם יהודים — בין שהם מתהדרים בפאות ובגמרות ובין שהם מתהדרים בשיזוף מהוואי ובמחבטי טניס.
כך היה בהחלט גם בסקרמנטו, בירת המדינה, שבה הצליח הארגון האורתודוקסי אגודת ישראל — שחבריו ברובם לא השתתפו בהפגנת הנגד בפארק רוקסברי — להשיג אישור לחמש הצעות חוק שלו בבית המחוקקים. לדברי טום ולדמן, עיתונאי המסקר פוליטיקה ב־California Journal, אגודת ישראל כרתה ב־1985 ברית בלתי צפויה עם חבר בית המחוקקים הליברלי טום היידן ושכנעה אותו לקדם שתי הצעות חוק המבטיחות את זכויותיהם של עובדים וסטודנטים שומרי שבת.
לא רבים מחברי אגודת ישראל פועלים בסקרמנטו כשדלנים, אמר ולדמן, אבל המעטים המבקרים מעת לעת בבית המחוקקים מביאים עמם כ־65 שנות ניסיון פוליטי מצטבר שנרכש בניו יורק.
הקהילה היהודית המרכזית התבוננה בהצלחת אגודת ישראל בתערובת של קנאה וחשש. רבות מהסתייגויותיה של הפדרציה היהודית נובעות מנכונותה של אגודת ישראל לכרות בריתות עם הימין הדתי בנושאים כגון תפילה בבתי ספר וזיכויי מס במימון המדינה לבתי ספר דתיים. אבל מעטים בקהילה — ובוודאי איש בצמרת הפדרציה — היו מוכנים לומר זאת בגלוי.
בעיני מגייסי התרומות של הפדרציה, האורתודוקסים — 60,000 מתוך 600,000 יהודי לוס אנג׳לס רבתי — הם מקור חשוב לתמיכה כספית שטרם נוצל. שיעור גבוה מהם רופאים, עורכי דין ורואי חשבון, ולכן הם קבוצה אמידה של תורמים פוטנציאליים. הדבר נעשה חשוב במיוחד בשנים האחרונות, שכן מסע ההתרמה של הפדרציה התקשה מאוד, ולעיתים פעל נגד הזרם, בניסיון להגיע ליעד של 50 מיליון דולר עד 1988.
הפדרציה לא התנגדה לקהילה האורתודוקסית בסקרמנטו או במקומות אחרים בסוגיות של תפילה בבתי ספר, זיכויי מס על שכר לימוד או ישראל. למעשה, הפדרציה אימצה אותה לחיקה ושילבה אותה בפעילות הלשכה לחינוך יהודי, בתוכניות השירותים למשפחה היהודית וההכשרה המקצועית ובתוכנית הארוחות הכשרות. לאחרונה החלה הפדרציה גם להניח בתוך הקהילה האורתודוקסית את התשתית לגיוס תרומות בעתיד.
אבל ברוב המקרים יהודי לוס אנג׳לס האורתודוקסים, ובייחוד קבוצות כמו אגודת ישראל, מבקשים מן הקהילה המרכזית בעיקר שלא תפריע להם. כדי שהאורתודוקסים יצליחו בסקרמנטו, בית המחוקקים צריך להאמין שהיהדות המרכזית אינה מתנגדת להם. הדבר האחרון שמחוקקי קליפורניה רוצים הוא להיקלע למלחמה בין פלגים יהודיים.
רוב בתי הכנסת האורתודוקסיים בלוס אנג׳לס מתנהלים כממלכות עצמאיות. במעוזים אורתודוקסיים כגון הנקוק פארק בעיר או צפון הוליווד בעמק סן פרננדו — אזורים שבהם מחירי הנדל״ן עלו לאחרונה כשמשפחות חיפשו בתים במרחק הליכה מבית הכנסת — בתי הכנסת מפעילים בתי ספר משלהם, תומכים במפעלי צדקה משלהם בישראל וקובעים סדר יום משלהם.
