באביב 1991 זכיתי לבלות חודש על סיפונה של NCC-1701-D הישנה והטובה. בשבילכם זאת ספינת החלל אנטרפרייז, אז ספינת הדגל של ״מסע בין כוכבים: הדור הבא״, והכלי הבין־כוכבי היחיד שעליו עליתי — וכראש משרד של מגזין הקולנוע והטלוויזיה הנחשב למדע בדיוני סינפנטסטיק, עליתי על כמה — שהתפאר בשטיחים על גשר הפיקוד.
האירוע היה יום השנה ה־25 ל״מסע בין כוכבים״, סדרה שבה צפיתי באדיקות מאז עלייתה לאוויר ב־8 בספטמבר 1966. הייתי אז בן 12, אותו ״תור זהב של המדע הבדיוני״ מפורסם. ועד סוף ״מלכודת האדם״, פרק שבו מופיע האחרון בגזע של ערפדים קוראי מחשבות, משני צורה ויונקי מלח, כבר אימצתי הרגל נבזי לא פחות מן החייזר המפלצתי — אך מלבד זאת מעורר האהדה.
מאותו רגע נעשו ערבי חמישי קדושים כמעט כמו ערב שבת. מאותו רגע חסכתי את דמי הכיס השבועיים הזעומים שלי כדי לקנות דגם של האנטרפרייז המקורית מתוצרת AMT, שמחירו אז היה הסכום האדיר של 5.95 דולר, ואחריו, אם יאפשר המצב הכספי, ״ציפור טרף״ קלינגונית. מאותו רגע התחננתי בפני דודתי רוז, שעבדה בבנטם בוקס בניו יורק, שתשלח לי את ספרי הכיס הנלווים ל״מסע בין כוכבים״, שכנראה איש אחר לא רצה.
ולקראת ליל כל הקדושים שוטטתי שוב ושוב באיטונ׳ס, בחברת מפרץ הדסון, בזלרס ובחנויות בגדים אחרות במונטריאול, בחיפוש עקר אחר חולצת קטיפה לתחפושת, ובינתיים נדנדתי לאמי שתשיג לי זוג אוזניים מחודדות.
כפי שאפשר לשער, מערכת מגזין הלוס אנג׳לס טיימס לא הייתה צריכה לשאול פעמיים אם ארצה סבב שירות קצר על סיפון ספינת הדגל החדשה. וכדי להתחיל להתניע את העניינים, נקבעה לי פגישה עם הציפור הגדולה של הגלקסיה בכבודה ובעצמה: יוג׳ין וסלי רודנברי, או ג׳ין, כפי שהציג את עצמו כשישב בכיסא גלגלים במשרד המרווח שבביתו המפואר בבל אייר.
החלטתי לסיים את הריאיון רחב היריעה בסוגיה שסקרנה אותי מאז שהתחלתי לסקר עניינים יהודיים וישראליים. הצעתי שיש משהו כמעט יהודי במובהק בטעמו של יקום ״מסע בין כוכבים״. רודנברי הזדקף. ״איך זה?״
״תחשוב על זה״, אמרתי, ונעזרתי בשלווה וולקנית שטיפחתי במשך שנים. ״כדור הארץ בחר בפדרציה כגוף המארגן העליון שלו. הפדרציה מאמינה בקירוב לבבות, בקבלה הדדית ובכבוד כעקרונות מארגנים. על הגיבורים הנודדים מוטלת משימה מתמשכת: לשוטט בגלקסיה.
״הכוכב המשני, שנשכר משום שפניו היהודיות הלא שגרתיות רמזו על תכונות חוצניות, השתמש במחוות רבניות לברכות שלום, וניתח את היקום הפראי בסמכותיות השקולה והלוגית של תלמיד חכם.״
לא הוספתי שהשחקנים ביל שאטנר, לאונרד נימוי וולטר קניג, וכן המפיקים רוברט ג׳סטמן, הרב סולו ופרד פרייברגר, וסופרים רבים מכדי למנותם, היו כולם מבני השבט. רודנברי, סיכמתי לעצמי, היה ודאי אוהב יהודים מן המעלה הראשונה אם הקיף את עצמו בכל כך הרבה חוצי ים סוף ברגל.
