בפורום אחד למכורים לחדשות המזרח התיכון תמצאו אנשים המתעקשים שראש ממשלת ישראל יצחק רבין הוא בריון פשיסט ופושע מלחמה; שמדינת ישראל איבדה את נשמתה, או שמעולם לא הייתה לה נשמה; וששום מדינה יהודית אינה צריכה לחפש קבלה באזור שבו הקוראן שולט.
בפורום אחר מושמץ יושב ראש אש"ף יאסר ערפאת כטרוריסט שאין לו מקום על הבמה העולמית. כאן האוטונומיה הפלסטינית נתפסת כעיוות מוסרי, חימוש שוטרים פלסטינים ברובי AK-47 כטירוף מוחלט, ודו־קיום בשלום בין ערבים ליהודים כחילול הקודש.
נשמע כמו אותו מזרח תיכון ישן? לא באינטרנט.
הפורום הראשון נקרא JPOL — קיצור של 'פוליטיקה יהודית'. כאן זועמים בעיקר יהודים אמריקאים מן הימין הקיצוני, המוכנים להילחם עד הישראלי החי האחרון, על בגידות ממשלת ישראל, בעודם מאמצים את הרטוריקה הקנאית של אויביהם הערבים. הרשימה השנייה נקראת P-NET, או 'רשת פלסטין'. כאן פלסטינים ותומכיהם — PNutters — תוקפים בקביעות את מנהיג הטרור שאת ההכרה בו דרשו בעבר מישראל. ברוכים הבאים לבית הקופים של אוטוסטרדת המידע.
הדעה הרווחת היא שהאינטרנט תורם ישירות לאחדות עולמית. הוא בוודאי סייע לחדשות להיכנס למוקדי משבר ולצאת מהם, במקומות כמו בייג'ינג, מוסקבה ולוס אנג'לס, אחרי רעידת האדמה הגדולה האחרונה שלנו. אבל הוא לא בדיוק יצר את האוטופיה בנוסח ה. ג'. ולס שציפו לה חסידי הגלובליזציה. למעשה, בהזדמנויות שהוא מציע להחלפת דעות גלויה ואפילו ארסית, ייתכן שהוא אף תורם לקיצוניות עולמית, לחוסר סובלנות ולהתפוררות לפלגים. הדבר נכון במיוחד למזרח התיכון, שבו, למרבה האירוניה, נעשו הצעדים הראשונים והמהוססים לקראת דו־קיום אזורי. באזור שבו חומות טובות וגבולות מוכרים עשויים ליצור שכנים טובים אף יותר, הרשת מעודדת ערבים ויהודים ברחבי העולם, וכן חברים מנוגדים אידאולוגית בשני השבטים, לפלוש אלה לסלוניהם של אלה.
רבים באמריקה היו כנראה רואים בהתפתחות הזאת מצב אידאלי. נדמה שאמריקאים מאמינים שאין בעיה שאי אפשר לדבר עליה עד שתמות. אבל אותם יהודים וערבים הנמשכים לחידוש הפתאומי של החלפת דעות באינטרנט עם אויביהם משכבר הימים מגלים לעיתים קרובות שהדימויים העצמיים ותפיסות העולם שלהם נעשו, במהלך מאה שלמה של סכסוך, כמעט בלתי מתיישבים זה עם זה.