אבל ההכרעה בדבר אופייה וגורלה של מדינת היהודים הייתה עניין אחר — בייחוד בעיני אותו חלק בציבור האורתודוקסי שיחסו לישראל לאומני בלהט. רבים האמינו ששלום עכשיו מותירה לישראל מעט מאוד אפשרויות מלבד התאבדות לאומית ופשיטת רגל רוחנית — בגידה של ממש באמון שנתן בה אלוהים. כמה מתומכי הקו הנוקשה במזרח התיכון הבינו, ובצדק, שלארגון יש מעט תומכים בדרום קליפורניה, וסברו שאפשר יהיה לסלקו מן העיר בבטחה, לאחר השפלה פומבית ראויה לשמה.
אף שלוס אנג׳לס היא ״העיר היהודית״ השנייה בגודלה בארצות הברית, שלום עכשיו לא הצליחה למשוך אפילו אלף תומכים לפארק ציבורי מטופח ביום ראשון יפהפה במרץ האחרון, ללא ערפיח או אובך — גם כשהשחקן ריצ׳רד דרייפוס ונואמים בולטים אחרים עלו על הבמה.
סקר שפרסם הלוס אנג׳לס טיימס חודש לאחר האירוע גילה שיהודי ארצות הברית אינם תומכים פה אחד במדיניות יד הברזל של ישראל בגדה המערבית ובעזה. למעשה, הן סקר הטיימס והן סקר נפרד שערך באותה שנה הוועד היהודי־אמריקאי העלו שרוב יהודי ארצות הברית תומכים בהבעת ספקותיהם לגבי המדיניות הישראלית בפומבי.
אבל שלום עכשיו כבר למדה מניסיונה שכוכבי קולנוע לבדם אינם מספיקים כדי להפוך את אי־הנחת בקרב יהודי העיר לדיון ציבורי. ״הזהירו אותנו שיהודי לוס אנג׳לס לא באים להפגנות״, אמר רוברט אשמן, ראש ידידי שלום עכשיו בלוס אנג׳לס.
סטנלי טרייטל, יו״ר־משותף של ועדת החקיקה באגודת ישראל, אמר שקשה להניע יהודים בלוס אנג׳לס להפגין בעד דבר כלשהו או נגדו. בין שמדובר ביהודי ברית המועצות ובין שמדובר בסיקור הבלתי מאוזן לכאורה של ההתקוממות הפלסטינית בטיימס, יהודי העיר מעדיפים למחות מן הכורסה.
מפגיני הנגד בפארק רוקסברי ניצלו היטב את חוסר המעש הזה. הם ידעו שבעיר שבה היהדות המרכזית תעשה כמעט הכול כדי להימנע ממהומה ציבורית שתעמיד יהודי מול יהודי, הם יוכלו לא רק להשתיק את שלום עכשיו אלא גם להטיל עליה את האחריות לפיאסקו שיבוא בעקבות זאת.
בדפי זהב של אפרת, בגדה המערבית, אדי הארו מופיע כ״פודיאטר״. למרבה הצער, ישראלים מעטים יודעים מהו פודיאטר — חבל, בעצם, שכן מסעות האלונקות האינסופיים שהצבא כופה על צעיריו עלולים לפגוע בכפות הרגליים לכל החיים. אבל גם אם שכניו לא העריכו די הצורך את כישוריו הרפואיים, לרופא כפות הרגליים חובש הכיפה עדיין היה משקל בעיר הולדתו, לוס אנג׳לס.
כאשר קיבל הארו עיתון יהודי מלוס אנג׳לס ובו ידיעה על תוכניות שלום עכשיו לערוך עצרת ב־13 במרץ, הוא התמלא זעם. הוא התקשר לגיסתו, איב הארו, עקרת בית בעלת תואר מתקדם בפסיכולוגיה, שעמדה להעביר בקרוב את משפחתה מאזור פיקו־רוברטסון בלוס אנג׳לס, שרבים מתושביו יהודים, לאפרת.
לבקשת הארו, סיפרה לי איב, היא התקשרה לרב דב אהרוני, ראש בית המדרש החרדי בוודלנד הילס ופעיל גוש אמונים. אהרוני פרסם ב־B’nai B’rith Messenger, שבועון יהודי בלוס אנג׳לס, מודעה שקראה להפגנת נגד. הנוסח — ״החרישו את ההמנים — הביאו את הרעשנים שלכם!״ — היה רעיון שלו.
