הוא הקול מאחורי מר ברנז וסמית׳רס ב״משפחת סימפסון״, אבל הארי שירר הוא הרבה יותר ממיתרי קול רבגוניים.
לוס אנג׳לס
כשראש הממשלה בנימין נתניהו התוודה בפני ארנולד שוורצנגר, במהלך סיורו במוזיאון הסובלנות בלוס אנג׳לס בסתיו האחרון, שלפעמים הוא רוצה לחקות את דרכיו של גיבור סרטי הפעולה יליד אוסטריה, הסאטיריקן, המבצע, העיתונאי ופרשן התרבות הארי שירר לא החמיץ את הפוטנציאל העשיר שבהערה. שירר, אדם רב־כישרונות שאולי נשמע יותר מכול אך מפורסם פחות מכול כקולם של מר ברנז, סמית׳רס ואחרים ב״משפחת סימפסון״, לעולם אינו מחמיץ הזדמנות ללעוג לחזקים ולמגוחכים. הוא השתמש בדברי נתניהו בתוכנית הרדיו השבועית שלו המופצת ברחבי ארצות הברית, ״Le Show״.
שירר רקח קדימון תקשורתי לסרט הפעולה הראשון של ביבי, ״זיכרון התיישבותי״. במערכון מחסל ביבי את יאסר ערפאת, חנאן עשראווי וסדאם חוסיין, ונפרד מהם בקלילות ב״שלום, בייבי״, במקום ״אסטה לה ויסטה, בייבי״ של שוורצנגר.
״נתניהו חוזר״, מכריז שירר בקול קריין הרדיו הרציני כביכול שלו, בעוד ביבי מחסל כל אחד מהם, ״והפעם הוא לעולם לא נשאר בשמאל.״ כמה שבועות אחר כך הציג שירר, במה שתיאר כניסיון לאזן את הדמוניזציה הבלתי פוסקת של סדאם חוסיין בתקשורת האמריקאית, קטע אמיתי מתוכנית רדיו עיראקית שאליה מתקשרים מאזינים, ובו נקודת מבטו של האיש ברחוב על העימות האחרון של סדאם. כמובן, למאזינים שאינם יודעים ערבית מדוברת היה מועיל אילו סיפק תרגום לנאום בן שלוש הדקות ששמעו. ״אני מניח שכדי להיות נדיב אפשר לומר שאני עושה צחוק טוב״, אמר לי שירר במרפסת מלון המשקיפה על חוף סנטה מוניקה. ביקשתי ממנו לאפיין קריירה שרק סוג נדיר של לופטמענטש יכול היה ליצור — אדם המשגשג רק מכוח השנינות, הדמיון וההתרברבות שלו.
בין מרכיביה הבלתי צפויים של הקריירה הזאת: שתי עונות ב״סאטרדיי נייט לייב״; הופעה מכוננת כמטאליסט הטיפש במיוחד דרק סמולס בסרט הרוק התיעודי־לכאורה של רוב ריינר מ־1984, ״ספיינל טאפ״; עיתונות עצמאית מבריקה יותר ופרשנות חברתית ופוליטית לניוזוויק וללוס אנג׳לס טיימס; כמה תפקידים קטנים בסרטים כמו ״הצוות המובחר״, ״פישר קינג״, ״החתונה של החבר שלי״ והגרסה החדשה הקרובה של ״גודזילה״; שנתיים של סיקור ופרשנות על שני משפטי או־ג׳יי ב״Le Show״; וכמובן נוכחותו המתמשכת ב״משפחת סימפסון״, כעת בעונתה התשיעית בפוקס.
״למרבה הצער, חוסר האפשרות לפתור את הסכסוך הערבי־ישראלי נראה לי כחומר לטרגדיה יותר מאשר לקומדיה״, אומר שירר. ״במה שנחשב לחדשות על ישראל בארץ הזאת אנחנו נחשפים רק לקווים הכלליים של המצב. ומכיוון שאני לא יכול ללמד את מאזיניי את הפרטים ואת הדקויות של שני הצדדים, אני עוסק בהם רק לעיתים רחוקות. ובכל זאת, אילו חייתי בישראל במקום בלוס אנג׳לס, אני בטוח שהייתי חוגג.״
אלא שכפי ששירר מגלה מיד, הוא חוגג כמעט מאז נולד בלוס אנג׳לס לפני 54 שנים להורים פליטים יהודים מאוסטריה. הלימודים באו לו בקלות, וכך גם הגדילה כיהודי באזור מעורב מבחינה גזעית במרכז העיר, שבו ניהל אביו, זמר אופרה בהכשרתו, תחנת דלק.
