וולטר מתאו אינו גס רוח — הוא פשוט ׳מוציא את נקודת המבט שלו למקום שבו כולם יכולים לראות אותה׳.
זהו יום ראשון של פוטבול ספוג גשם, ונראה שוולטר מתאו, הידוע כמי שמהמר פה ושם, מתעניין יותר בהפרשי הנקודות הנוכחיים להימורים מאשר במטח השאלות האטומות שעליו להשיב להן מפי חבורה מגוונת של אנשי עיתונות מדרג ג׳ — עם יוצא דופן אחד מובן מאליו.
׳מה מעורר בי השראה?׳ הוא נוזף בכותבת אוסטרלית צעירה ונאה, שמאוחר יותר מדביקה נשיקה גדולה על שפתיו למרות התקפותיו. ׳איזו מין שאלה זאת?! הכול מעורר בי השראה. אפילו את׳.
׳תצטרכו לדבר חזק יותר... אני כבר לא שומע כל כך טוב׳, הוא נובח כשנשאל אם פגש אי פעם אדם כמו נייט מויר, התועמלן היהודי דמוי וולטר מיטי שהוא מגלם בעיבוד הקולנועי החדש למחזה עטור הפרסים של הרב גרדנר, ׳אני לא רפפורט׳.
׳כן, פגשתי אנשים כמוהו לאורך השנים. לפעמים אמרתי להם שלום, לפעמים רק הנהנו. אבל לא, הוא שונה ממני לחלוטין׳.
׳ולא׳, הוא מתעקש בתקיפות, כשהוא דוחה את שאלתי שלי אם הנרגנות שהיא סימן ההיכר שלו, המזכירה את המיזנתרופיה המשעשעת של ו׳ ס׳ פילדס, קשורה אולי ליהדותו. ׳אם יהודי רועש, הוא יהודי רועש. אם פרוטסטנט רועש, הוא טיפוס ססגוני. יש הרבה בפטיסטים נרגנים, ואני מכיר הרבה מאוד קתולים נרגנים. וכמה יהודים. אין קשר בין הדברים׳.
בהשקפתו המפוכחת־מרירה של מתאו, כך נראה, אנטישמיות, מעודנת או בוטה, קיימת בכל מקום, ואיש — אפילו נרגן יהודי האהוב על כולם, שפניו כפני מקרל ופיו כתער — אינו יוצא נקי. ׳לפני עשרים שנה׳, הוא נזכר, ׳פגשתי באירוע את דורותי צ׳נדלר, בעלת אל־איי טיימס, ושאלתי למה הטיימס אנטישמי כל כך. היא הביטה בי ואמרה: ״זה מוכר עיתונים, יקירי״׳.
אף שגם הוא וגם נייט היו מודים שהם סוציאליסטים יהודים זקנים — ׳הממשלה׳, הוא אומר, ׳צריכה לדאוג לאזרחיה, ולא להעניש אותם על שאינם מצליחים להתפרנס בכבוד׳ — מתאו נחוש שהוא אינו נייט.
אנחנו יודעים גם שאינו רפפורט. כמובן, אין ׳רפפורט׳ בסיפור; זה רק שמה של דמות בבדיחה שנייט אוהב לספר. וכל עוד הפרש הנקודות אינו רחב מדי, הוא לא תמיד הנרגן זוכה האוסקר שגילם בכל כך הרבה מסרטיו האחרונים. ככל שאני יכול לראות, הוא גבר בן 76 שגופו נעשה שברירי יותר ורוחו אינה נכנעת, שבשיא המוחלט של קריירה נפלאה מרגיש חופשי ׳להוציא את נקודת המבט שלו למקום שבו כולם יכולים לראות אותה׳. למרבה הצער, את נקודת המבט הזאת אולי ממחישה בצורה הטובה ביותר אנקדוטה המסופרת תכופות, שבה מתאו משתרך ליד המפיק ג׳ון דייוויס, המשוחח בסלולרי.
׳היי, וולטר, אני בטלפון עם...׳, קרא דייוויס וציין שמו של מנהל צעיר באולפן.
׳תגיד לו שילך להזד...׳, השיב מתאו והמשיך לעבור בכפיפות.
