מאת שלדון טייטלבאום · Los Angeles Times · 17 ביוני 1990
ראש הממשלה מלרוני רוצה לעגן את חוקת ארצו, כשקוויבק, ״החברה הנבדלת״, חברה בה במעמד מלא. אבל הקנדים האנגלים מתנגדים.
בישראל מספרים לעיתים קרובות בדיחה על האופן שבו קיבלו היהודים לראשונה בעלות על רצועת הארץ שלהם בחוף המזרחי של הים התיכון. משה היה מגמגם נורא. אחרי שהוציא את עמו ממצרים, הציע לפנות אל ארץ רחבת ידיים, עתירת משאבים וחפה מצרות ששמה קנדה. אלא שחסידיו שזה עתה השתחררו לא הצליחו להבין היטב את הוראותיו. הם חשבו שאמר כנען.
בתשע שנות שהותי במדינה היהודית נהגתי לחשוב שצריך לחייב את כל ילידיה מוכי החרדה הקיומית של ישראל לצאת לשנה בערך של מנוחה והתרעננות בצפון הלבן הגדול.
כמה בריא ומרענן יהיה, דמיינתי, לחשוף ישראלים לדוגמה של שני עמים — במקרה הקנדי, הצרפתים והאנגלים — הנאבקים זה בזה בחיקה של אומה אחת, לא בקטיושות ובכדורי גומי, בסירות מהירות ובפצצות מעופפות, אלא במאמרי מערכת, בעורכי דין ובתיקונים חוקתיים.
אבל בדברים האלה כבר אינני בטוח. בקנדה של היום התקלקל ניסוי מפואר למדי בבניית אומה בצפון אמריקה בגלל מסמך דקיק וחסר חשיבות לכאורה ששמו הסכם מיץ׳ לייק.
בריאן מלרוני, ראש ממשלת קנדה הדומה לג׳יי לנו, אולי הצליח לשכנע כמה מראשי ממשלות הפרובינציות הסרבנים לאשרר את ההסכם — אף שקלייד ולס מניופאונדלנד מתעקש שחתימתו תקפה רק אם בית המחוקקים של הפרובינציה יסכים לכך.
אבל יהיה גורלו אשר יהיה, הצלקות שהותיר מיץ׳ לייק עשויות להאריך ימים אף יותר מאסונות קנדיים כגון מרד המטיס ב־1870, שאלת בתי הספר במניטובה בשנות התשעים של המאה ה־19, משבר הגיוס במלחמת העולם הראשונה ומשבר אוקטובר 1970 שחוללה חזית השחרור של קוויבק — אירועים שרובם אינם זכורים במיוחד בארצות הברית.
הסופרת מרגרט אטווד מטורונטו מבקשת לשכנע אותנו שבני ארצה עסוקים במיוחד בשאלות הישרדות — לפחות כך הסיקה מן הספרות שלהם. אבל אם שופטים לפי מערכת ביטוח הבריאות האוניברסלית שלהם, שיעור הפשיעה האלימה הנמוך (שלא לדבר על מיעוט כלי הנשק ברחובות), פלרטוטיהם הנדירים עם סכסוכים גזעיים או עם דמגוגיה פוליטית ודתית והיעדר אויבים טבעיים בזירה הבינלאומית, לקנדים היו חיים נוחים למדי.
מיץ׳ לייק אינו תוכנית לעיצוב מהפכני של מדינה. זהו מסמך בן חמישה סעיפים המתקן את חוקת קנדה, שסמכות השליטה בה הועברה לא מכבר לקנדה עצמה. בתוכנו אין הוא ארוך או מסובך. ההסכם דורש להכיר בקוויבק הצרפתית כ״חברה נבדלת״. הוא מעניק לפרובינציות זכות שלא להשתתף בכמה תוכניות במימון משותף בחסות הממשלה הפדרלית, ומרחיב את סמכויותיהן בענייני הגירה.
הוא מעגן בחוקה את בית המשפט העליון של המדינה ומציע נוסחה להרכבו מתוך רשימות של הפרובינציות. והוא מחייב הסכמה פה אחד של הפרובינציות לתיקונים חוקתיים נוספים.
מיץ׳ לייק גובש לפני שלוש שנים בידי מי שהיה בעבר נושא ונותן בסכסוכי עבודה במונטריאול וראה בו את גולת הכותרת של כהונה עגומה מכל בחינה אחרת כראש ממשלה. אם לא יזכה לאהבה, כפי שכמה ספרי זיכרונות פוליטיים שראו אור לאחרונה רומזים שהייתה מטרתו העליונה — למעשה נעשה מלרוני המנהיג הלאומי הבלתי אהוד ביותר ב־123 שנות תולדות ארצו — לפחות ייכנס לספרים כאיש שעיגן את חוקת קנדה במקומה.
במקום זאת נעשה מיץ׳ לייק מוקד להתלכדות רוב הקנדים בתוך קוויבק ומחוצה לה, שנראו כמי שמעדיפים את התפרקות ארצם הקרובה על הפיכת הסעיפים הלא־מרעישים הללו לחוק.
