זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, או אולי מיד אחריה, שאל השחקן קירק דאגלס את דורותי באפם צ׳נדלר מדוע הלוס אנג׳לס טיימס מתחנף בלי בושה רבה כל כך לאנטישמיות שעדיין רווחה אז בקרב רבים מבני האליטות המעודנות יותר של העיר.
״למה, יקירי?״ המתה אם שושלת העיתונות צ׳נדלר. ״אנחנו עושים את זה כי זה מוכר עיתונים.״
אכן, אלה היו הימים ההם, ואלה הימים האלה. ובקהילה היהודית כאן ודאי אין רבים שיטענו ברצינות כי הטיימס ירש את תפקידו של הדירבורן אינדיפנדנט של הנרי פורד.
אבל עכשיו היא גם אחת מאותן תקופות שבהן מדינת ישראל ותומכיה בארצות הברית מוצאים את עצמם שקועים בעוד עימות שאין לו סוף — ואולי, במונחי תקשורת, גם אין בו סיכוי לניצחון. וכמו האינתיפאדה הראשונה והתסבוכת הלבנונית שהתנהלה במקביל, גם מה שמכונה אינתיפאדת אל־אקצא מצטמצם בעיני התקשורת לעוד מאבק לא שקול בין דוד הפלסטיני הנועז לבין גוליית הישראלי האכזר והפזיז.
הודות לתקשורת האלקטרונית, הדימוי המגדיר של העימות הזה, שעצימותו עדיין נמוכה, יישאר כנראה — אם לא יתרחשו מעשים נוראים כל כך עד שדמיוני קורס מעצם האפשרות — האב הפלסטיני המנסה לגונן על בנו בן ה־12 מפני מטר קטלני של אש ישראלית אוטומטית.
רצף התמונות צורב; יתרה מכך, הוא אמיתי. שום דיון בכישלונן המובנה של חדשות הטלוויזיה לספק הקשר לא יגרע מן העובדה שכולם ראו אותו ואיש אינו יכול לשכוח.
לעיתונים בעידן הדיגיטלי נותרת המשימה הקשה לספק הקשר ומשמעות לתמונות האלה, שלעיתים קרובות מטרידות כל כך. מכאן הסערה המתמשכת בקרב מי שהאירועים במזרח התיכון מסעירים אותם: עד כמה העיתונים מצליחים לסקר היטב — ובהגינות — את העימות הישראלי־פלסטיני.
אולי במפתיע, הליגה נגד השמצה מצאה לאחרונה בסקר ש־56 אחוז ממאמרי המערכת בעיתונים המרכזיים נקטו עמדה פרו־ישראלית מובהקת. הממצא מרמז שהעיתונות המודפסת האמריקאית הגיבה להתלקחות האחרונה בהצהרות תמיכה נחרצות במדינה היהודית ובביקורת רבה על יאסר ערפאת ועל העם הפלסטיני בשל ארגון האלימות המציפה כעת את האזור.
״בניגוד להנחות הרווחות על סיקור העימות במזרח התיכון״, אמרו היושב ראש הארצי גלן א׳ טוביאס והמנהל הארצי אברהם פוקסמן, ״עיתוני ארצות הברית תומכים ברובם בעמדת ישראל. התיאור הכוזב של מאבק דוד בגוליית, שבו צה״ל פוגע במכוון באזרחים חפים מפשע ולא חמושים, כנראה אינו משכנע את הרוב המכריע של העיתונים האמריקאיים.״
ארגונים יהודיים, ישראליים וארגוני מעקב תקשורתי מקומיים, הבוחנים את תפקוד הטיימס, מתארים תמונה מעורבת יותר. לדבריהם, הסיקור של שני כתביו בשטח היה ברובו מאוזן ומקיף, אף שכשליו אינם נדירים.
אולם לעיתים קרובות נדמה שעבודתם נפגעת בידי דסק חדשות חוץ שאינו מפגין אותה זהירות ואותה תשומת לב בבחירת כותרות, תמונות וכיתובים — הפריטים שהקורא רואה לעיתים קרובות ראשונים, ולעיתים הם היחידים שהוא קורא. קוראים מעידים שהדסק הזה אינו מגיב בפתיחות לדאגותיהם, אם הוא מגיב בכלל, והתמהמה בהנהגת נוהל תיקונים שיטתי ומהיר.
אבל חלקים נרחבים בקהילה, הקוראים את העיתון הזה ואת הלוס אנג׳לס טיימס, מרוצים עוד פחות מן הסיקור עד כה, ויש מי שכמעט יוצאים למלחמה. לא מועיל לטעון שבהשוואה לניו יורק טיימס, ל־CNN ולרדיו הציבורי הלאומי, הטיימס יושב בבטחה במה שפט ביוקנן היה מכנה יציע המעודדים של קבוצת הבית הישראלית.
