נשען על מקל, צלע מרדכי ריצ׳לר, הפרובוקטור הקנדי, אל מבואת מלון ריץ־קרלטון המפואר במונטריאול. הסופר בן ה־59 החליק על הקרח מחוץ לביתו הכפרי באגם ממפרמגוג, אגם נופש החוצה את גבול ארצות הברית בטאונשיפס המזרחיים של קוויבק.
״החורפים האלה מענישים״, הודה יליד מונטריאול החבול אך חסר הזעזוע, שרומן ראשון שלו זה עשור, ״סולומון גורסקי היה כאן״, התקבל בשנה שעברה בידי מבקרי ארצו כאירוע החשוב ביותר בהוצאה לאור הקנדית בזמן האחרון.
עד סוף פברואר נמכרו 38,000 עותקים מתוך הדפסה של 40,000 במהדורה הקנדית של פינגווין קנדה. הרומן נבחר גם בידי מועדון ספר החודש הקנדי, ונדרשה הדפסה נוספת של 20,000 עותקים. במדינה בת 25 מיליון תושבים, שרבע מהם דוברי צרפתית, זו הייתה הצלחה מרשימה.
״סולומון גורסקי״ שהה גם חודשיים בערך ברשימת רבי־המכר של גלוב אנד מייל בטורונטו, וזיכה את ריצ׳לר בביקורת שער בכתב העת היוקרתי Books in Canada ובאזכורים תכופים במקלינס, ב־Saturday Night ובכתבי עת קנדיים מובילים נוספים.
ספריו של ריצ׳לר הגיעו לעיתים רחוקות להצלחה יחסית כזאת בארצות הברית. אבל המבקרים תמיד קיבלו אותם היטב.
״סולומון גורסקי״, שיצא החודש בארצות הברית בקנופף, הוא סאגה משפחתית בת 556 עמודים, גדושה בסאטירה ובאכזריות הרגילות של ריצ׳לר, על אובססיה הנמשכת כל חייו של סופר שתיין למעשיהם של אב משפחה יהודי־קנדי גדול מן החיים ושל צאצאיו. בכמה מובנים הגיבור הוא ממלא מקומו של ריצ׳לר. והמשפחה היא דגם בדיוני של שבט ברונפמן ממונטריאול, שבעבר עסק בהברחת אלכוהול וכיום הוא לגיטימי, ושקנדים מתעניינים במעשיו כמעט כמו אמריקאים בדונלד טראמפ.
משפחת ברונפמן, צאצאיו של מהגר יהודי אמיד מרוסיה, מחזיקה ושולטת באימפריה פיננסית עצומה ומגוונת. בארצות הברית היא מוכרת בעיקר כבעליה של ג׳וזף א׳ סיגרם ובניו.
״הברונפמנים בהחלט היו הזרז״, הודה ריצ׳לר.
״סולומון גורסקי״ משתרע מלונדון הוויקטוריאנית ועד האזור הארקטי הקנדי, משנות השפל בערבות קנדה ועד ניו יורק של ימינו. עבור ריצ׳לר, שהקפיד למקם את ספריו הטובים ביותר בקוויבק של נעוריו ולעיתים בלונדון, זהו שינוי.
באחד מתעלולי העלילה הרבים מציג ריצ׳לר את אב המשפחה הבדיוני אפרים גורסקי כאסיר בריטי נמלט השורד אחד הניסיונות האוויליים ביותר בהיסטוריה למצוא את המעבר הצפון־מערבי החמקמק. אחר כך מגייר גורסקי את האינואיטים המקומיים לגרסה הנמרצת שלו ליהדות האורתודוקסית. אבל חסידיו המילוליים יותר כמעט נכחדים בניסיון לקיים את האיסור היהודי על אכילה ושתייה עד שקיעת השמש ביום כיפור. באזור הארקטי נדרשת לשמש חצי שנה לשקוע.
״סולומון גורסקי היה כאן״ החזיר גם את ריצ׳לר החריף עצמו אל אור הזרקורים הספרותי, בדיוק כשהמבקרים החלו לחשוד — ובכמה מקרים לקוות — שאולי התרכך. ברונווין דרייני, בעלת טור בגלוב אנד מייל של טורונטו, ציינה לאחרונה שבקהילה הספרותית הקנדית, המנומסת בדרך כלל, זה באמת היה ״חורף של אי־נחת ציבורית״. מעטים זכרו התפרצות של סערות, מריבות והתכתשויות רבות כל כך.
