לאחר שיצר בכמה סרטים סאטירה אוהבת על יהודי אמריקה, הבמאי פול מזורסקי מקווה שהפרויקט הבא שלו ייקח אותו לישראל.
״לא, אני לא חושב שמרלון ברנדו אנטישמי״, אומר הבמאי פול מזורסקי כשנשאל על הסערה שעורר הריאיון האחרון של השחקן עם לארי קינג. ״ברנדו פשוט אמר דבר טיפשי. אבל המקום שבו טעה לחלוטין היה כשאמר שיהודים אף פעם לא מציגים יהודים באור שלילי בסרטים. אני חושב שאפשר להכין רשימה ענקית, שרובה יצירות של יהודים... דווקא מפני שהם יכולים לצחוק על עצמם.״
בכל רשימה כזאת ודאי יופיעו רבים מסרטיו של מזורסקי סמוך לראש הרשימה.
כמה מ־16 הסרטים העלילתיים שכתב וביים בשלושת העשורים האחרונים — ״היחפן מבוורלי הילס״, ״התחנה הבאה, גריניץ׳ וילג׳״, ״תמונות מהקניון״ — לועגים בחיבה לדמויות יהודיות, בין שמדובר בתושבי ברוקלין צנועים ובין במתעשרים חדשים השואפים לטפס בסולם החברתי של לוס אנג׳לס.
״אני עושה את הסרטים האלה על יהודים כי זה מה שאני מכיר״, אומר הקולנוען בן ה־66, תוך עישון סיגריה במשרדו בבוורלי הילס. ״בעיקר, אני מניח, אלה סרטים סאטיריים. אבל בכל מקרה אני אוהב את האנשים, ובגלל זה אני מרגיש בנוח לעשות עליהם סאטירה. יש להם לבבות אמיתיים שפועמים. ואם מרגישים כלפיהם את החיבה שאני מרגיש, אפשר לעשות עליהם כמה סאטירה שרוצים, ואף אחד לא יציע שאתה מרושע או, חלילה, אנטישמי.״
זו לא הייתה שאלה רלוונטית לסרטו האחרון של מזורסקי, ״נאמנים״, המבוסס על מחזה קומי של השחקן והכותב צ׳אז פלמינטרי, המופיע בו גם כרוצח שכיר של המאפיה המתאהב בקורבנו המיועד, שר. ״נאמנים״ יצא באפריל לביקורות בינוניות, ולא העניק למזורסקי את הלהיט הקופתי שהקריירה שלו הייתה זקוקה לו כיום. אבל הוא אינו יושב ומלקק את פצעיו: ביוני ייסע לישראל כדי לשפוט בפסטיבל הבינלאומי הדו־שנתי לסרטי סטודנטים שמארח החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בכוונתו גם לנצל את הביקור לתחקיר של פרויקט שהוא מקווה לצלם שם. שמו הזמני ״חברי המשיח״, והוא מתאר את התסריט כמותחן מעין ״האדם השלישי״, המתרחש בירושלים ובקומראן, האתר שבו התגלו רוב מגילות ים המלח. עם זאת, הוותיק ההוליוודי יודע שלא יהיה קל להוציא פרויקט כזה לדרך.
״לחברות קולנוע אמריקאיות אין בעיה לעשות אפוסים מקראיים כל עוד הן יכולות לצלם אותם במרוקו או בתוניס. אבל הן חוששות לצלם סרטים בישראל. גם אני הייתי חושש — אבל אין דרך לזייף את הסצנות במקום אחר. אי אפשר לזייף את ירושלים. אני צריך את הכותל, את מלון המלך דוד, את קומראן, את ים המלח. נצטרך להשתלט על מצדה לכמה ימים... אני יכול לומר כבר עכשיו שלהשיג ביטוח להפקה יהיה גיהינום.״
מזורסקי נולד וגדל בברוקלין להורים ילידי ארצות הברית מרקע יהודי־רוסי. אביו עבד בבית דפוס של עיתון; את אמו הוא מתאר כ״שתלטנית״.
התיאור לא יפתיע איש שראה את סרטו האוטוביוגרפי מ־1976, ״התחנה הבאה, גריניץ׳ וילג׳״, שבו שלי וינטרס המוגזמת להפליא מגלמת את אם כל האימהות היהודיות.