״מלבד פעם אחת בבית הספר שבה קראו לי בכינוי גנאי ליהודים, זה אף פעם לא באמת היה עניין״, הוא אומר. ואכן, עם כישרונו לשפות, שירר אפילו לא נאלץ להתאמץ כדי ללמוד את העברית שנדרשה למה שהוא זוכר כ״בר המצווה הקיטשית ביותר שהעיר הזאת ראתה״.
״אבי מת כשהייתי צעיר למדי״, מספר שירר, ״אז אני לא יכול לומר מה היה היחס שלו לדת. אבל אמי רצתה שאגדל במסורת, ומכאן בר המצווה. הדבר המצחיק הוא שמאוחר יותר גיליתי שגם היא לא הייתה מאמינה.״
כישורי הקריאה של שירר עזרו לו כשחקן ילד, דבר שהפך אליו כשמורתו לפסנתר נעשתה סוכנת של שחקנים ילדים. שירר, שאוהב לחשוב שהרתיעה שלו מתרגול עזרה להניע את שינוי הקריירה הזה, הוזמן לבסוף לאודישן לתוכנית הרדיו של ג׳ק בני, ובזכותו קיבל משבצת קבועה בתוכנית בגיל שבע. הוא גילם את בני כילד או חבר בגדוד הצופים של בני, ״הבונים של בוורלי הילס״.
״זו הייתה בשבילי מתנה מן השמיים״, נזכר שירר, ״כי כל מה שבאמת רציתי כילד היה להסתובב עם המבוגרים. הילדות הייתה חדר ההמתנה.״
שירר מרחיב: ״אני לא מביט לאחור בנוסטלגיה מופרזת על ענייני הילדות. לבזבז את זמנך כמבוגר על מבט לאחור לימי ההכנה נראה לי כמו החמצה מוחלטת של העיקר. יש רעיון אמריקאי משונה שהילדות היא זמן של תמימות, כשבעצם זה דורש שכחה מפלצתית כל כך.״
שירר המשיך להופיע, תחילה ב״תיאטרון G.E.״ וב״אלפרד היצ׳קוק מציג״ ברדיו, וב־1953 בתפקידים קטנים בסרטים ״אבוט וקוסטלו נוסעים למאדים״ ו״הגלימה״. הוא גם גילם את אדי הסקל בפיילוט של ״Leave It to Beaver״, אף שלמרבה הצער לא בסדרה המפורסמת עצמה.
אבל אמו דחקה בו למצוא דרכים אחרות להתפרנס, למקרה שהדרך הזאת לא תספיק. לכן למד שירר באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס וסיים תואר ראשון במדע המדינה. לאחר מכן עבד שנה בבית המחוקקים של קליפורניה בסקרמנטו, וגם קיבל תעודת הוראה. כשסיקר את מהומות ואטס ב־1965 עבור ניוזוויק גילה לראשונה את סלידתו לכל החיים ממקומות שבהם אנשים יורים זה בזה. מכאן, הוא מסביר, העובדה שעד כה לא ביקר בישראל.
״אין לי שום עניין לנסוע לארץ שבה לרבנות או למקבילה שלה יש תפקיד במדיניות הציבורית״, מוסיף שירר. ״אמת המידה שלי לחברה אזרחית המנוהלת באופן סביר היא שכאשר אנשים זורקים אבנים או צואה על אנשים בגלל מחלוקת דתית, עוצרים את זורקי האבנים, ולא את המטרות שלהם.
״במעט החדשות שאנחנו מקבלים מישראל בתקשורת המרכזית אני לא רואה שמישהו נלחם בחזרה. נראה שהחברה החילונית נכנעת. אני מוכן בהחלט לתמוך בהם אם יחליטו להתנגד, אבל אי אפשר להנהיג אותם מכאן. זה לא המקום שבו אני חי.״
שירר מייחס לעבודתו בתוכנית של בני את ההשראה לתפקידו הזכור ביותר עד היום — הבסיסט בעל הפאות הרחבות ב״ספיינל טאפ״.
