רעידת האדמה הקשה בנורת׳רידג׳ פגעה בלוס אנג׳לס בעוצמה הגדולה ביותר דווקא באזורים שבהם חיים רוב יהודי העיר. עכשיו הקהילה הענקית מונה את הפסדיה, המסתכמים במיליוני דולרים רבים, ובוחנת כיצד לגייס את המשאבים הדרושים לשיקום.
דב אברמסון התקשה לישון, ולכן החליט להספיק קצת עבודה. לא מכבר נשכר בידי הישיבה יוניברסיטי של לוס אנג׳לס לכרוך ספרים שניזוקו, והוא חשב שיגיע לשם ויתקן כמה כרכים בלויים במיוחד.
בשלוש וחצי לפנות בוקר הגיע אברמסון, יהודי אורתודוקסי בן 39 שעבר מניו יורק, אל הישיבה שבמערב לוס אנג׳לס, אזור שבו מתגוררים יהודים רבים, וניגש לעבודה. התאריך היה 17 בינואר.
פחות משעה אחר כך התעוררה גם האדמה שמתחת ללוס אנג׳לס: התרוממה, שאגה, רעדה והתגלגלה, כאילו ניסתה לנער מעליה את העיר.
כשהרעידה הסתיימה עמד אברמסון במרכז בית המדרש העצום. מאלפי הספרים שבחדר, אף לא כרך אחד נשאר על מדף. הוא מצא פנס במשרד בקומה העליונה ובדק שאין בבניין נזק המהווה סכנה מיידית, ואז החל להחזיר את כל הספרים למקומם. אחרי הכול, אלה היו ספרי קודש. העבודה נמשכה שלוש שעות.
בדיוק כשסיים נכנסו שני רבנים לתפילת הבוקר. בכניסתם הכריז אחד מהם בהתרגשות באוזני חברו: ״נס משמים! אף ספר לא נפל.״
אברמסון החליט שלא לאכזב אותם. הוא יצא בשקט מדלת אחרת והלך הביתה. הוויכוחים על נסים, זעם אלוהי ומקריות העסיקו רבנים ואנשים מן השורה גם כשהאדמה מתחת ללוס אנג׳לס עוד פרכסה ברעידות המשנה של 17 בינואר. אבל בעבור חצי מיליון היהודים בלוס אנג׳לס רבתי — יותר מבכל קהילה אחרת בתפוצות למעט ניו יורק — הבעיה העיקרית לא הייתה למצוא הסברים מטפיזיים לכך שעירם התנפצה באותו יום שני בבוקר. היה עליהם להבין איך אוספים את השברים, הגופניים והנפשיים. לקהילה המאורגנת ולרבים מחבריה יידרש לכך זמן רב בהרבה מזה שנדרש לדב אברמסון להחזיר את ספריו למדפים.
לפחות 12 מבין 60 ההרוגים ברעידה היו יהודים, מספר שנראה במבט ראשון גבוה באופן לא מידתי. אלא שהגלים הסייסמיים שטלטלו את קליפורניה יצאו ממוקד שמתחת לנורת׳רידג׳, בעמק סן פרננדו. כמעט מחצית מיהודי המטרופולין חיים שם, בפרוורים רחבי ידיים של המעמד הבינוני והבינוני־גבוה, ובהם נורת׳ הוליווד, אנסינו, שרמן אוקס, גרנדה הילס ונורת׳רידג׳ עצמה.
לאחר האסון לקח פיני הרמן, דמוגרף בפדרציה היהודית, מפה של האזורים שניזוקו ביותר והניח עליה את נתוניו על פיזור האוכלוסייה היהודית. התמונה שהתקבלה: ״רעידת נורת׳רידג׳ התמקדה לא רק בעמק סן פרננדו, אלא באזורים שבהם צפיפות האוכלוסייה היהודית גבוהה.״
רבים מיתר יהודי העיר חיים במערב לוס אנג׳לס, מעבר להרי סנטה מוניקה שמפרידים אותו מן העמק, וגם הוא נפגע קשה. נזקים כבדים לבתים, לבנייני משרדים ולמוסדות דווחו בשכונת בוורליווד, שבה יהודים רבים, בסנטה מוניקה ובכל רחבי מערב העיר, האמיד בדרך כלל.
