מחובר גם במדבר

מבוא

איך ייראו החיים אם נהיה מחוברים כל הזמן, מוכנים לעבוד ולגלוש בכל שעה ובכל מקום? זה העתיד שכולם מדברים עליו. לכן, כשב־TIME Digital ביקשו ממני לצאת לדרך ולבדוק עד כמה אוכל להתקרב לאושר המקוון הזה, לא יכולתי לסרב. הצטיידתי בכל מה שהצלחתי לשכנע חברות הייטק וציוד מחנאות להשאיל לי, העמסתי את המסחרית ויצאתי לצ׳יריאקו סאמיט — אזור מדברי בדרום קליפורניה, 180 מייל ממזרח ללוס אנג׳לס, שהגנרל פטון תיאר פעם כ״מרוחק ושומם״ וחייליו כינו בעליצות ״המקום שאלוהים שכח״.

טוב, אולי אלוהים שכח אותו, אבל הנחתי שכל עוד AT&T זכרה לספק קליטה סלולרית, אהיה בסדר. התכוונתי להיות מעין אנטי־קרוזו: לבד, אבל מצויד היטב, כשהעולם מסונכרן איתי באלחוט ומארח לי חברה יומם ולילה. האם באמת אפשר להתמקם על גדותיו של זרם הנתונים הדיגיטלי בלי להתחשב בזוטות כמו גאוגרפיה? האם אוכל לשבת כאן בין הקקטוסים, הלטאות וזאבי הערבות ולשכנע מישהו — ולו את עצמי — שאני יושב בנחת בבית? או שזוהי אותה יוהרה שמסבכת בני תמותה רגילים בצרות גדולות מכפי יכולתם? זה, מכל מקום, היה הרעיון. וכך זה קרה.

היום הראשון

אור הבוקר החמים מציף את השטח, ואני מחנה את המסחרית מאחורי רכס מכוסה שיחים. הנוף נראה כאילו נלקח ממערבון ישן: פתוח וצחיח. אם אצליח להפעיל כאן מחנה בסיס דיגיטלי, העתיד בהחלט כבר הגיע. אני מתחיל לפרוק, והמשקל המצטבר של כל הדברים שאני סוחב מהמסחרית אל המקום שבחרתי גורם לי לחשוב שמה שהמהפכה באמת צריכה הוא סבלים רובוטיים. סוני בנתה את אייבו, הכלב הדיגיטלי שלה; ומה עם אקמי, הסבל הדיגיטלי?

המטרה הראשונה שלי היא למצוא מקום לאחסן בו את כל הציוד הדיגיטלי. אני מקים את אוהל Backwoods Lodge בן שני החדרים של L.L. Bean, שאמור להתאים היטב: אוהל האוריתן הטיפוסי שלכם, אטום למים ובעל ציפוי משולש, עם רשת צפופה נגד חרקים זעירים ומחיצה שימושית שמפרידה בין אזור השינה לבין — ובכן, חדר משפחה, אני מניח. באוהל יש מקום לשישה אנשים: בדיוק מספיק לי ולציוד שלי.

אני במרחק שלושה מייל בלבד מהכביש הראשי, ובכל זאת מרגיש כאילו אני באמצע שום מקום — אבל שום מקום מפואר. אני פורש מזרן Therm-a-Rest, שמתאים את עצמו לצורת גופי בעזרת חום הגוף, ושק שינה High Camp בגזרת מומיה, קל להפליא. אחר כך אני מציב כורסת מנוחה של L.L. Bean, צידנית Coleman ששומרת על קור חמישה ימים, שני בקבוקי ואקום Glacier בנפח 34 אונקיות, מכונת אספרסו ניידת וכירת פרופאן קטנה.

לצורך אספקת החשמל הבאתי מספיק מצברים לפריקה עמוקה כדי להפעיל לאורך כל השהות כמה מכשירי 2 וולט זוללי זרם חילופין. אני גם פורש פאנל סולרי PowerLine. גודלו כגודל רומן בכריכה רכה, והוא מגיע עם כבל שמתחבר ישירות לטלפון הנוקיה שלי. הטעינה מתחילה מיד. עד כאן, הכול בסדר.