הטרגדיה של מיץ׳ לייק לא הייתה שהוא סיפק את התירוץ הקלוש ביותר בתולדות האנושות לחיסולה של מדינה מוצלחת למדי, שפעם ביטלו אותה שלא בצדק כגוש חסר ערך של סלע ושלג. גם לא סלידתה של קנדה האנגלית מהכרה בחוק במה שתמיד ידעה כעובדה: שקוויבק הצרפתית נבדלת בשפתה, בדתה, בהיסטוריה שלה ובערכיה.
גם אין נחמה רבה באיתור שורשי המרירות האנגלית בתחושה שהמחיר שנדרש כדי לצרף את קוויבק למיץ׳ לייק — לכאורה על חשבון כוחו של השלטון הפדרלי — היה הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית שרוב הקנדים האנגלים ראו בו מכירת חיסול של ריבונות ארצם; או באיתור שורשי הבוז הצרפתי־קנדי בתפיסה בקוויבק שלפיה הממשלה הפדרלית באוטווה כפתה עליה מלכתחילה את מיץ׳ לייק.
מדוע, אם כן, התנגדו לו האנגלים בנחרצות כזאת? ואם התנגדו לו, ודאי היה כדאי לשמרו.
הטרגדיה של מיץ׳ לייק — אם אכן יסתיים בטרגדיה — הייתה דווקא שרוב הקנדים עדיין אינם יודעים מה כתוב במסמך, או לפחות מה משמעותו של כל זה.
בספרו החדש של מדען המדינה הקנדי פיליפ רזניק, Letters to a Quebecois Friend (הוצאת McGill-Queen’s University Press), תיאר דניאל לטוש, פרופסור תומך עצמאות מאוניברסיטת קוויבק במונטריאול, את סעיף ״החברה הנבדלת״ במיץ׳ לייק כ״עלבון לתרבות הפוליטית שלנו… כולנו יודעים שאין לו שום משמעות משפטית, ושלקוויבק אין צורך בסעיף כזה.
״הוא ירעיל עוד את האווירה בין שתי האומות שלנו לשנים רבות, כשנתחיל לצפות לתמורות גדולות ממה שמוצג לנו כוויתור גדול מצדכם״.
המשבר שהצית מיץ׳ לייק — משבר שלא יסתיים עם אשרורו — התפתח כמעט כולו מעבר לתחום החוקתי. מיץ׳ לייק נעשה סמל לאי־שביעות רצון לאומית. נדמה כמעט שקנדה, שהייתה בה התבונה לשלוח לפני יותר ממאה שנה את אנשי המשטרה הרכובה כדי להפוך את אזור הספר לבטוח להתיישבות, חשה עתה דחף להשיב ולחיות שלב משלה של המערב הפרוע.
במדינה המודדת בלי הרף את הדופק הלאומי שלה (עוד אבחנה של אטווד), מיץ׳ לייק מייצג כעת התפרקות פסיכוטית שהמדינה חוללה בעצמה; למעשה, התמוטטות עצבים כלל־ארצית.
בקנדה האנגלית שורר היום אבל — תחושה שיקרה מה שיקרה, הארץ איבדה הרבה מקסמה. בביקור בוונקובר לפני חודש נתקלתי בחבר ללימודים ממונטריאול, שלהפתעתי ביטא אמונה עגומה שקנדה כעת, כלשונו, ״גמורה״. בקוויבק, שבה ביקרתי במרץ, שוררים לעומת זאת ביטחון עצמי מפתיע וציפייה פעורת עיניים.
הקוויבקים, שהשתלטו סוף סוף על עולם העסקים שהיה שמור פעם לאנגלים, משוכנעים שיוכלו להסתדר בכוחות עצמם בלי קושי רב.
אם קנדה תיכנע לשיגעון ההתפרקות הזה, הכריז הסופר המונטריאולי מרדכי ריצ׳לר בטורונטו במרץ האחרון, ״הדורות הבאים יצחקו על האובססיות שלנו… איננו חיים בטרגדיה אלא בפארסה. אם המדינה הזאת תתפרק בגלל עניינים כאלה, לפחות ימצאו הזרים מעט בידור במצוקתה של קנדה״.
הדבר עשוי להיות נכון במיוחד לישראלים, שעל אף מכשולים כגון התקוממות פלסטינית וממשלת ימין חדשה, שבחסותה מושגים מחרידים כמו ״טרנספר״ עשויים לזכות בלגיטימציה מחודשת, אולי ישמחו שאבותיהם לא פנו שמאלה בהר סיני לפני שלושת אלפים שנה.
שלדון טייטלבאום הוא כתב Cinefantastique בלוס אנג׳לס. אזרח קנדי וישראלי, הוא בילה כמה שבועות כסטודנט בגדוד בלאק ווטש הקנדי, ובסופו של דבר החליף את הקילט בחמש שנים בכומתת קצין צנחנים ישראלי.