רודנברי החביב הגיע לקצהו של מה שרק אחר כך הבנתי שהיה כעס שהלך והצטבר. ״אתם היהודים״, נהם, ״יש לכם הרגל מצער לזהות בחברה את התכונות שנראות לכם חיוביות, ואז לזקוף לזכותכם את המצאתן״.
אהמ.
זמן לא רב אחרי פרסום הכתבה שלי בטיימס, וזמן קצר לפני מותו של רודנברי, הציע מפיק ״הדור הבא״ ריק ברמן ללאונרד נימוי שאולי ירצה לכתוב איתי את האוטוביוגרפיה שלו, ״אני ספוק״. בראשית הקריירה, מתוך חשש שיתקבע בדמות אחת, כתב ספר בשם ״אני לא ספוק״. אחרי כמה שיחות נפרדתי לשלום מהב־מ־וו מסדרה 7 שהחליפה בחלומותיי את דגמי האנטרפרייז: הצעתי שלנימוי יהיה טוב יותר לכתוב את הספר בעצמו, ושהוא בהחלט מסוגל לכך.
וכך עשה, ובהצלחה יפה למדי לטעמי, בעוד אני ניגשתי להכנת כתבה לסינפנטסטיק על הפקת הסרט שביים, ״מסע בין כוכבים 3: החיפוש אחר ספוק״.
[כיתוב התצלום במקור: משמאל לימין — סטיב ביודרובסקי, שותפי לניהול משרד סינפנטסטיק; מומחה ״מסע בין כוכבים״ מארק אלטמן; אנוכי; עורך CFQ פרד קלארק; ודניס פישר.]
הריאיון הראשון לקח אותי אז לביתו בווסטסייד של המפיק הארב בנט, שמת לאחרונה. בנט, עוד טרקניק יהודי, דחק בהדרגה את רודנברי אל מחוץ לעשיית סרטי ״מסע בין כוכבים״, אחרי שהציפור הגדולה הטילה ביצה בדמות ״מסע בין כוכבים: הסרט״ המסורבל — סרט שבאופן לא מובן הכניס לאורך זמן 82 מיליון דולר. בנט סיפר לי שנימוי, כבמאי, כמעט הציף את ״מסע בין כוכבים 3״ ביידישקייט.
נימוי התחיל בתיאור עולם הבית של ספוק, וולקן, ככוכב לכת מדברי לוהט, שאפשר לזהותו כתחליף לישראל הקדומה.
״וולקן הוא באמת פרי מוחו של לאונרד״, אמר בנט. הוא ציין שנימוי ראה בו עולם שהיה בעבר ברברי, מאוכלס בגזע לוהט יצרים שכמעט השמיד את עצמו במלחמת אזרחים בראשית תולדותיו, אך תיעל את האנרגיה הזאת לאינטלקטואליות טהורה. כך הבטיחו בני הגזע את הישרדותם: הם נעשו ההגיוניים והפחות לוחמניים מכל העמים. אבל למרות הרציונליות, הם עדיין כפופים לפולחן ולאורתודוקסיה רעיונית.
אפילו הבגדים של נושאי המשרות בוולקן ב״מסע בין כוכבים״ התבססו, לפי מעצב התלבושות רוברט פלטשר, על תיאורי בגדי הכוהנים בבית המקדש שמצא בתנ״ך.
בתחילה סיפקה ״הדור הבא״ מקלט מסביר פנים באופן משונה ליהודים, שבדרך כלל היו מחווירים מן המחשבה שיצטרכו להסתמך על תאריכי הכוכבים של הפדרציה כדי לקבוע מתי נכנסת השבת.
מי היה מעלה בדעתו שוורף הקלינגוני הקשוח, קצין הפדרציה ובן למשפחה קיסרית קלינגונית, ייקרא לארח את הוריו המאמצים מכדור הארץ, ובהם תיאודור ביקל? אביו הוגדר רוסי, אך תוכנן תחילה כיהודי — עד שהרעיון של טוביה החולב כאבי המשפחה איים על כובד הראש המכובד של הלוחם הקלינגוני.