בדיעבד, אמרה איב הארו, היא מצטערת שלא בחר סיסמה פחות מתסיסה. אהרוני, לעומתה, ממשיך להתגאות בה בעקשנות.
כשנותר בקושי שבוע עד העצרת, התרוצץ אהרוני בעיר והשיג את אישורם ואת שיתוף הפעולה של כמה מן הרבנים הבולטים ביותר בקהילה האורתודוקסית המודרנית. אבנר וייס מבית יעקב בבוורלי הילס הכריז מיד על תמיכתו ביוזמה והציע לסייע בגיוס משתתפים ובייעוץ.
הוא גייס גם את תמיכתם של הרב ג׳וליאן וייט, ראש הסניף המקומי של ״אמריקאים למען ישראל בטוחה״, ושל הרב ישעיה זלדין, תומך ליכוד ומנהיג מקדש סטיבן ס׳ וייז, אחד מבתי הכנסת הרפורמיים העשירים והמשפיעים ביותר בלוס אנג׳לס.
הידיעה על הפגנת הנגד המתוכננת התפשטה בקהילה כמו שריפת חורש בגבעות הוליווד.
בינתיים סערו יהודי לוס אנג׳לס בגלל סיקור ההתקוממות בלוס אנג׳לס טיימס. רבים ראו בו סיקור המוטה לטובת הפלסטינים וחסר את העומק הדרוש להבנת אירוע מורכב כל כך.
אף שמבקרי הטיימס סברו שכתבו בירושלים, דן פישר, נהג במקצועיות, לדעתם עורכי העיתון בלוס אנג׳לס עשו לו שירות רע. הכותרות שחיברו לתיאור התפרצויות האלימות בגדה המערבית יצרו לעיתים קרובות רושם של תוקפנות ואכזריות ישראלית חסרות רסן כלפי מיידי האבנים ומבעירי הצמיגים. הפרובוקציות שהחיילים ניצבו מולן לא זכו תמיד למשקל דומה.
אבל עבודתו של הקריקטוריסט זוכה הפוליצר פול קונרד הייתה קשה ליהודי לוס אנג׳לס הרבה יותר. האופן שבו הציג את ישראל בעמודי הדעות של העיתון הוציא רבים מהם מכליהם.
כשבא תורו של הרב מרווין הייר לדבר בכינוס של הפדרציה על סיקור העיתונות, הוא התעלם מן הנושא לחלוטין. במקום זאת בחר לספר על גילויו שהפלסטינים שעמם שוחח בגדה המערבית ובעזה לא הסתירו כלל את סירובם לקבל מדינה יהודית כלשהי, משני עברי הקו הירוק.
לדברי ג׳רלד בוביס, הייר סיים את דבריו באזכור שנים־עשר המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען. הדיווח שלהם, אמר הייר, נמצא בלתי מחמיא דיו לתנאים בארץ הקודש. הם איבדו את חוש המידה, ובכך נעשו בעיני אלוהים לבוגדים בעם היהודי — וכך יהיה גם דינם של המתכוונים להפגין ביום ראשון הקרוב בפארק רוקסברי.
רוברט אשמן הגן על שלום עכשיו מפני ההאשמות שהיא מחלישה את ישראל. הארגון, שדעך כאן ובישראל מאז מלחמת לבנון, פעל, אמר לי, מתוך תפיסתו את טובתה של ישראל.
שלום עכשיו טוענת שיותר משני עשורים של נישואים כפויים בין ישראל לפלסטינים הנתונים לשליטתה בשטחים הכבושים מקיזים את דמה של מדינת היהודים ומשחיתים את מעמדה המוסרי. אם שני העמים רוצים לשרוד את מחול המוות הזה, הגיע הזמן להתגרש.