לעבודה אני מסתמך על PowerBook G3 נאמן ועל מדפסת Canon Color Bubble Jet, כדי לכתוב את יומן החנון שלי ולהדפיס טיוטות. אני עדיין מיושן מספיק כדי לרצות לקרוא על נייר את מה שכתבתי. ולמה לא? עכשיו שעת אחר צהריים מוקדמת, והטמפרטורה נעה סביב 95 מעלות פרנהייט. שעון Suunto Advizor שעל פרק ידי מורה שאין שום גשם מצנן באופק. מזיע, אני מגיע לרגע האמת: שולף את ה־Palm Vx ואת עריסת המודם של OmniSky כדי להתחבר ולבדוק דואר אלקטרוני. הבאתי גם Palm VII לגיבוי. אם אי אפשר לבדוק דואר אלקטרוני, המשחק נגמר, נכון? אז נחשו מה: המשחק נגמר. אף אחד משני מכשירי הפאלם אינו קולט אות.

אני עולה לנקודה גבוהה יותר, מקלל כפי שקרוזו ודאי קילל על האי האומלל שלו. אין מזל. לפני שיצאתי התקשרתי ל־OmniSky, והם הזהירו אותי שהקליטה מוטלת בספק. עכשיו אני מבין למה.

הפאלם עדיין יוכל לשמש לרישום הערות בזמן שאשוטט, ויש לי גם מחשב נייד ומודם כדי להתחבר לרשת. אבל לעת עתה הספיק לי. אחר הצהריים חלף. מאוחר יותר אוציא את Niterider Digital Extreme, פנס הלוגן קטן ובהיר כשמש שמתחבר לרצועת ראש ויעזור לי לעבוד בלילה, וגם את משקפת הלילה החד־עינית Night Owl Explorer Pro, שתעניק לי מבט פנורמי ירקרק על פני המדבר. למוזיקה הבאתי נגן מינידיסק נייד של סוני, מקליט MP3 ומספיק שירים ישנים של גורדון לייטפוט כדי להוציא פיל לגמלאות. אבל עכשיו, כשהאור דועך, אני פונה לערכת הבר הניידת Adventure Travel Bar של GSI Outdoors. הרי באתי לכאן כדי לחיות כמו פאשה פוסט־תעשייתי. אני משקשק קנקן מרטיני יבש ומתחיל לחשוב על ארוחת הערב. אני מחליט שלא להפעיל את נגן ה־DVD הנייד, מפתה ככל שתהיה המחשבה לצפות ב״החשוד המיידי״ תחת הכוכבים. מחר, אני אומר לעצמי, מחר אתחבר.

היום השני

עוד בוקר של שמש קופחת מעל הראש, ואני פונה למחשב הנייד, ספל אספרסו בידי. המודם האלחוטי של 3Com שהבאתי חדש. ובכל זאת אני מלא תקווה. אני מכניס אותו לחריץ ב־G3 ומפעיל את המחשב. כלום.

באנחה אני מתקשר ל־3Com בטלפון הסלולרי. מתברר שאני צריך עדכון — על גבי תקליטון — כדי שהמודם יעבוד עם המק שלי. הבעיה: ל־PowerBook שלי אין כונן תקליטונים. ״אתם רוצים שאוריד אותו מהאתר שלכם? אילו יכולתי להוריד אותו, לא הייתי מתקשר!״ ככה זה לא ילך.

אני מחליט לרמות. קופץ למסחרית כדי לנסוע לדיינר שלצד הכביש הראשי. הטלפון שם עשוי לפתור את צרות ההורדה שלי. ואז, כשאני נוסע לאחור, המסחרית שוקעת בחול עד צינור הפליטה. אני איוב במדבר.

אבל לאיוב היה מכשיר Garmin שמשלב GPS וטלפון סלולרי? לא נראה לי. אני מאתר את מיקומי המדויק ומזמין גרר מצ׳יריאקו. בשעה שנותרה עד שהגרר יגיע, אני מפעיל את היצירתיות. אם אני דילברט איש ערב, למה שלא אתעד את הרפתקאותיי לדורות הבאים במצלמת הווידאו הדיגיטלית של סוני? הדורות הבאים ישתעשעו מצילומיי המצוינים של לטאות מזדחלות, סלעים, עפר ומודמים שאינם עובדים — ובתוך כל אלה המצלמה סוטה כדי ללכוד את בובי, כפי שכתוב על חולצתו, כשהוא מגיע לחלץ אותי.

בדיינר של צ׳יריאקו סאמיט יש, מתברר, קו טלפון אחד. אני משתמש בו כדי להתחבר לשרת המקומי של Earthlink ולהוריד את הקובץ היקר מפז. סוף סוף הקובץ הדרוש נמצא ב־G3 שלי. המודם עובד! אולי בכל זאת תקום כאן המציאות הדיגיטלית במדבר. למעשה, הדואר האלקטרוני האלחוטי שחיכיתי לו כל כך מורכב ברובו מספאם, ובו הודעה מסטודנטית בשם תמי, שמציעה לי בילוי לוהט יותר מכל מה שמדבר כלשהו יכול לספק. אני משהה את המחשבה הזאת בדרך חזרה למחנה. הבוקר אבוד, אבל עכשיו אני מחובר. אני עובר למצב משרד במלוא התנופה.

