בנם של יהודים גרמנים שנמלטו מהיטלר, הבמאי מייק ניקולס (״הבוגר״), מתמודד עם הצד האפל שלו בסרטו החדש על איש זאב.
״אפשר לטעון שהעולם כבר נגמר״, מעיר ג׳ק ניקולסון בתפקיד עורך ספרים ניו־יורקי מעודן ב״זאב״, סרטו האחרון של מייק ניקולס. ״בוודאי שהאמנות מתה, שמותם של ששת מיליוני היהודים סימן את קץ האמנות. ששום מטפורה, שום דבר מן הדמיון, לא יוכל אי פעם להתחרות בזה״.
זאת עשויה להישמע שורת דיאלוג בלתי סבירה בסרט שהוא בעיקרו סרט אימה: ״זאב״, שעתיד לצאת בהפצת קולומביה באביב הבא, מציג את ניקולסון כאינטלקטואל ספרותי וכנוע, שאחרי שננשך בידי זאב שבו פגע במכוניתו הופך לאיש זאב ניו־יורקי. לא פחות בלתי סבירה היא העובדה שניקולס הוא הבמאי; אחרי הכול, זהו סרט האימה הראשון של האיש שבשלושת העשורים האחרונים נודע בעיקר כאמן הקומדיה העירונית המתוחכמת, הן בהוליווד (״גלויות מהחיים״, ״נערה עובדת״) והן בברודוויי (״פלאזה סוויט״, ״הדבר האמיתי״).
ובכל זאת, ניקולס בן ה־61, יליד גרמניה, המתראיין בטלפון מחדר העריכה בניו יורק שבו הוא עובד על ״זאב״, מתעקש כי ״השואה הייתה העובדה המרכזית של חיי, ותמיד הייתה לי תחושה שאני חי על זמן שאול. זה משהו שאינך חושב עליו אף פעם, אבל הוא תמיד שם.
״זאת מצוקתו של הזר שלמד באופן מושלם לחקות את המקומיים. אני חושב שתחושת הביאה ממקום אחר, היותי יהודי בתרבות אחרת, היא הדבר המרכזי בעבודה שלי״.
ניקולס בהחלט למד ״לחקות את המקומיים״. כתבות בעיתונים ובמגזינים מציגות לעתים קרובות את הבמאי הצנום ובהיר השיער כבעל אחוזה כפרית הלבוש בטוויד, הבעלים של חווה בשטח 60 אקר בקונטיקט שבה הוא מגדל סוסים ערביים. גם זהותה של אשתו, ידוענית מפורסמת עוד יותר, אינה פוגעת בתדמית: הוא נשוי לאשת חדשות הטלוויזיה דיאן סויר, המזוהה עם האליטה הפרוטסטנטית הלבנה. ״יציבתו נינוחה״, כתב מבקר ״ניו יורק טיימס״ דייוויד ריצ׳רדס בפרופיל שפרסם לאחרונה על ניקולס; הוא לובש ״בגדים מחויטים ללא רבב... ומדבר בקצב המדוד בקפידה של בנקאי השקעות״.
ניקולס נולד בברלין ב־1931 בשם מיכאל איגור פשקובסקי. סבו מצד אמו היה המנהיג הסוציאליסט והפילוסוף היהודי־גרמני גוסטב לנדאואר, מקורב למרטין בובר. לנדאואר היה אחד הקורבנות הראשונים של הפשיזם הגרמני; ב־1919 נרצח ברחוב במינכן בידי חיילי הכוחות הצבאיים הריאקציוניים שחיסלו את המדינה הסוציאליסטית הבווארית הצעירה שבה כיהן כשר.
אביו של ניקולס היה רופא גרמני־רוסי, שב־1939 הצליח להביא את משפחתו לארצות הברית לאחר שהחתימה על הסכם אי־התוקפנות בין היטלר לסטלין אפשרה לבעלי דרכונים רוסיים להימלט מן הנאצים. כשקבע את מושבו בניו יורק, אימץ האב שם חדש באמצעות קיצור שמו הרוסי הנגזר משם אביו, ניקולאייביץ׳.
אביו מת כשהיה בן 12 בלבד, אך ניקולס הצליח ללמוד באוניברסיטת שיקגו בעזרת מלגות ושורה של עבודות פשוטות. לאחר שלמד משחק בניו יורק אצל לי סטרסברג, חזר לשיקגו, שם חבר לאמנים יהודים צעירים אחרים כמו איליין מיי, אלן ארקין ושלי ברמן כדי להקים את קבוצת הקומדיה ״סקנד סיטי״.
ניקולס זכה לראשונה לפרסום בסוף שנות החמישים, כשחבר לאיליין מיי כצמד קומי במועדוני לילה ובברודוויי. הם גילמו לעתים קרובות זוגות מסוכסכים והתמחו בפרודיה על חרדות ונוירוזות יומיומיות; באחד המערכונים המפורסמים ביותר שלהם גילמה מיי אם יהודייה מגוננת יתר על המידה, המציקה לבנה ניקולס, האסטרונאוט היהודי הראשון בעולם.