״זה היה נושא לדיון יוצא דופן״, סיפר המפיק בפועל המנוח מייקל פילר. ״הגיעה הוראה לא להפוך את הוריו המאמצים של וורף ליהודים. אני לא רוצה להישמע אנטישמי; זאת לא הייתה הכוונה. אני יהודי וגם ריק [המפיק ריק ברמן] יהודי. פשוט חששנו להפוך את וורף לדמות מגוחכת.״
אבל באביב 93׳ התרעמו במיוחד מעריצים יהודים על קבוצת חייזרים שמילאה תפקיד בולט בסדרת ״מסע בין כוכבים: חלל עמוק תשע״. הפרנגים, כפי שהגה אותם רודנברי במקור, היו יצורים גוצים, מעוותים ומושחתים, שטופי זימה, קמצנים וחמדנים, בעלי אוזניים עצומות ומעוותות, אפים מחורצים עמוקות, ולפי מדריך הכותבים של רודנברי — גם איברי מין מרשימים במיוחד.
עורך פילם סקור מנת׳לי, שהיה אז סטודנט במכללת אמהרסט, התריע על כך וקבע כי ״אי אפשר היה להכחיש את התכונות האנטישמיות של הפרנגים״.
פרמאונט הכחישה. אבל התסריטאי והמפיק ברנון בראגה, שלא היה יהודי, אמר לי שאכן מחה בפני ברמן ופילר על כך שהפרנגים מגלמים דימויים מרושעים מימי הביניים של יהודים כסוחרים אחוזי תאוות רווח, החושקים בעלמות נוצריות. כשהזהיר שלסטריאוטיפים כאלה עדיין יש יכולת לחולל הרס בסוף המאה ה־20, הם ביטלו את חששותיו. בינתיים פשטה בין כותלי פרמאונט הידיעה שאני חוקר את העניין.
ממש באמצע ריאיון עם ארמין שימרמן, בכיר הפרנגים — בעצמו שחקן יהודי שהודה בהסתייגויותיו מן התפקיד — הגיעה שיחה ממחלקת יחסי הציבור של פרמאונט, שהורתה לו להפסיק לאלתר כל קשר איתי.
ברור היה שנעשיתי אויב הפדרציה. וככזה גיליתי, אם לשאול מונח מימי הראשונים כחובב מדע בדיוני, שהושלכתי לחלל.
שנתיים אחר כך ביקש ממני הג׳רוזלם ריפורט לראיין את נימוי על מעורבותו בהוצאת סדרת תקליטורים של תחנת הרדיו הציבורית KCRW, ״סיפורים יהודיים קצרים ממזרח אירופה ומעבר לה״. נימוי הגיש בה 13 שעות של הקראות מפי שחקנים כמו וולטר מתאו, לורן באקול ואליוט גולד. הסדרה כללה יצירות עכשוויות מאת פיליפ רות וסינתיה אוזיק לצד סיפורים של סופרי יידיש, ובהם שלום עליכם, יצחק בשביס־זינגר וי״ל פרץ.
פגשתי את נימוי במשרדו סמוך לפיקו־רוברטסון. הוא סיפר על הקושי למצוא, כשהגיע לראשונה ללוס אנג׳לס בשנות החמישים, מניין שירגיש בו רצוי ושיעשיר אותו מבחינה רוחנית. הוא דיבר על פעילותו המוקדמת בתיאטרון היידיש המקומי, ועל הגילוי שהוא אחד האמנים היחידים באזור שבאמת מסוגלים לשיר ולרקוד ביידיש — עובדה שהפכה אותו למבוקש למדי בחוגים האלה.