״הייתה לי אמא חזקה מאוד, שגם הייתה נסערת מאוד״, אומר מזורסקי. ״היה לה קשה כי הייתי הילד היחיד שלה. אבל כפי שאתם רואים, שרדתי.״ ואכן, המבקרת פולין קייל תיארה את לארי לפינסקי, גיבור ״התחנה הבאה, גריניץ׳ וילג׳״, כ״די דומה למה שאלכס פורטנוי הצעיר היה עשוי להיות אילו החלים מן התסביך שלו״.
״אני נוטה לחשוב שכבר לא מייצרים אימהות יהודיות כאלה״, אומר מזורסקי, ללא שמץ געגוע. ״זה שייך לאתמול — לפחות בכל הנוגע לסרטים. היום כולנו אחידים מדי. כיום תסריטאים יהודים צעירים כותבים סרטים על ילדות עם הורים יאפים. ׳קלולס׳ הוא הסרט המושלם על משפחה יהודית בשנות התשעים.״
מזורסקי מגדיר את משפחתו, בעבר ובהווה, כ״יהודים של פסח״. אף שהוא ״נרתם בהזדמנויות מסוימות״, הוא אינו אדם דתי ומאמין שהדת נוטה לגרום בעולם יותר נזק מתועלת. הוא היה הראשון במשפחתו שנישא לאישה לא יהודייה, ולועג לרמזים שנישואי תערובת עלולים לגרום אסון דמוגרפי ליהודי אמריקה.
״הדבר הגדול ביהודים״, אמר כשהוא נזכר בבת דוד שנישאה לעובד סוציאלי שחור לפני יותר מעשרים שנה, ״הוא שהם יכולים לקבל את המציאות ולהשתלב בדרך מרגשת עמוקות״. היחידה במשפחתו שלקחה את היהדות ברצינות, מלבד בעלה של בת דודתו שהתגייר לבסוף, הייתה סבתו של מזורסקי.
״היא הייתה הולכת להתפלל ביום כיפור״, הוא אומר, ״וסבי היה נשאר בבית ואוכל הרינג כבוש. ׳איך אתה יכול לאכול הרינג כבוש ביום כזה?!׳ היא הייתה שואלת. ׳הייתי רעב׳, הוא היה אומר לה.״
מזורסקי למד ספרות בברוקלין קולג׳, עבר לגריניץ׳ וילג׳ ולמד משחק אצל לי סטרסברג. בסוף שנות החמישים התפרנס בדוחק בניו יורק ממלצרות, מהוראת דרמה ומעבודות משחק מזדמנות על הבמה, בטלוויזיה ובקולנוע — ובהן תפקיד קטן כבריון תיכון בקלאסיקה מ־1955 ״זרע הפורענות״. מזורסקי ממשיך להופיע בתפקידים קטנים בסרטיו, ומקבל לעיתים תפקידי משנה משמעותיים יותר בסרטי במאים אחרים, כמו הופעתו בשנה שעברה כאביה הבוגדני של שרה ג׳סיקה פרקר ב״רפסודיה במיאמי״.
ב־1963, לאחר שעבר ללוס אנג׳לס, הקים שותפות לכתיבה קומית עם לארי טאקר, ותרם חומר לתוכניות טלוויזיה כמו ״המופע של דני קיי״. השניים זכו להצלחה קולנועית ראשונה ב־1968 בתסריט מועמד לאוסקר לסרט הפולחן ההיפי ״אני אוהב אותך, אליס ב׳ טוקלאס״, בכיכובו של פיטר סלרס. ההצלחה הזאת הובילה לבכורת הבימוי המצליחה של מזורסקי בשנה שלאחר מכן, ״בוב וקרול וטד ואליס״, מבט מצחיק וחד על המהפכה המינית בגרסתה הקיצונית ביותר בדרום קליפורניה.
סרטו הבא כבמאי, ״אלכס בארץ הפלאות״, היה מבט אוטוביוגרפי על במאי הוליוודי התקוע מבחינה יצירתית, בהשראה ברורה מן הקלאסיקה של פליני ״שמונה וחצי״.