המהגרים הישראלים בעיר נפגעו קשה במיוחד. הקונסוליה הישראלית מעריכה את מספרם ב־160 אלף, ואילו הרמן ואחרים מעריכים שמדובר במאה אלף או פחות. לפי ההערכות, עד שלושה רבעים מהם חיים ברשת העצומה של בנייני דירות, בתים חד־קומתיים וקניונים בעמק. ישראלים רבים, המבוססים פחות מן היהודים האחרים בעיר, מתגוררים בדירות, שספגו נזקים קשים יותר מבתים פרטיים.
למעט מעטים, גם לא הייתה להם משפחה שאפשר למצוא אצלה מקלט. אבי אובליגנרז, סטודנט באוניברסיטת המדינה של קליפורניה בנורת׳רידג׳, אומר שהוא מכיר אישית לפחות עשרים ישראלים שנותרו חסרי בית; אחדים עברו לערי האוהלים שהקים המשמר הלאומי. אילן וענת לוגשי גילו שהבניין שלהם בשרמן אוקס זז מיסודותיו. הם ושלושת ילדיהם חיו יומיים בפארק, עד שבעל הבית מצא להם דירה חדשה. רותי כהן נאלצה לא רק לעזוב את דירתה באותה שכונה, אלא גם איבדה את העסק שלה, דוכן לשמלות נשים בשוק מקומי. ״אני מתחילה הכול מאפס״, היא אומרת. ״אבל אני לא חוזרת לישראל.״ בני הזוג לוגשי, לעומתה, מתכוונים לעשות זאת בהקדם האפשרי.
ג׳ון פישל, סגן הנשיא הביצועי של מועצת הפדרציה היהודית בלוס אנג׳לס, מעריך שבקרב התושבים היהודים בכלל נפגע בגופו או ברכושו עד אחד מכל שניים. היקף הנזק המלא עדיין אינו ידוע, שכן רק כשלושת אלפים איש מילאו את שאלוני הפדרציה, אך לפי ההערכות כחמשת אלפים יהודים אינם יכולים להתגורר בבתיהם.
״אין ספק שבעלי עסקים ובעלי מקצוע רבים ספגו הפסדים״, אומר הדמוגרף הרמן, ״אבל עדיין אין לנו מספרים של ממש.״ פישל מוסיף: ״אנחנו רואים רק את קצה הקרחון במספר האנשים שפונים עכשיו לשירות התעסוקה היהודי ולאגודה היהודית להלוואות ללא ריבית. ככל שעוד ועוד עסקים שניזוקו יחליטו שלא להיפתח מחדש, נראה גל נוסף של פונים.״
הערכות הנזק לרכוש הקהילתי והמוסדי היהודי מוסיפות לעלות, וכעת הן עומדות על עשרים עד שלושים מיליון דולר. בין המוסדות שנפגעו קשה במיוחד נמצאת אוניברסיטת היהדות, השלוחה בחוף המערבי של בית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית. בקמפוס שבהרי סנטה מוניקה קרסו תקרות, התפוצצו צינורות ונגרמו נזקים נוספים; עלות התיקונים עלולה לעלות על מיליון דולר. עם זאת, הכיתות לא נהרסו והלימודים הרגילים התחדשו לאחר שבוע. קורסי לימודי ההמשך יחזרו רק בסוף פברואר.
המרכז הקהילתי היהודי של מערב העמק ספג נזק מבני כבד. חודש לפני האסון הוא כבר נסגר, לאחר שהתברר שאינו עומד בתקני עמידות ברעידות אדמה. גן הילדים עבר למקום אחר, והפדרציה, שהשתמשה במרכז כמטה שלה במערב העמק, נאלצה לשכור משרדים חלופיים. כעת איש אינו יודע מתי ייפתח המרכז מחדש, ואם בכלל.