״מעולם לא ראיתי תזמורת גדולה כמו זו שחלקה את הבמה עם בני״, אומר שירר. ״ופשוט לא יכולתי להאמין כמה התופים רועשים. אפשר לומר שסמי המתופף בתזמורת פיל האריס בישר את עבודתי ב׳ספיינל טאפ׳.״
הסרט הוא תיעוד מדומה של להקת הבי מטאל בריטית גרועה להחריד, המתודלקת בלהיט קטן, ״Smell the Glove״, ונמצאת בתהליך התפרקות במהלך סיבוב הופעות אמריקאי. ״להקת הרוק אינה קיימת״, כתב המבקר רוג׳ר איברט בביקורת נלהבת על הסרט, ״אבל הדבר הטוב ביותר בסרט הוא שהיא הייתה יכולה להיות קיימת. המוזיקה, ההעמדה, האפקטים המיוחדים, המריבות מאחורי הקלעים וההתפלספות העמוקה כביכול לקוחים היישר ממאה להקות רוק אחרות ומתריסר סרטים תיעודיים אחרים... ׳ספיינל טאפ׳ פשוט הורס בערמומיות שכבה אחר שכבה של הנפיחות הרוקיסטית.״
״אני גאה מאוד בדרך שבה הסרט הזה נכנס לתרבות״, אומר שירר, ונזכר שנדרשו שנתיים של מבטים ריקים ממנהלי אולפנים חסרי מושג, אחרי שראו הדגמה של ״ספיינל טאפ״ באורך עשרים דקות, עד שנורמן ליר השתכנע להפיק את הסרט. ״אם מצליחים להיכנס לשפה כנקודת ייחוס שמולה מודדים סוג מסוים של גריעות, השגת משהו משמעותי — במיוחד בהתחשב במצב התרבות הזאת.״
שירר מותיר את חותמו המתמשך ביותר בכך שהוא בודק ללא הרף את האזורים התחתונים של התרבות הפופולרית האמריקאית באמצעות מד החום הדיגיטלי המוטמע ברגישותו היהודית המובהקת, כ״אדם מבחוץ עם ידע מבפנים״ — הן בתוכנית הרדיו שלו והן כאורח קבוע, תחילה בתוכנית של דייוויד לטרמן ולאחרונה ב״Politically Incorrect״ של ביל מאהר.
לאחר שסיקר את המשפט הפלילי והמשפט האזרחי של או־ג׳יי סימפסון, למשל, שירר משוכנע כעת שהיסטוריונים עתידיים יראו לבסוף בשניהם את האירוע המגדיר של החיים האמריקאיים בסוף המאה.
״הם באמת סיכמו את כל הנושאים המרכזיים של אמריקה במאה העשרים, במיוחד ידוענות, גזע, אלימות ומין״, הוא אומר. ״השאלה האמיתית הייתה איך מדרגים את הבכורה של המרכיבים האלה. בניגוד למסיתים כמו ג׳ראלדו ריברה, תמיד הרגשתי שהידוענות בולטת יותר מן הגזע. ואף שנדהמתי כשהוכרז פסק הדין הראשון, עם הזמן הגעתי למסקנה ששני פסקי הדין היו נכונים.
״או־ג׳יי לא הלך לכלא כי התביעה לא עשתה את עבודתה לבסס את אשמתו מעבר לספק סביר. אבל המושבעים במשפט האזרחי קבעו כראוי את אחריותו ואת חבותו. כתוצאה מכך הוא מנודה. כן, הוא מבלה את ימיו במשחק גולף. אבל הוא משחק במגרשים ציבוריים. הוא מקבל באמת את העונש של ׳להינקר למוות בידי ברווזים׳. ועם הזמן הברווזים יהיו עקשניים יותר.״
שירר מטיל ספק בכך ששערוריית מוניקה לוינסקי תזכה אפילו בקירוב לאורך החיים של פרשת או־ג׳יי. אבל בסופו של דבר ״הסיפור שמוניקה־גייט מגלמת הוא של הילד השמן מן הדרום שגדל ומשיג את הנשים שהוא רוצה באמצעות כוח, ושל הנערה היהודייה השמנה שפנטזה על כוח ועושר, ושאמה באמת כתבה ספר שבו פנטזה על רומן עם ידוען בעל כוח ועושר.
״אני לא חושב שאני הראשון שאומר שהוליווד כמהה להיות וושינגטון, ווושינגטון הוליווד״, מסכם שירר. ״אבל הטרגדיה של אמריקה היא שנראה ששתיהן מקבלות את מבוקשן.״