סטיבן וינדמילר, מנכ״ל הוועדה ליחסי קהילה של הפדרציה, היה מרוצה מתוצאות הכינוס הכללי. תפקידו תמיד היה לבנות הסכמה בקהילה שלעיתים קרובות הייתה רוויה במחלוקות. בעיניו, עצם כינוסם של יריבים פוליטיים, ולו רק כדי לפרוק כעס, הועיל לקהילה.
״יהודים כאן זקוקים נואשות לאפשרות לפרוק את רגשותיהם״, אמר.
בשבוע שלפני עצרת 13 במרץ נמשכה פריקת הכעס, בעיקר בימין. בשבת בבוקר, ערב העצרת, הזכיר אבנר וייס לבני קהילתו להסיר את האבק מרעשני פורים לקראת חגיגות היום שלמחרת.
בדיעבד זכתה הפגנת הנגד לתגובות מעורבות בקהילה האורתודוקסית בלוס אנג׳לס. בשיחות פרטיות דיברו עליה לא פעם בנימת ניצחון. בפומבי היו שהביעו צער, אף שעדיין האשימו את שלום עכשיו בכך שהביאה עליה את זעם הקהילה.
סטנלי טרייטל מאגודת ישראל היה כמעט היחיד מבין המנהיגים האורתודוקסים שטען שהקהילה היהודית כולה הייתה יוצאת נשכרת אילו נשארו מפגיני הנגד בבית.
״אני בוודאי לא תומך בקו של שלום עכשיו״, אמר, ״אבל גם איני מאשר הפרעה לאירוע, שמולידה פירוד. לאנשים האלה הייתה זכות להשמיע את דבריהם.״
דב אהרוני לא חש שום נקיפות מצפון בנוגע לאירועי אותו יום. ״אני לא רק גאה בתוצאה״, אמר לי. ״אני מאושר.״
״איפה כתוב בתנ״ך על חופש הביטוי או על דמוקרטיה?״ שאל מנהיג אורתודוקסי אחר, שביקש לא להזדהות.
איב הארו, לעומת זאת, אמרה שלדעתה ״כל העניין יצא משליטה״.
בשמאל הליברלי, בינתיים, הייתה תחושה שאופיים של החיים היהודיים בלוס אנג׳לס השתנה, אולי ללא תקנה.
ג׳רלד בוביס אמר שהוא מוטרד במיוחד ממה שכינה ״הסימטריה הכוזבת״ שנוצרה, כמדומה, בעיני הזרם המרכזי היהודי־אמריקאי בין הימין הקיצוני — המיוצג בידי ״אמריקאים למען ישראל בטוחה״ ותומכי גוש אמונים — לבין שלום עכשיו, שגם רבים במטה הכללי של צה״ל שותפים לתפיסתה האסטרטגית.
אבל מטריד לא פחות, אמר בוביס, היה אובדן תרבות הדיון שהחל לאפיין חלקים מן החיים היהודיים בעקבות ההתקוממות. לדבריו, כבר אי אפשר לקיים דיון רציונלי בבעיות הניצבות בפני ישראל.
דייוויד לרר, המנהל האזורי של הליגה נגד השמצה בחוף המערבי, הסכים עם בוביס ש״הצעקות, העימותים, המחלוקות הפומביות — כל אלה שונים ממה שהיה קודם לכן. זה נוגע מקרוב יותר להכרעות קשות מאוד על עתידה של ישראל״, אמר. ״אנשים מרגישים שהם נאבקים על האופי, האיכות והדמוגרפיה של מדינת היהודים.״
לורה גלר האמינה שהימין פעל כפי שפעל משום שאנשיו ״מבולבלים לנוכח המתרחש בישראל ופשוט תוקפים מטרות זמינות, בעיקר יהודים הנוקטים עמדות מתונות״.
מנהיגי שלום עכשיו אמרו שבפגישה עם סטנלי הירש התרשמו שהוא ובעלי תפקידים אחרים בפדרציה מאשימים את הארגון בכך שהביא צרה על עצמו ועל שאר הקהילה.
״נעשה לנו עוול״, אמר אחד מהם, ״אבל זה לא מה ששמעתי מהם.״
הירש, בעל מרכז האופנה קופר בלוס אנג׳לס, תורם גדול לפדרציה ונשיאה עד יולי, הגיב להתקפה על עצרת שלום עכשיו בניסיון לארגן מאחורי הקלעים סולחה בין הארגון לתוקפיו. עד כה לא הניבו המאמצים האלה תוצאה.