״למה כל כך הרבה מהמחלוקות האלה מתמקדות בריצ׳לר, במיוחד כשהוא לא מחפש אותן?״ שאלה.
בארצו הקפואה, ריצ׳לר הקוצני הוא מבקר חברתי צורב, שהופך את הרלן אליסון, הרגזן של דרום קליפורניה, למר רוג׳רס. אם הוא מעורר מידה שווה של תיעוב בחוגים מסוימים, מציע המתעד הקנדי ג׳ון רוברט קולומבו, אולי האנתולוג הבכיר במדינה, ייתכן שזה מפני שהוא עולמי מדי, יהודי בגלוי מדי, עירוני מדי ודעתן מדי לטעמם של כמה מהפטריוטים הקיצוניים בקנדה.
״אף שהוא מעורב מאוד בחיים ובפוליטיקה הקנדיים״, אמר קולומבו, ״ריצ׳לר תמיד היה קוץ בצדם של לאומנים בקנדה האנגלית והצרפתית כאחת. הוא מוכשר במיוחד בהצגת האבסורד בהתנהגות שני המחנות לעולם״.
למעשה, כיום השקפתו של ריצ׳לר קנדית ומוצהרת יותר מאי־פעם. אבל הוא שומר על אמביוולנטיות יהודית מובהקת כלפי פטריוטיות מופרזת, אפילו כלפי לאומיות ישראלית, שאותה הוא רואה כצרה, מסוגרת ולעולם לא בריאה במיוחד למיעוטים. במדינה כמו קנדה, שנדרשו לה 98 שנה לבחור דגל משלה, מפגני לאומנות גלויים הם אפילו מגוחכים מעט, כפי שהעיר ריצ׳לר. אילו רצה, היה יכול לחסוך מעצמו את החורפים הקשים בקוויבק ולהצטרף לכמיליון הקנדים והגמלאים הנודדים הנהנים משמש דרום קליפורניה.
ב־20 שנות גלות מרצון בלונדון, עם שהיות בצרפת, בספרד ובהוליווד וביקורים תכופים בבית, הגיע ריצ׳לר להצלחה מסוימת כתסריטאי וכסופר. תסריטו ל״חיים בפסגה״, בכיכוב ג׳ין סימונס ולורנס הארווי המנוח, התקבל היטב. הוא עבד גם על ״מקום בצמרת״. התסריט שעיבד מרומן היסוד שלו, ״ההתמחות של דודי קרביץ״, כמה שנים לאחר ששב למונטריאול ב־1972, היה מועמד לאוסקר.
ריצ׳לר שמע על המועמדות בביקור בילונייף שבטריטוריות הצפון־מערביות. הטמפרטורה בחוץ הייתה 42 מעלות מתחת לאפס. אבל קבלת הפנים במסיבה ההוליוודית הראשונה שלו הייתה, כפי שגילה, קרירה לא פחות.
״להזכיר את הארקטי, שממנו באתי זה עתה״, סיפר ב״בית מתוק בית״, קובץ מאמרים שפרסם קנופף לפני חמש שנים, ״היה לראות עיניים מזדגגות משעמום, עד שלמדתי סוף סוף לומר לא שהגעתי מילונייף, אלא שחזרתי מאתר צילומים בילונייף״.
״‘באמת? מה מצלמים שם?’ ‘איילי קריבו’״. למרות חוצפתו נקרא ריצ׳לר בהמשך לעבוד על הסרט ״דיק וג׳יין עושים את זה״, אפשרות שקיבל באמביוולנטיות.
״זה היה יום כמו היום, המון שלג, ואמרתי: ‘בסדר, אבוא. אבל אני לא רוצה להיפגש עם מפיקים, לא אקיים פגישות, ואני רוצה כרטיס במחלקה הראשונה לאשתי’. הם לא התנגדו לאף בקשה, אבל חשבו שהאחרונה היא הדבר הכי מצחיק ששמעו — איש הספר הקנדי המוזר הזה באמת רצה שאשתו תבוא איתו״.
ריצ׳לר חזר למולדתו לצמיתות ב־1972, מפני שחשש שחזונו הספרותי לא ישרוד עוד את הניתוק משורשיו הקנדיים.
״לא יכולתי לכתוב רומנים המתרחשים באנגליה, כי לא גדלתי שם״, אמר. ״אני, כמו ו׳ ס׳ נייפול יליד טרינידד, לא יודע מה אנגלי עושה כשהוא חוזר הביתה בלילה. ראיתי סופרים שהכרתי והערכתי, כגון דוריס לסינג ודן ג׳ייקובסון, ממקמים רומנים בתקופות התנ״ך ובזמנים עתידיים רחוקים. חשבתי שכדאי לחזור הביתה לפני שזה יקרה לי״.