״כמו אלכס, היו לי אישה ושני ילדים, הייתה לי הצלחה גדולה, ועדיין לא ידעתי מה לעשות הלאה.״
אף ש״אלכס״ נכשל, אם כי נשארו לו מעריצי פולחן, הקולנוען התאושש בעוצמה בשנות השבעים והשמונים והוציא יצירות כמו ״אישה לא נשואה״, ״הארי וטונטו״ ו״מוסקבה על ההדסון״. המבקר רוג׳ר איברט הכריז בעקבותיהן שהוא ״אחד מבמאי הקומדיה הטובים בהוליווד״. למרות הכול, מזורסקי התקשה למצוא מממנים לאחד הפרויקטים הקרובים ללבו: גרסה קולנועית ל״שונאים, סיפור אהבה״, הרומן הקומי האפל של יצחק בשביס זינגר על תלאותיו של ניצול שואה המיטלטל בין מיטותיהן של שתי נשותיו ושל פילגשו.
״זה היה לפני ׳רשימת שינדלר׳״, נזכר מזורסקי. ״בהוליווד אף פעם לא אומרים לך למה דוחים אותך. אבל היה די ברור שהם חשבו שאף אחד לעולם לא ירצה לראות סרט על ניצולי שואה.״ כמובן, הסרט, שהפיק לבסוף ב־1989, הפך לאחד מלהיטיו הגדולים, זיכה אותו ואת השחקנים רון סילבר, אנג׳ליקה יוסטון ולנה אולין במועמדויות לאוסקר, ואפילו הצליח לרצות את זינגר הקוצני בעצמו.
ובכל זאת, לפי מזורסקי, ככל שהוא מתבגר קשה יותר להוציא פרויקט לדרך. בחלקו זה נובע מהעדפת הוליווד לכישרונות צעירים יותר, אבל בעיקר, הוא אומר, הבעיה היא שכלכלת הקולנוע השתנתה.
״מתוך הסרטים שעשיתי״, הוא מסביר, ״שמונה או תשעה עלו אולי שני מיליון דולר כל אחד. כיום העלות הממוצעת של סרט היא 35 מיליון דולר, ומפיקים חוששים יותר לעשות משהו מעט מורכב או אינטליגנטי. פשוט אין לנו בארץ הזאת עוד סרטים שנונים, חדים ומעניינים. במקום זה יש ׳באטמן 2׳, ׳מת לחיות 5׳, ׳פליפר 8׳. זה פשוט לא מה שאני רוצה לעשות.״
מזורסקי עסק בדיוק במצב הזה לפני שלוש שנים ב״המלפפון״, עוד מבט סאטירי על עסקי הקולנוע, שבו כיכב דני איילו כבמאי הנאלץ לייצר סרט מתסריט מדע בדיוני מגוחך. למרבה האירוניה, מזורסקי נעשה מתוסכל כל כך מן המאבקים עם קולומביה על הפקת ״המלפפון״, עד שהכניס לרשימת הקרדיטים שם בדוי, ״אלן סמית׳י״, במקום שמו שלו. בשנה שעברה שוב הסתבך במריבה פומבית מאוד על הגרסה הסופית של ״נאמנים״ עם רוברט דה נירו, אחד ממפיקיו.
שני הסרטים נכשלו, והעימותים בין מזורסקי לכוחות השולטים בהוליווד על יצירתם אולי העניקו לו, בשלב מאוחר בחייו, מוניטין של אדם קשה. אבל כל זה, וגם העובדה שכעת הוא מקווה לצלם פרויקט בישראל שיהיה קשה לשווק למממנים, כפי שהוא עצמו מודה, אינם נראים כמטרידים אותו.
״אני מרוצה מאוד מהקריירה שהייתה לי״, הוא אומר. ״אני לא מנתח אותה. העבר נגמר. אני שמח שאנשים אוהבים מאוד חלק מן העבודות שלי, אבל אני באמת מתעניין רק במה שאני עושה עכשיו.״
כיתוב התצלום: היישר מברוקלין — הבמאי מזורסקי רחוק מלהיות יחפן בבוורלי הילס.