כשנדרש להגיב על האמצעים ששימשו להשתקת שלום עכשיו, התעקש הירש, שהיה אז בראש אחד הארגונים הקהילתיים החזקים בדרום קליפורניה, שפוליטיקה אינה בתחום עיסוקו.
״אין זה מקומי, כראש הפדרציה, לנקוט צד במחלוקת פוליטית״, אמר.
ייתכן שזה בדיוק היה שורש הבעיה של הקהילה מלכתחילה, אמרו מי שחששו לעתידו של הדיון הלגיטימי בקרב יהודי לוס אנג׳לס.
רוברט אשמן משלום עכשיו אמר לי שבעקבות האירוע בפארק רוקסברי לא יערוך הארגון עוד עצרות תחת כיפת השמים, משום שאין דרך למנוע מארגונים אחרים לשבש אותן.
פעילי שלום עכשיו סברו שהפדרציה הייתה צריכה להגיב להתקפה על העצרת בהצהרה ציבורית חד־משמעית שתגדיר את גבולות ההתנהגות המקובלת בשיח הפוליטי של הקהילה היהודית.
האביב התארך אל תוך הקיץ, הקיץ אל תוך הסתיו, והצהרה כזאת לא באה. שלום עכשיו הפנתה את מאמציה לאירועים באולמות סגורים, ובהם כינוס גדול שאליו הגיעו כ־800 איש לשמוע את יהושפט הרכבי, היונה הישראלית הבולטת. הסניף בלוס אנג׳לס גם הצליח לגייס יותר חברים וכספים מכל סניף אחר של הארגון בארצות הברית.
ואכן, כבר כשהקהילה היהודית ערכה במאי האחרון את הפסטיבל השנתי ליום העצמאות של ישראל בפארק רנצ׳ו — כנראה האירוע היהודי הציבורי היחיד שיכול להבטיח קהל של 30,000 איש — נראה שהפיאסקו בפארק רוקסברי נשכח.
הימנעותה של הפדרציה מאכיפת הנורמות והערכים שרוב הארגונים החברים בה מצהירים עליהם אפשרה לליגה להגנה יהודית ולשותפיה מתנועת כך להקים בפסטיבל את אחד הביתנים הגדולים ביותר. הפדרציה אסרה על השתתפותם כמה שנים קודם לכן, אבל האיסור מעולם לא נאכף.
זו, למעשה, תמצית הבעיה של הקהילה היהודית בלוס אנג׳לס. מראית העין של אחדות הפכה לצורך עליון. פירוד מקשה על ארגונים יהודיים לגייס תרומות. וגיוס תרומות חשוב יותר מן העובדה שההסכמה הקהילתית נעשתה בדיה.
הדבר נכון גם עכשיו, כשהגורל הסופי של ישראל — מוקד מרבית פעילות ההתרמה — תלוי על בלימה באופן ברור כל כך. יצחק שמיר יכול להצהיר שהוא מוכן לעוד תשע שנים של התקוממות פלסטינית, אבל לפני כן משהו יצטרך להישבר. ייתכן שיהיו אלה אופייה הדמוקרטי של ישראל ומוסדותיה; ייתכן שתהיה זו המשך הנוכחות הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה. תהיה התוצאה אשר תהיה, הסכסוך לא יוכל להימשך במתכונתו הנוכחית ללא סוף.
למרבה הצער, הפדרציה היהודית בלוס אנג׳לס, בעיסוקה הכפייתי בשימור הסכמה כוזבת, הקלה על הקיצונים לקבוע את הטון במה שעוד נחשב לדיון לגיטימי בעיר.
שלדון טייטלבאום מרבה לכתוב ללוס אנג׳לס טיימס ומסקר את תעשיית הקולנוע בכתב העת Cinefantastique. הוא שירת חמש שנים כקצין בצה״ל וכתב בהרחבה לג׳רוזלם פוסט, למעריב ולמוניטין.