ההפסד של אנגליה והוליווד הפך לרווח של קנדה. ג׳ון פרייזר, עורך Saturday Night, המגזין הקנדי המוביל לפוליטיקה, לאמנות ולתרבות ומפרסם תכוף של עיתונות ריצ׳לר, תיאר את ״סולומון גורסקי״ כ״ריצ׳לר משובח ובשל״.
רוב הרומנים הקודמים שלו נטועים באנשים ובמקומות בגטו היהודי במונטריאול שבו גדל. ריצ׳לר היה בן למהגרים יהודים מרוסיה, שהתחשלו במהירות כנגד רוחות הצפון הקפואות וגם כנגד היחס הקר לא פחות מצד הרוב הקתולי דובר הצרפתית בפרובינציה והמיעוט דובר האנגלית, שהיה כמעט מתנגד באותה מידה.
ריצ׳לר גדל בגטו היהודי ברחוב סנט אורבן, המתואר בחום ברומניו: עולם עני ומסוגר שלא היה חסר קסם. רבים מהמקומות שפרסם בספריו — מפעל הבייגל, למשל, וחנות הכריכים הפינתית של מו וילנסקי המנוח, שבה קנה פעם רבע דולר ״ספיישל״ וקולה דובדבן — נעשו בזכותו סמלים של מונטריאול.
בספרים כגון ״הרחוב״, ״הפרש של סנט אורבן״, ״יהושע אז ועכשיו״ ו״דודי קרביץ״ שמר ריצ׳לר בחיים מלאי חיות את תקופת נעוריו, מתחילת מלחמת העולם השנייה עד תחילת שנות ה־50. ״זה היה הזמן שלי, המקום שלי״, אמר, ״ומיניתי את עצמי לתאר אותו נכון״. לדברי מבקר אחד, הוא הביא ״את מונטריאול מולדתו לחיים כפי שאף סופר לא הצליח קודם״. אבל לעיתים קרובות עשה זאת לאי־נחתם העזה של יהודים אחרים, שאינם תמיד אוהבים שמזכירים להם — או שריצ׳לר מזכיר לאחרים — את מוצאם הצנוע. ואכן, יחסיו עם יהודי מונטריאול אחרים הם הקוצניים ביותר. רבים חושבים שספריו והצהרותיו מעוררים אנטישמיות. נכונותו לדבר בחוסר יראת כבוד על עניינים בעלי חשיבות לאומית עמוקה זיכתה אותו במעט חברים בממשל הפדרלי או בפרובינציה. הבדיחות הקטנות ביותר שלו נוטות להפוך לכותרות ארציות. תושבי אדמונטון שבאלברטה אולי לעולם לא יסלחו לו על שאמר שעירם תהיה נהדרת אם יוציאו אותה פעם מארגז האריזה. ב״סולומון גורסקי״ מתארת דמות את קנדה כ״מכל אחסון מלא בצאצאים ממורמרים של עמים מובסים״.
קטעים כאלה, מודה ריצ׳לר, מצוטטים בעיתונות הקנדית וזיכו אותו ברוב פרסומו המפוקפק. אבל את ארסו הקטלני ביותר הוא שומר לקוויבק מולדתו. הוא מריר במיוחד על מה שהוא רואה כסירוס המיעוט דובר האנגלית בידי הפרובינציה, שאותו — יהודים וגויים כאחד — הוא מכנה ״חסר אומץ״. ״למען השם, יש להם גברים בוגרים בבירוקרטיה הפרובינציאלית שמתרוצצים עם סרטי מדידה כדי לבדוק אם השלטים המעטים באנגלית המותרים במקומות ציבוריים משתמשים באותיות קטנות יותר מאלה בצרפתית.
״דורות העתיד״, אומר ריצ׳לר, ״יצחקו על האובססיות שלנו. אנחנו לא חיים בטרגדיה אלא בפארסה. אם המדינה הזאת תתפרק בגלל עניינים כאלה, לפחות זרים ימצאו קצת הקלה קומית במצוקתה של קנדה״. הוא מאמין שהערות כאלה זיכו אותו בעוינותו המתמשכת של ראש ממשלת קוויבק רובר בוראסה, אף שבוראסה אינו מדבר עליו בפומבי. ריצ׳לר לא רק העמיד את בוראסה ללעג בקנדה, אלא הפך את ממשלתו לבדיחה בבמות אמריקאיות בולטות כגון הניו יורקר, הארפר׳ס ואטלנטיק מנת׳לי, שבהם הוא כותב בקביעות.