מתאו אינו חוסך בהפצת זלזול. לעיתונאי שהרגיז אותו פעם בשאלות ביוגרפיות טיפשיות סיפר הכוכב הרגזן שאביו היה כומר רוסי אורתודוקסי שעזב את אשתו ומשפחתו בניו יורק, שם הילדים התחנכו בבית הספר היומי ׳בנות ישראל׳.
למעשה, מתאו, שנולד בשם מטושנסקבסקי, גדל בדירות ללא מים חמים בלואר איסט סייד. אביו, מהגר רוסי, ניהל דוכן בקוני איילנד ומכר קלחי תירס, קניש ולימונדה. ׳אחר כך הוא היה צלם, חשמלאי ולבסוף עובד עיבוד׳, אמר מתאו לג׳רוזלם ריפורט. ׳ראיתי אותו רק פעם או פעמיים בשנה — הוא מת בגיל 43׳.
אבל הכותב נפל בפח הסיפור הבדיוני, והמעשייה הזאת מצאה את דרכה לכמה ספרים שנחשבו אמינים, ובהם ׳המילון הביוגרפי לקולנוע׳ של דייוויד תומסון.
׳אמרתי לבחור שגירשו אותו מן הכנסייה הרוסית האורתודוקסית כי הטיף לעליונות מלאת שנאה׳, נזכר מתאו בסיפוק. ׳הכול היה חרא של סוסים׳.
בתחילה הלך מתאו בעקבות אביו — מסחרית, אם לא תאולוגית. בגיל 11 התחיל למכור משקאות קלים בתיאטרון יידי בשדרה השנייה. בניגוד לאביו, בסופו של דבר התבקש להופיע בתפקידים קטנים והרוויח חמישים סנט להופעה.
׳בימים ההם׳, מספר מתאו, ׳נהגו להעלות את ״המלך ליר״ ביידיש בלואר איסט סייד לפחות פעם בשנה. מספרים שלואי קלהרן, שהיה שחקן מצוין, נכנס למונית בניו יורק, והנהג אמר: ״אתה לא לואי קלהרן, השחקן?״׳.
׳הוא אמר: ״כן״׳.
׳״אז בשביל מה אתה בניו יורק, לעשות הצגה?״׳.
׳״כן״, אמר קלהרן׳.
׳״איזו הצגה?״׳.
׳״המלך ליר״׳.
׳״אה — אתה חושב שזה יתפוס באנגלית?״׳.
אחרי התיכון עבד מתאו בכמה עבודות פשוטות, ובהן קרצוף רצפות וסחיבת שקי מלט. במלחמת העולם השנייה שירת כמקלען במפציצי חילות האוויר של הצבא. לאחר המלחמה למד משחק בסדנה הדרמטית של הניו סקול, עבד בתיאטרון קיץ ועבר מתפקידים קטנים לתפקידי משנה, עד שזכה להכרה כשחקן אופי חשוב, וגם כבמאי הסרט דל התקציב ׳הגנגסטר׳ מ־1960.
תפקידיו הראשונים של מתאו היו של נבלים. אבל ב־1965 מצא את מקומו ב׳הפרקליט, הגיס והכיס׳ של בילי ויילדר. בסרט גילם את ׳וילי גינגריץ׳ צליפת־השוט׳, עורך דין ששמו מתאים במיוחד כיום, המרמה את גיסו, בגילומו של ג׳ק למון, ומפתה אותו לזייף פציעה כדי לקבל את כספי הביטוח. הוא קיבל אוסקר לשחקן משנה על התפקיד, ואפילו שבח מסויג מוויילדר עצמו. המהגר היהודי הגרמני היה אומר על מתאו: ׳שחקן נפלא — אבל אוהב להשפיל במאים׳.
׳הסיבה׳, הסביר מתאו, ׳היא שהייתי שואל שאלות. ״בילי״, הייתי אומר, ״למה שאעשה את זה?״׳.
׳״כי אני אומר לך״, הוא היה אומר׳.
מתאו הפך לכוכב קולנוע עם הופעתו ב־1967 כאוסקר מדיסון, השלומפר הקדמוני הזכור היטב שמוטל עליו לייסר את פליקס אונגר הקפדן הכפייתי ב׳הזוג המוזר׳ של ניל סיימון. התפקיד הזה, שסיימון כתב במיוחד עבורו — תחילה לבמה ב־1965, מול ארט קרני — הביא לו אוסקר נוסף, שוב לשחקן המשנה הטוב ביותר.
