הטלוויזיה אולי הביאה את מלחמת וייטנאם אל חדרי המגורים של אמריקה, אבל המחשבים האישיים הביאו את המפרץ הפרסי היישר אל ברכינו. חמושים רק במידע מ־CNN ובתוכנת המחשב F-15 Strike Eagle II, התיישבנו בתאי הטייס של מטוסי קרב דמיוניים — נחתים של מחשבים ניידים מכל רחבי הארץ. עינינו נצמדו לתצוגות העיליות וטסנו גיחה מוצלחת אחר גיחה. וכל זאת בלי לצאת מן הבית הבטוח. המעטים, הגאים, חנוני המחשבים.
Strike Eagle II היא פרת המזומנים החדשה של מיקרופרוז סופטוור ממרילנד. לא במפתיע, החברה נהנית משנת שיא: המכירות זינקו ב־35 אחוזים מאז פלשה עיראק לכוויית באוגוסט. לדברי הדוברת קתי גילמור, מספר האמריקאים שטסו במשימות קרב מעל המפרץ במחשבים האישיים שלהם היה גדול לפחות פי שלושה ממספר חיילי ארצות הברית באזור. כמובן, יש סיבות טובות מאוד לכך שהם היו שם ואנחנו כאן: בתחילת המלחמה פוצצתי בעצמי, בטעות, את בסיס תל נוף הסמוך לתל אביב. אופס.
מאז יציאתה ב־1988 נמכרו חצי מיליון עותקים של Strike Eagle II — הגרסה הקודמת מכרה יותר ממיליון — בעיקר לגברים בגיל העמידה החולמים להיות ג׳ימי דוליטל. כמובן, לא כולנו בגיל העמידה. ו־F-19 Stealth Fighter, התוכנה המאתגרת יותר של מיקרופרוז, מכרה 750 אלף עותקים. שני המשחקים מציעים תרחישים של מלחמת המפרץ, שתוכנתו עוד לפני פרוץ העימות, לצד מצבים כמו התקפה של ברית ורשה על נאט״ו באירופה ומערכה נגד לוב. המלחמה אינה זולה גם ללוחמי המסך: התוכנות האלה נמכרות ב־54.95 דולר. מיקרופרוז משווקת גם מדמי לוחמת טנקים, מסוקי קרב וצוללות.
גילמור מזהירה את ה״טופ גאנס״ הנלהבים מדי לזכור את ״הקו בחול״ שבין דמיון למציאות, ולא לרוץ להירשם לבית ספר לטיסה, אפילו אחרי גיחה מוצלחת במיוחד. אף שתוכננו בידי מומחי תעופה וצבא, Strike Eagle II ו־F-19 נועדו להיות משחקים, אומרת גילמור, ״ולא כלי לאימון טייסים״.
איור בצבע: ריצ׳רד סאלה.