למרבה האירוניה, העמדות האלה לא זיכו אותו באהבת הקנדים דוברי האנגלית.
״האנשים האלה שונאים את ריצ׳לר״, אמר קולומבו, ״מפני שתמך בהסכם הסחר החופשי עם ארצות הברית, שרוב הקנדים רואים כיום כמכירה בוטה של הריבונות שלנו״.
ההסכם עם ארצות הברית מאפשר לראשונה בתולדות קנדה זרימה חופשית יחסית של סחורות ושירותים. קנדים רבים מאמינים שהמדיניות הפרוטקציוניסטית החזיקה את קנדה כישות לאומית למרות הפילוג האזורי החריף. בלעדיה הם חוששים שכוח המשיכה המסחרי והתרבותי של הענק האמריקאי יגבר על הקשר בין הפרובינציות.
ריצ׳לר בז באופן מסורתי להגנה התרבותית והכלכלית הקנדית וכינה אותה ״מייגעת״. ״אין מורשת ששווה לשמר״, כתב, ״אם אינה יכולה לשרוד את השמש, את הנישואים המעורבים או את כתב העת הזר״.
ייתכן שהעמדה הזאת עמדה מאחורי מתקפתו החריפה השנה של הסופר הקנדי פארלי מואט על ריצ׳לר בשבועון בטורונטו, באופן שכמה הגדירו כאנטישמי. מואט, המתאר עצמו כ״שוביניסט־לאומן״ וזכה לפרסום בארצות הברית ב־1985 כשהמכס האמריקאי סירב להכניסו בשל פעילותו לשמירת הטבע, כינה את ריצ׳לר ״לא־קנדי״, בעל זהות יהודית ושכונתית אבל ״בלי שום תחושת זהות קנדית״. בתקיפת ה״קוסמופוליטיות״ לכאורה של ריצ׳לר, כפי שתיאר מבקר אחד את התכונה שאליה התנגד, השתמש מואט, ביודעין או שלא ביודעין, בלשון ההיסטורית של האנטישמיות והפיץ את העלילה שהיהודים אינם מתיישבים מטבעם עם פטריוטיות. אבל ג׳ון פרייזר, שבילה פעם שלושה שבועות בטבע עם מחבר ״לעולם אל תצעק זאב״, אינו חושב שמואט היה אנטישמי בכוונה.
מואט, מציין פרייזר, ״הוא פשוט עוד פרוטסטנט מעיירה קטנה, שכנראה מחזיק בהשקפה הפרוטסטנטית הרגילה של עיירה קטנה על יהודים״. הוא גם, לדברי קולומבו, מעריץ חיי טבע, החוגג את מעלות השממה הקנדית ודמיין בכתיבתו עמידת גבורה אחרונה של קנדים נאמנים מול אימפריאליסטים אמריקאים פולשים במפרץ ג׳יימס. ריצ׳לר, עירוני מוצהר ואוהב יאנקים לכאורה, אכלס את הארקטי האהוב על מואט באסקימואים עונדי קמעות ושרים ביידיש. השבחים לספרו החדש היו כנראה יותר מדי גם לשלושת שופטי פרס המושל הכללי היוקרתי לספרות. למרות ההצלחה הביקורתית והמסחרית הרבה, ״סולומון גורסקי״ לא רק שלא זכה — הוא אפילו לא היה מועמד.
״זה שהוא אפילו לא נכנס לרשימה״, אמר פרייזר, ״קשור יותר לפוליטיקה ולמניעי השופטים מאשר לריצ׳לר או לספרו. בדקתי את המתחרים, ובעיניי זה היה טירוף״. ריצ׳לר סירב להגיב בפומבי הן לסערת מואט והן לדחיית ספרו. הוא עובד על כרך מאמרים נוסף ובקרוב יתחיל רומן חדש. אבל בעיקר, הוא אומר, הוא מרוצה לשבת ליד האח בחופי ממפרמגוג הקפואים, לקרוא בשקט ולדבר עם אשתו פלורנס. במונטריאול, עיר שהוא מכיר בה כמי שהצטמצמה בעצב בשנים האחרונות כשכסף וכישרון רבים ברחו מערבה ודרומה, הוא מבקר כעת יום אחד בשבוע.
תצלום: מרדכי ריצ׳לר שב לאור הזרקורים הספרותי. אסושייטד פרס.