״ראיתי אותה במיליון דברים... איך קוראים לה?״ בהוליווד יש מעמד של שחקנים אלמונים: שחקני האופי שנמצאים בכל מקום, ושמותיהם זכורים רק למלהקים. אלמוניות כזאת היא לא פעם קללתו של שחקן — רוב השחקנים ״רוצים להיות לבד״ רק אחרי שהתפרסמו.
ואז ישנה ריטה זוהר. זוהר, לשעבר כוכבת תיאטרון היידיש בישראל, מתמחה בנשים בגיל העמידה, בעלות רצון עז ומבטא אירופי קל: ידידת המשפחה ב״דניאל״ (1983), רוצחת ב״האישה בלבן״ (1988), תפקידים חוזרים ב״מקום אחר״ וב״קגני ולייסי״, ותפקידים בשורה ארוכה של מיני־סדרות. אבל היא מעולם לא הופיעה ב״טונייט שואו״, ולא תמצאו אותה במגזין פיפל. היא אינה הולכת למסיבות או לטקסים הוליוודיים, סירבה לראיונות פעמים רבות כל כך שכבר לא מבקשים ממנה, ואינה מוכנה לעשות פרסומות.
״רוב האנשים לא יודעים שאני שחקנית״, היא אומרת. ״אני עושה את העבודה שלי, הולכת הביתה וחיה חיים נורמליים״.
זוהר, בת 47, מייחסת את חשדנותה כלפי הפרסום לבעלה. כשנישאה ב־1968, הבטיחה לבעלה, איש עסקים יהודי־מקסיקני, שהקריירה שלה לעולם לא תפגע בחייהם. לאחר שילדה שלושה ילדים חזרה לשחק, אבל בעלה עדיין ראה בכך דרך לא מכובדת במיוחד להתפרנס. ״הסכמנו שיהיו לי חיים רגילים״, היא אומרת. ״מעולם לא הצטערתי על כך. זה שמר על השפיות ועל הבריאות שלי״.
אבל אחרי עשרים שנה בהוליווד — היא עזבה את ישראל באמצע שנות השישים — זוהר ובעלה נעשים פתוחים יותר לרעיון הפרסום. בשנה שעברה זכתה זוהר בפרס הישראלי הראשון המקביל לאוסקר לשחקנית הטובה ביותר, על תפקידה בסרטו של אברהם הפנר ״אהבתה האחרונה של לורה אדלר״, ולאחרונה העניקה שורה של ראיונות.
״תמיד הרגשתי אשמה על שעזבתי את מולדתי״, היא אומרת. ״הפרס הזה אמר לי שהכול נסלח. אבל הילדים שלי כבר יצאו מהבית, אז אולי הדברים פשוט משתנים״.
צילום בצבע: ריטה זוהר.