כל עשור מקבל את מבקר הקולנוע הכותב בשם בדוי שהוא ראוי לו. בשנות השמונים הארסיות היה זה ג׳ו בוב בריגס, שהמלצותיו על עריפות ראשים וספירות שדיים הופיעו בדאלאס טיימס הראלד והופצו בהרחבה לעיתונים נוספים. שנות התשעים, לעומת זאת, שייכות לליבי גלמן־וקסנר ממגזין פרמייר: מבקרת קולנוע מן הפרוורים של ניו ג׳רזי, שהיא גם קניינית במשרה חלקית של קו בגדי ספורט לילדים. ליבי, הרואה בטיפוח נאות של השיער והציפורניים את לבה של כל שיטה אסתטית תקפה, נשואה לאורתודונט בעל משקל עודף, ומבררת אצל הפסיכואנליטיקאי שלה את תשוקתה הסודית לדניס קווייד. היא גם, לדברי אחדים, התסריטאי (״משפחת אדמס״) והמחזאי (״אני שונא את המלט״) פול רודניק, המתגורר בגריניץ׳ וילג׳.
רודניק מכחיש בתוקף שהוא ליבי, אף שנדמה שהוא יודע עליה המון, והוא מודה שהיא ״בבירור מבקרת הקולנוע חדת ההבחנה ביותר בדורה״. אולי מפני שהוא שותף לרבות כל כך מדעותיה. ״צופי הקולנוע כיום״, אומר רודניק בסגנונה של ליבי, ״רוצים לראות חפצים ובגדים שהיו רוצים לרכוש, וכוכבים שהיו רוצים לצאת איתם ולהתיידד איתם״. ליבי, הוא מעיר, רואה בביקור בקולנוע צורה של ניאוף שקיבל הכשר תרבותי.
אבל האם בחורה מניו ג׳רזי יכולה להבין באמת את הוליווד? ״היא צריכה לשמור על מרחק ביקורתי מן התעשייה״, אומר רודניק, המציין שדחתה הצעות רבות לתפקידי אורח קצרים. ״ליבי חייבת להסתפק בקשר עם בתי הקולנוע של סינפלקס אודיאון״.
אבל כמה בתי קולנוע של סינפלקס אודיאון יש מדרום לרחוב 14?
איור בצבע: סוזן פביולה.