כפי שהסביר ד״ר לארי אייזנברג, נשיא איחוד הקהילות האורתודוקסיות בחוף המערבי: ״אנחנו לא בהכרח קוראים את העיתונים האחרים. אבל אם יש, נניח, שמונה מיליון איש בעיר עצמה, ומיליון מהם קוראים את הטיימס, סביר שיש לנו ייצוג יתר בקרב הקוראים האלה. ולא תמיד אנחנו אוהבים את מה שאנחנו רואים.״
התקיף ביותר בחבורת כלבי השמירה התקשורתיים בעלי סדר היום הפרו־ישראלי הוא כנראה הוועד לדיוק בדיווח על המזרח התיכון, CAMERA, שמושבו בבוסטון. עורכי עיתונים בארצות הברית מקבלים בדרך כלל את הידיעה שהוועד מתעניין בהם בשלוותם של קורבנות עינויים העומדים לאבד את ציפורני אגודליהם. במפתיע, הערכת CAMERA את הלוס אנג׳לס טיימס, שמסרה לנו המנכ״לית אנדריאה לוין, מאופקת.
במבט כולל, אומרת לוין, הטיימס החמיץ כמה סיפורים מרכזיים, במיוחד אלה העוסקים בהסתה הפלסטינית המתמשכת נגד ישראל ונגד יהודים, באופייה המתוכנן מראש של ההתקוממות, ובמאמצי הווקף האסלאמי בירושלים להשמיד עתיקות יהודיות שנחשפו בהר הבית או בסמוך לו.
גם כמה מבחירותיו ״המוטות״ של העיתון בתמונות, בכותרות ובכיתובים גרמו צרבת. אבל לוין מעניקה ציונים גבוהים לכתבת בירושלים טרייסי וילקינסון, שעבודתה, לדבריה, מדויקת ומאוזנת ברובה — בניגוד לזו של קודמתה מרג׳ורי מילר. דוגמה אופיינית לעבודת וילקינסון, היא אומרת, הייתה כתבתה מ־30 במרץ 2001 על אירועי שבוע קודר במיוחד של פיגועים ומהומות.
בין החמצות העיתון מציינת לוין כתבה של רבקה טראונסון שקבעה כי גילה שבשולי ירושלים נבנתה על אדמה ערבית שנכבשה ב־1967, אף שלדבריה הקרקע הייתה במקור בבעלות יהודים שאיבדו אותה לירדן ב־1948. כתבה על פגישת בוש ושרון במרץ האחרון התמקדה בחילוקי הדעות בין שני המנהיגים, בעוד רוב הדיווחים האחרים על הפסגה עסקו כמעט רק בתמימות הדעים שניכרה בוושינגטון.
מטריד במיוחד, הן את לוין והן קוראים רבים, הוא השימוש של הטיימס ב״תוויות מזלזלות ובשפה המבטאת עמדה מערכתית״ — או, כהגדרתו הקולעת יותר של אייזנברג, ״כינויי גנאי״ — שרבים מהם מופנים לראש הממשלה אריאל שרון. הזלזול הזה נעשה נפוץ כל כך בעיתונות האמריקאית, עד שגם שוחרי שלום ותיקים, ששמו של שרון היה עבורם מוקצה, מוצאים את עצמם נחלצים להגנתו של ראש הממשלה המותקף.
בכתבות רבות מקדימים לשמו של שרון כמעט כעניין שבשגרה את התארים ״ימני״, ״נוקשה״ או ״נץ קיצוני״. תמיד מוזכרים עימותיו הצבאיים בעבר — עם ערבים ועם מפקדיו שלו — מידת סלידתם של עמיתיו הערבים ממנו, והדחתו מתיק הביטחון אחרי שוועדת חקירה ישראלית מצאה בו אחראי בעקיפין לטבח סברה ושתילה, שביצעו נוצרים לבנונים.
״שרון הקצב״ נעשה כינוי שגור.
כל זה היה מתקבל, אומרים המבקרים, אילו זכו שאר הדמויות המרכזיות בסיפור ליחס מקביל. אלא שמי זוכר בטיימס תיאורים מקבילים של ״אסד הרודן האנטישמי״, ״ערפאת, רב־המחבלים ומפר ההסכמים, חתן פרס נובל ועושה השלום״, ״מרוואן ברגותי, ה‘מדינאי’ הפלסטיני הרצחני״, ״חנאן עשראווי המשקרת תמיד״ או ״חבר הכנסת הערבי אחמד טיבי, המסית וחסר הנאמנות הכרוני״?
לוין מעמתת בין דסק החוץ ועורכו סיימון לי — שאותו היא מבקרת על שאינו מטפל בטענות ובתלונות מהותיות ומסתייג מהכרה שיטתית בטעויות עובדתיות ומתיקונן — לבין דסק הדעות ועורכו בוב ברגר, שכן מתקן טעויות בדברי הכותבים. דוגמה להגינות הזאת, היא אומרת, הייתה מאמר של ג׳יימס רון, שברגר קבע כי אכן השמיץ את שרון.