המשימה שלי, אם אבחר לקבל אותה, מגיעה מהג׳רוזלם ריפורט: התבקשתי לראיין את אלוף־משנה אילן רמון, שיהיה הישראלי הראשון בחלל כשיטוס במעבורת של נאס״א בשנה הבאה. הודעות הדואר טסות ביני לבין נאס״א וסוכנות החלל הישראלית. החיבורים פועלים בלי תקלה. יכולתי להיות בכל מקום. אני אפילו שוקל לקיים את הריאיון מכאן, אבל יש עוד עבודה דיגיטלית לעשות. למשל, לקראת סוף היום השני אני מחליט לקחת את צילומי הלטאות ולערוך אותם במקום. התקנתי ב־G3 את Final Cut Pro, ואני מחבר את מצלמת הווידאו למחשב. בעוד סאגת החנון הנודד נפרשת, אני מקצר סצנות וחותך בדרמטיות אל הלטאות. חבל שהמודם שלי, במהירות 9,600 באוד, זוחל לאט כל כך. לא שווה לבזבז את הזמן על משלוח הסרטון הביתה בדואר אלקטרוני. במקום זאת אני רוצה ארוחת ערב. וגם מופע.

סיר פאייה רוחש על הכירה, וכוס המרטיני של הערב מזיעה, כשאני מעמיד את נגן ה־DVD על שולחן. ״החשוד המיידי״? לא. מתוך רוח דווקא טהורה אני מחליט להכניס לכונן את סרט האימה ״החוש השישי״. אני יודע שאשלם על כך אחר כך, כשזאבי הערבות יתחילו ליילל.

ואכן, בדיוק כשאני נרדם אני שומע רשרוש בחוץ וכמעט מזנק דרך גג האוהל. אני מרים את המשקפת החד־עינית לראיית אינפרה־אדום ומבחין בצללית של אדם שמתקרב אליי.

״אתה ישן שם?״ הוא שואל.

״אה־הא?״

״השארתי כאן היום את האת שלי״, אומר קול מוכר. ״מצאתי אותו. אל תשכח לשלוח לנו את הכתבה הזאת.״ אה, בובי הזה.

אני מנופף בחושך ואז מנסה להירדם. לא, אל תשאלו.

היום השלישי

הבוקר אני יוצא מוקדם לטיול לאורך רכס, בצמוד לגדר הרשת שמפרידה בין הפארק הלאומי ג׳ושוע טרי לבין השטח שבניהול הלשכה לניהול קרקעות, שבו אני נמצא. אני רושם ב־Palm Vx הערות על הימים שלי, או לפחות מנסה. ניסיתם פעם להשתמש בכתב הקצרנות Graffiti של פאלם תוך כדי הליכה? מדי פעם חוצה מטוס באיטיות את השמים. אני מתקדם, וה־GPS של Garmin מתלווה אליי ומדווח לי על מהירותי, על כיוון ההליכה ועל העיירות הקרובות.

כשאני חוזר מהטיול אני מוסיף עוד הערות, אבל במקום לכתוב אני פשוט מדבר אל המחשב, בעזרת תוכנת זיהוי הדיבור Via Voice של IBM. כך אני יכול להשאיר את המקלדת מכוסה ולהגן עליה מהחול. וכמעשה אחרון אני מנעים לחבריי הלטאות את זמנם במהדורת החדשות בעברית מאתר קול ישראל. הן מתות על זה.

זמני תם, והתשובה לשאלה שמעסיקה אתכם היא לא: לא הייתי חוזר על זה בזמן הקרוב. מודם אלחוטי אטי במדבר מחוויר לעומת חיבור ה־DSL המהיר שלי ונוחות הבית. אבל העובדה היא שכאן, אחרי אינספור תקלות בנוסח שוטרי הקיסטון, אני יכול לעשות כמעט כל דבר שאני עושה בבית — רק לאט יותר ובקטן יותר, בנאמנות נמוכה למקור במקום באיכות גבוהה. בקרוב מאוד תקשורת אלחוטית מהירה תתפוס תאוצה של ממש, ונעבור עוד נקודת מפנה. כמובן, בסופו של יום השאלה הגדולה יותר היא: עד כמה אתם באמת רוצים להיות מחוברים?