לאחר שפירקו את הצמד בתחילת שנות השישים, עבר ניקולס לבימוי והותיר חותם בהפקות המקוריות בברודוויי של הקומדיות ״יחפים בפארק״ ו״הזוג המוזר״ מאת ניל סיימון. ב־1966 זכה להצלחה קולנועית אדירה במשימתו הראשונה מאחורי המצלמה, ״מי מפחד מווירג׳יניה וולף?״, להיט גדול הן בביקורת והן בקופות.
שנה אחר כך הגיע מה שעדיין נחשב לשיא הקריירה שלו: ״הבוגר״, שהפך אולי לסרט המכונן של דור שנות השישים.
הוא מרכז את כל מעלותיו של ניקולס כבמאי: טעם מעולה בליהוק — הוא שהגה את ליהוקו לתפקיד הראשי של נעבעך יהודי אלמוני בשם דסטין הופמן — כישרון להוציא את המרב משחקניו, רגישות המכוונת לקומדיה מתוחכמת, ויכולת לרסן את האגו שלו כדי לעבוד עם שותפים מוכשרים באותה מידה; תכונה חשובה במיוחד משום שניקולס הוא בעיקר פרשן של חומר שיצרו אחרים.
״זאב״ מפגיש אותו שוב עם שני שותפים ותיקים: מיי, ששכתבה את התסריט המקורי של הסופר ג׳ים הריסון, וניקולסון, שנתן הופעות בלתי נשכחות בבימויו של ניקולס ב״ידע הבשרים״, ״המזל״ ו״צביטה בלב״.
ניקולס: ״תחושת היותי יהודי, זר בתרבות אחרת, היא הדבר המרכזי בעבודה שלי״.
״ג׳ק ואני גם נמשכנו לסיפור וגם פחדנו ממנו״, אומר ניקולס על מעורבותו בראשית הדרך. ״שוב ושוב הקפנו את התסריט ואת הרעיון. כשהתחלנו להכניס לתוכו את הרעיונות שלנו, איליין התחילה ליצור תסריט שלתוכו נטמעו במין אופן כזה רגשותינו התת־קרקעיים בנוגע ליקום האפוקליפטי בעדינות שבו אנחנו חיים״.
התסריט מתאר איש זאב הרחוק שנות אור מן הדגם המקובל של לון צ׳ייני. בתחילה, הדמות שמגלם ניקולסון אף מוצאת הנאה בליקנתרופיה החדשה שלה. חושיו מתחדדים והוא נעשה תוקפני יותר, יעיל יותר, מועצם יותר בשל נטיותיו הזאביות. הוא אף גורם לאמנית זוהרת, בגילומה של מישל פייפר, להתאהב בו. אולם לבסוף השינוי יוצא משליטה.
״׳זאב׳״, אומר ניקולס, ״פועל כמעין מטפורת פנטזיה לדרכים שבהן העולם משתנה בפועל. הוא עוסק בנגיפים ובתופעות המוזרות המשתוללים בעולם, ובה בעת הוא קשור מאוד לרגע הנוכחי — הוא קורה ממש עכשיו, במקום עירוני מאוד. הוא אינו מקיים רבות ממוסכמות איש הזאב, למשל שניקולסון הופך למפלצת בלילה ומרטש אחיות. הוא עוסק יותר בקץ העולם הממשי, כפי שהוא קורה לכולנו. הוא עוסק באנשים המשתנים תחת הלחץ של קץ העולם״.
אף שניקולס התמודד בהצלחה עם נושאים רציניים וטעונים על הבמה ועל המסך — לרבות המותחן הגרעיני המבוסס על המציאות ״סילקווד״ ומחזהו של אריאל דורפמן על עינויים פוליטיים, ״המוות והעלמה״ — הבמאי יודע שהוא נוטל סיכון עם ״זאב״. האם הציבור מוכן לקבל סרט אימה למבוגרים באמת?
״אני יודע שכאשר עובדים נגד דפוסי הסוגה, עושים זאת על אחריותך״, הוא אומר. ״פשוט המשכתי לשאול: איך זה באמת היה קורה? אם דבר כזה היה קורה, איך הוא היה קורה מבחינה גופנית, איך הוא היה משפיע על אנשים?״
אבל יהיו מאמציו של ״זאב״ לאפשר לצופים להשעות את ספקנותם קפדניים ככל שיהיו, ניקולס הודה שההשפעה המקהה של השואה, כפי שמתאר אותה ניקולסון בדמותו, מכבידה מאוד על המטפורה המרכזית שלו עצמו. בעולם שבו התקיימו מחנות המוות, הוא אומר, דרוש הרבה כדי למנוע ממיתוס איש הזאב להפוך למגוחך עד יללה.