כמה מקורות אמרו לג׳ואיש ג׳ורנל שלי — שלא השיב לבקשות לריאיון — אינו רואה בטעויות המובאות לידיעתו טעויות חמורות במיוחד, ולא תמיד רואה במתלוננים דוברים לגיטימיים של ישראל או של הקהילה היהודית.
מירב אילון שחר, הקונסולית לענייני תקשורת והסברה, אמרה שאף שלי תמיד נגיש ונעים, ״הוא לא תמיד שותף לדאגותינו או לנקודת המבט שלנו״.
אולי משום שהם מבינים שגם הם וגם הטיימס צפויים להישאר כאן לאורך זמן, ארגונים יהודיים מקומיים — ואפילו מרכז שמעון ויזנטל והליגה נגד השמצה, הדרוכים בדרך כלל במיוחד — מדברים על הסיקור במונחים זהירים ומאופקים דומים.
דייוויד לרר מהליגה נגד השמצה, למשל, מתאר חלק מן הסיקור כבעייתי.
״כמעט מטבעם של האירועים״, אמר לג׳ואיש ג׳ורנל, ״מה שמתרחש קורה לפלסטינים, ולכן הכותרת ולב הסיפור עוסקים בצעדים שנוקטים הישראלים בתגובה להתגרות — אלה הדברים החדשותיים יותר.
״מה שמוסתר או נקבר הוא מה שהביא לתגובה: בקבוק התבערה, יידוי האבנים או ההפגזה על גילה. התגובה גם נוטה להיות חזקה יותר משום שישראל היא מדינה ועליה להגן על אזרחיה. לכן עצם המבנה של הסיפור מעורר אי־נחת. זה לא סיפור נעים לדיווח, ולדעתי הטיימס נופל במלכודת הזאת לעיתים קרובות מדי, אף שאולי אי אפשר להימנע ממנה.״
אף שהוא מודע לכשלי העיתון, הרב אברהם קופר, סגן מנהל מרכז ויזנטל, ממהר לציין שסיקור הטיימס ״רחוק מלהיות הגרוע ביותר בארצות הברית״.
לדבריו, אינו מאמין שלטיימס, לכתביו או לעורכיו יש חשבון אישי לסגור. והוא מפציר בקוראים לזכור, בציטוט מפי כתב הטלוויזיה הישראלית לענייני ערבים אהוד יערי, כי ״כמעט כל כתב זר נתון לחסדי הפלסטינים ולהכוונתם כשהוא נכנס לשטחם. זה בהחלט משפיע על כל סיקור של התקשורת הזרה...״
כמה מן המחאות העיקשות ביותר באו מהפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס רבתי. בכיריה, ובהם יושב ראש מועצת המנהלים טוד מורגן, הנשיא ג׳ון ר׳ פישל, יושב ראש הוועדה לקשרי קהילה אוזי גורן ואחרים, נפגשו לפני שלושה שבועות עם בכירי הטיימס לחילופי דעות בלי כפפות.
על סדר היום, אמר מורגן לג׳ורנל, עמדו שני נושאים: כישלונו של הטיימס, או לפחות רתיעתו, מסיקור פעילויות ותוכניות הפדרציה ומשימוש במשאביה למידע רקע; ומה שמורגן מתאר כסיקור ״לא מאוזן״ של ענייני ישראל, שלדעתו ולדעת רבים בארגון נוטה מאוד לנקודת המבט הפלסטינית.
״דאגנו במיוחד מכמה מהכותרות, שלדעתנו היו לעיתים קרובות מתלהמות״, אמר. ״כמובן, נאמר לנו שמי שכותבים את הכותרות אינם מי שכותבים את הכתבות. ובכל זאת, בסך הכול לדעתי הייתה פגישה טובה. אנשי הטיימס שפגשנו הקשיבו לביקורת, ולדעתי לקחו אותה לתשומת לבם. הם אמרו שהם מנסים להיות מאוזנים ושיגלו מעט יותר רגישות בבחירת המילים.״
בישראל, כמו בארצות הברית, כותבים יכולים כמובן, למעט חריגים מעטים, לכתוב כרצונם. אבל בגדה המערבית ובעזה הם יכולים לכתוב רק על מה שהרשות הפלסטינית מאפשרת להם לסקר. וגם אז, כפי שהמחישה הפרשה העגומה של צוות הטלוויזיה האיטלקי שהתנצל על פרסום צילומי הלינץ׳ המדמם בשני אנשי מילואים ישראלים שנקלעו לשטח פלסטיני, סוגים מסוימים של סיקור עלולים להביא להחרמת סוכנות ידיעות — או גרוע מכך.