ואז דיברנו על רודנברי. סיפרתי לנימוי על התרשמותי שהאיש אינו אוהד גדול של יהודים או של יהדות. אבל אולי אני פשוט רגיש מדי. למעשה, שנאתי לחשוב על רודנברי במונחים האלה. מה זה אומר על ההתלהבות שלי מיצירתו? הרי ״מסע בין כוכבים״ הייתה סדרת הטלוויזיה הראשונה שהציגה נשיקה בין־גזעית, לא? הוא העסיק מנהל הפקה אפרו־אמריקאי. בפרק אחר פרק לעג רודנברי לקנאות צרת אופקים ולתוקפנות עיוורת.
הוא אפילו העז להציב רוסי על גשר הפיקוד בשיא המלחמה הקרה.
אלה כמעט שלא היו מעשיו של קנאי אמריקאי מעיירה קטנה.
ובכל זאת.
״ג׳ין היה אנטישמי, בבירור״, השיב נימוי, ולבי צנח. ״לרודנברי היו עמיתים יהודים; ביל [שאטנר] ואני היינו יהודים, וכך גם אחרים. למען ההגינות, רודנברי היה נגד דת. ומלבד היותם קבוצה אתנית־תרבותית, היהודים היו בעיניו קבוצה דתית. אבל ראיתי דוגמאות לא רק לאנטישמיות שלו, אלא גם לאטימותו כלפי השוני של אנשים אחרים.״
איך, אם כך, תהיתי עם השנים, יכלו נימוי, שאטנר, קניג וכל האחרים לעבוד אצל אדם שזלזל כל כך ביהודים? האם הניעו אותם רק המשכורת הקבועה ומעמד הכוכבים? או שזאת פשוט הייתה תקופה אחרת, שבה בשביל יהודים אמריקאים רבים הזבל הזה היה חלק ממחיר העסקים?
איך, למשל, לפרש את החלטתו של רודנברי לשכתב את אזכור המשל של הלל על ״כל התורה על רגל אחת״, שכתב התסריטאי שמעון וינצלברג בפרק הקלאסי מן העונה הראשונה ״פגיון התודעה״, ולייחס אותו ל״ספקן קדום״? וינצלברג הגיב לשכתובים הבלתי פוסקים בבקשה להחליף את שמו בקרדיטים לס׳ בר־דוד. לפי היסטוריון ״מסע בין כוכבים״ מארק קושמן, וינצלברג, כמו תסריטאים ותיקים רבים שנשכרו לסדרה, נפגע מן השכתוב חסר הרסן של עבודתו.
האם השימוש בשם העט בר־דוד היה דרכו לאותת על מורת רוחו ממחיקת האזכור היהודי?
האמת, אני חושד, מורכבת יותר. ייתכן שרודנברי היה שותף לאנטישמיות הפרובינציאלית של ריצ׳רד ניקסון, ובה בעת השתמש, כמו ניקסון, בכישרונות יהודיים. אבל הרגש הזה לא יכול היה לבטל את ההגינות הבסיסית של היקום שהוריש, כשם שדעותיהם הקדומות וצרות האופקים של אחדים מהאבות המייסדים אינן יכולות לבטל את הגינותה של ארצם. ייתכן שדיסני נוצרה כולה בידי אנטישמי מרושע.
אבל זה לא מנע ממייקל אייזנר ומג׳פרי קצנברג לקבל לידיהם את הגה הנהגתו של מרחב ציבורי הפתוח לכול, ושבו שוררת לכאורה מידה כלשהי של הגינות כלפי חוץ.
בסרט ״מסע בין כוכבים 6: הארץ הלא נודעת״ ציטט נימוי פתגם וולקני מפורסם: ״רק ניקסון יכול היה לנסוע לסין״. ככל שאני מוסיף להרהר בהיקף הישגו של ג׳ין, אני נוטה להאמין שרק רודנברי יכול היה להפוך את החלל העמוק לשמורה יהודית. ורק נימוי, אדם מקסים ממשפחה יהודית אורתודוקסית בשיקגו, יכול היה לשמש ככוהן הגדול שלה.
בזמן פרסום המאמר: שלדון טייטלבאום, לשעבר כותב בכיר בלוס אנג׳לס עבור הג׳רוזלם ריפורט, ערך את ״Zion’s Fiction: אוצר הספרות הספקולטיבית הישראלית״.