התוצאה של חילופי הדברים האלה היא לעיתים קרובות הלם סייבר מריר, שאינו מועיל ליחסי שכנות. לא בכדי הישראלים והירדנים החוצים כעת אלה את גבולות מדינתם של אלה באוטובוסים, ולא בדואר אלקטרוני, מתבקשים, לפחות לעת עתה, להנמיך את קולם ולהימנע מדיבור על פוליטיקה. ולא לכל הערבים והיהודים כוונות טובות — במיוחד ברשת. בגלל נגישותה הקלה ותפוצתה הרחבה יחסית, אין זירה אחרת המתהדרת בריכוז גדול יותר של אנטישמים גלויים, משמיצי ערבים, גלוחי ראש, חסידי עליונות לבנה, מכחישי שואה וגזענים אחרים. אפשר בהחלט להתעלם מתומך החמאס שפרסם לאחרונה בקבוצת דיון תרבותית בישראל טענה שלפיה, מאחר שהיהודים הרגו את ישו ואת מוחמד, רק עניין של זמן הוא שגם אנשי חמאס יתפסו את מקומם כשהידים. אבל בכמה פורומי דיון יהודיים הנחשבים לכאורה לזרם המרכזי, מתנגדי הפשרה מן הימין הם השולטים כעת. כפי שהיה בימי השיא של הליכוד, כאשר ארגונים יהודיים־אמריקאיים רבים אימצו קו מקסימליסטי ביחס לשאיפותיה הטריטוריאליות של ישראל, הם משתלטים על הדיון באמצעות עלבונות אישיים וגידופים, משתיקים קולות אחרים או מבריחים אותם בצעקות אינסופיות ובהאשמות חסרות רסן בבגידה.
בדומה לכך, בקרב הפלסטינים ב־P-Net ובקבוצות דומות יש רבים הדוחים בבוז כל השתתפות יהודית בפורום שלהם — אפילו מצד תומכים כמו יגאל ארנס, בנו האנטי־ציוני של משה ארנס, לשעבר שר הביטחון מטעם הליכוד. בעיני רבים כאן, ליהודים יש זכות למקום באינטרנט בדיוק כפי שיש להם זכות למקום במזרח התיכון — שום זכות.
מבחינת שני המחנות, הרשת היא גבעה בעלת מיקום אסטרטגי שממנה אפשר לשגר אל האויב את המקבילות הממוחשבות של רקטות קטיושה ופגזי ארטילריה.
ההתנהגות הזאת מנוגדת למגמות בשטח. ב־1967 הדפה ישראל איום של מתקפה צבאית כלל־ערבית במכה מקדימה, שהובילה לכיבוש הגדה המערבית, סיני ועזה. לאחר ששקע האבק החל אדריכל הניצחון, משה דיין, לטעון כי קשרים יומיומיים בין ערבים לישראלים בשטחים הכבושים יפוגגו בסופו של דבר את השנאה ההדדית המצטברת. כנראה טוב שדיין לא זכה לראות את ההתקוממות הפלסטינית ששמה קץ לאשליותיו. רוב המשקיפים סבורים כעת שדו־קיום ישראלי־פלסטיני יכול להתאפשר רק בהקמת חומת בלוקים מוצקה בין הצדדים הלוחמים. הבעיה אינה שישראלים ופלסטינים אינם מכירים אלה את אלה. כמו בנישואים הנמצאים על סף סיום, הם מכירים טוב מדי.
אבוי, הרשת אינה מקום מוצלח במיוחד להתנתקות. אנשים רבים אינם שומרים על שמץ דרך ארץ בשום מקום באינטרנט. בפטפוטיהם ובהגיהם מאיימים יושבי הזירות המזרח־תיכוניות אלה על אלה דרך קבע בהשמדה. הם עושים זאת בלי לשים לב שבעולם האמיתי ישראלים, מצרים, ירדנים, תוניסאים, כוויתים ואפילו סעודים מפטפטים יחד באופן שגרתי במקומות כמו מרוקו, קהיר ואיחוד האמירויות הערביות.
יהיו אשר יהיו המלכודות של הדיאלוג המזרח־תיכוני ברשת, יהודים ופלסטינים המשתמשים בה כנראה יאמרו לכם שהיא אידאלית לעמים מפוזרים. הפלסטינים זקוקים לה כדי לבנות קהילה, היהודים זקוקים לה כנשק נגד התבוללות, והישראלים מוצאים בה תרופה מועילה, גם אם לעיתים מערערת, לקלאוסטרופוביה הגאוגרפית הטבועה בהם. אשר לי, אני מניח שאם חייב להיות ירי, עדיף שיתרחש במרחב הסייבר ולא ברחובות חברון או ברמת הגולן. רק עשו לי טובה — בואו לא נדבר על זה. צילום: שלדון טייטלבאום.