מתאו ולמון עשו מאז עוד שבעה סרטים יחד. אחד מהם, ׳קוץ׳׳, בוים בידי למון והביא למתאו מועמדות נוספת לאוסקר. אף שמתאו נשוי במסירות לאשתו קרול ולינגטון־סמית׳ מרקוס כבר 37 שנים — היא נישאה פעמיים לסופר ויליאם סרויאן ושימשה דגם להולי גולייטלי הסוערת והמשונה ב׳ארוחת בוקר בטיפאני׳ של טרומן קפוטה — אנשים עדיין חושבים שמתאו ולמון הם המחוברים זה לזה בטבורם.
בשנות השבעים הופיע מתאו בכמה תפקידים דרמטיים, ובהם ׳צ׳רלי וריק׳ ו׳חטיפת פלהם אחת שתיים שלוש׳, סרטים שמבקרי קולנוע רבים מתייחסים אליהם כיום בחיבה ובהערכה מיוחדות. הוא כיכב גם בגרסה הקולנועית של ׳נערי השמש׳ של סיימון ובגרסה מחודשת של ׳כותרת ראשית׳. אבל הקריירה שלו הידרדרה בשנות השמונים והתאוששה רק לאחרונה, כשהופעות קלילות בקומדיות רחבות כגון ׳דניס שובבני׳ ושני סרטי ׳זקנים חסרי מנוח׳ דחפו אותו למעמד של כוכב־על.
מתאו לקה בהתקף לב ב־1966, תוצאה בלתי נמנעת של שתייה מרובה, עישון והימורים רציניים. ב־1976 עבר ניתוח מעקפים מרובע, ובשנה שעברה נותח בגלל גידול במעי הגס. הגידול היה שפיר, אבל מתאו כמעט מת מכיב מדמם ומדלקת ריאות דו־צדדית. כיום, כשבריאותו טובה לפי הדיווחים, הוא שותה רק בירה, מהמר סכומים שהוא יכול להרשות לעצמו להפסיד וכבר אינו מעשן.
מתאו אומר שהמחזאי הרב גרדנר רצה ללהק אותו כנייט מויר בגרסה הבימתית של ׳אני לא רפפורט׳. ׳אמרתי שאני לא רוצה לעשות מחזה שבו יש לי עשרה מיליון מילים כל ערב במשך שבוע, ופעמיים בשבתות ובימי ראשון.
׳״אם תעשה סרט״, אמרתי, ״תתקשר אליי״׳.
׳כעבור עשר שנים הוא עשה׳.
המחזה, על רדיקל יהודי ניו־יורקי מן האסכולה הישנה בעל דמיון פעיל מדי ופה כפייתי, המתיידד עם שרת שחור מזדקן העומד לאבד את משרתו בבניין שיתופי של יאפים ומבלבל אותו, הוצג שלוש שנים בברודוויי ובכל העולם, וגם בישראל. ישראלים אהבו במיוחד את המצאתו של נייט: בת ישראלית שנולדה מאיחוד מדומיין עם תופרת יהודייה אובדנית שאהב בצעירותו. בתקווה למנוע מבתו האמיתית קלרה, בגילומה של איימי אירווינג בסרט, להכניס אותו לבית אבות, הוא אומר לה שאחותה למחצה העברייה החליטה לוותר על קריירה בצבא כדי לטפל בו בישראל. זה כמובן אותו אדם שמתחזה בשמחה למודיע קובני של ה־CIA, לבלש משטרה, למאפיונר ולשלל דמויות מומצאות אחרות הנדרשות לשרת את מה שהוא רואה כצדק.
׳הייתי אדם אחד יותר משמונים שנה׳, אומר נייט לשרת מידג׳, שמגלם בסרט השחקן הוותיק אוסי דייוויס. ׳למה לא להיות מאה בחמש השנים הבאות?׳.
מתאו אומר שהוא מודע לכך שכרזות הסרט, המציגות את נייט היהודי בעליל רוקד הורה עם דייוויס, שגילם את מידג׳ גם בברודוויי, משחקות על הידיעה הרווחת אצל הקהל האמריקני ששחורים ויהודים בדרך כלל אינם צפויים להסתדר זה עם זה. ׳אני מכיר את אוסי 46 שנים׳, הוא אומר, ׳ואני לא חושב עליו כשחור, לבן או ירוק. למען האמת, אני לא חושב על עצמי כלבן. אני מין אפור־ירקרק׳.