אלא שלכמה מן הקוראים המקומיים אין בשיקולים האלה נחמה. גם העובדה שארגוני מעקב תקשורתי פלסטיניים תקפו את הטיימס ועיתונים אחרים על עמדתם הפרו־ישראלית לכאורה, כנראה לא תרשים אותם. לארי אייזנברג מהאיחוד האורתודוקסי היה רוצה, למשל, להריץ תוכנת שכיחות מילים שתפיק נתונים על מספר הפעמים שהמילה ״ישראלי״ מופיעה לצד ״סרבנות״.
אבל אולי קרוב יותר ללב העניין, אייזנברג היה רוצה שהטיימס ימצא דרך להבהיר שזאת מלחמה שישראל מעולם לא רצתה בה. או שהפלסטינים בחרו בה על פני הסכם שהיה מעניק להם שטח והכרה מדינית בהיקף גדול בהרבה ממה שמישהו משני הצדדים אי פעם העלה בדעתו שיהיה אפשרי.
״יש תחושה של שקילות [בדיווחי הלוס אנג׳לס טיימס] בין מותם של פלסטינים למותם של יהודים״, אמר. ״הטיימס מדבר על קורבנות פלסטינים של האלימות האחרונה. לעיתים רחוקות הוא מעלה את האפשרות שפלסטינים נהרגים כשהם טורחים לשלוח את ילדיהם למחסום הישראלי כדי לתקוף את החיילים שם, כפי שהיה עד לפני שבועיים או שלושה. איש לא הגיע לבתיהם וירה לתוכם.
״הישראלים, לעומת זאת, נרצחים בדם קר בידי מי שאורבים להם״, המשיך אייזנברג. ״במקום זאת, נדמה שהתקשורת מנהלת ספירת גופות. יש יותר גופות פלסטיניות מישראליות, ולכן המאבק נתפס כלא שקול מיסודו וכמשהו שיש בו עוול בסיסי.״
סגנית נציגת הקוראים של הטיימס, דווילין פרלו, יודעת שאנשים אינם מרוצים. עם זאת, לדבריה, העיתון מוצא מעט מפלט בתירוץ הישן: אם קוראים משני צדי הסכסוך אינם מרוצים, כנראה הוא עושה משהו נכון.
״כולנו מגיבים לדברים מתוך הניסיון שלנו״, אמרה לג׳ורנל, ״ועל דברים מסוימים אנחנו פשוט מדלגים אם הם אינם מה שאנחנו רוצים לראות.
״לכמה מהקוראים שפונים אלינו יש קשרים לישראל. הם ביקרו בה או שמעו מחברים ומבני משפחה, וזו נקודת המבט שהם מקבלים. הכתבים שלנו נמצאים שם, אבל הם לא יכולים להיות בכל מקום בעת ובעונה אחת.״
״אני יכולה לומר בכנות שאני מאמינה שאין הטיה בדיווח״, הוסיפה פרלו. ״אם בוחנים את הסיקור לאורך זמן, זה מתברר. אין פירוש הדבר שאם ביום מסוים מתמקדים בכך שישראלים הכניסו טנקים למחנה פלסטיני, לא עלול להיווצר הרושם שאנחנו אוהדים את הפלסטינים. אבל כשהפלסטינים יורים פצצות מרגמה לתוך ישראל, אנחנו עשויים להיראות אוהדים את הישראלים, בשעה שאנחנו פשוט מנסים לדווח.״
בסופו של דבר, אמר קופר ממרכז ויזנטל, זה כנראה אינו הזמן לשרוף גשרים — או עיתונים. ״אבל זה הזמן״, הוא אומר, ״להתמודד עם העובדות באופן ישיר והוגן״.
״כולם יודעים שמתחוללים בטיימס שינויים משמעותיים״, אמר. ״צעד אחד שהתעכב זמן רב מדי הוא להפוך את מדיניות התיקונים למקצועית, כמו בניו יורק טיימס, כך שכאשר מתרחשת טעות עובדתית אפשר יהיה להכיר בה בזמן, בלי שהקהילה תצטרך להתפרץ בסערת רגשות. מקצועיות רבה יותר בתחום היחיד הזה יכולה לעזור לצנן את הרוחות מכל הצדדים.
״אני מקווה שהצוות החדש המנהל את העיתון יהיה מודע קצת יותר לכך שזאת הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, ושהאינתיפאדה השנייה היא מלחמה אישית ומכוערת המשפיעה במישרין על אהוביהם ועל חבריהם של קוראי הטיימס. אין פירוש הדבר שעליהם לשנות את הסיקור. אבל קצת יותר רגישות לקהילה שלנו לא תזיק.״
בפרסום המקורי הופיעה כתובת הדוא״ל של שלדון טייטלבאום: sheli@earthlink.net.