בבית הכנסת עדת אריאל בנורת׳ הוליווד נגרם לאולם התפילה נזק של מאות אלפי דולרים, לרבות קריסת קיר. במרכז הקהילתי היהודי של צפון העמק, בגרנדה הילס, התפוצצו צינורות, קרסו קירות ונפערו סדקים מבהילים בחצר גן הילדים. מכון ברנדייס־ברדין בסימי ואלי, מרכז סמינרים ומחנות לנוער ולמבוגרים, דיווח על קריסת בניין המשרדים הראשי, חדר האוכל למבוגרים ומאגר מים של מיליון וחצי גלונים. ״חדר השינה הקודם שלי הוא עכשיו משרד ההנהלה״, אומר סגן הנשיא הביצועי אלווין מארס. ״הקוטג׳ של הרופא הוא משרד הפעילות לנוער ולמשפחות, ואת מנהל החשבונות הכנסנו למחסן.״ כל הפעילות הופסקה עד אמצע פברואר.
וזה לא הכול: בית הכנסת בני חיים בוואן נייס נסגר לבדיקות; גג קרס בבית כנסת של הקהילה האיראנית ברסידה; ובבית הכנסת בניוהול, מצפון לעמק, נהרסו רוב ספרי הקודש בגלל מערכת המתזים.
אולם לא כל החדשות רעות. בתי הספר היהודיים ספגו נזק מועט במפתיע, אומר גיל גרף מלשכת החינוך היהודי של הפדרציה. לדבריו, רובם נבנו לא מכבר ונהנו משיפורים בהנדסה לעמידות ברעידות אדמה. 750 הדיירים בבית האבות היהודי ברסידה, במרחק קצר ממוקד הרעש, נשארו שלושה ימים בלי חשמל וחמישה ימים בלי ארוחות חמות. אבל הבניינים כמעט שלא ניזוקו. כשנודע לדיירים שרבים מעובדי המטבח, המכבסה והניקיון ההיספנים נותרו חסרי בית, ביקשו לשכן את העובדים ואת משפחותיהם במקום. הבקשה נענתה, והדיירים גם ארגנו איסוף מזון ובגדים למענם.
כדי לממן את התיקונים ברכוש הקהילתי תשנה הפדרציה את כיוון מאמצי גיוס התרומות השנה. פישל אומר שמגבית 1994 לא תתעלם מישראל, אבל תיתן ״דגש עצום״ לצורך לשקם את לוס אנג׳לס היהודית.
בשנה שעברה גייסה הפדרציה בעיר ארבעים מיליון דולר. פישל אומר שאין סיבה שהקהילה לא תשווה השנה את הסכום הזה ואף תעלה עליו. למעשה, שנים־עשר מיליון דולר כבר גויסו לפני הרעש.
״אבל יש לי שאלות רציניות באשר ליכולת שלנו לתת מענה לכולם״, הוא מוסיף. ״ננסה לסייע במאמץ השיקום. אנחנו מדברים עכשיו על הקמת צוות משימה שיבחן מה נוכל לעשות.״
הקהילה לא תצטרך להתמודד לבדה. המועצה הארצית של הפדרציות היהודיות כבר הציעה עזרה ופנתה לכל יתר הפדרציות ולקרנות פרטיות בבקשה לכספים לשיקום. פישל מצפה למיליוני דולרים מן הערוץ הזה, ואומר שכבר נשלחו כמה מיליונים.
מקור נוסף לסיוע מבחוץ עשוי להיות הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום, FEMA, ורשויות ממשלתיות אחרות. הפדרציה בודקת כעת אם מרכזים קהילתיים ומוסדות נוספים זכאים לסיוע ממשלתי, הניתן בדרך כלל בהלוואות בריבית נמוכה. FEMA הוקמה במקור כדי לסייע ליחידים, אך כעת הודיעה שהיא עשויה לעזור גם לכמה ארגונים ללא מטרות רווח. פישל אומר שלא תסייע לבתי כנסת, ועדיין לא ברור כמה תעניק למוסדות האחרים.
גם התנועות הרפורמית, הקונסרבטיבית והאורתודוקסית יגייסו כסף, אף שעדיין לא החליטו כיצד לחלקו. אוניברסיטת היהדות ומכון ברנדייס־ברדין החלו לבקש תרומות. ובכל זאת, התחושה הרווחת היא שהמאמצים האלה לא יכסו את ההפסדים. לא רק המוסדות נפגעו, אלא גם יהודי העיר עצמם. הקהילה המאורגנת ניסתה להגיב במהירות לצורכיהם. פישל אומר שבתוך יממה מן האסון החל לבדוק מה הפדרציה וגופים קהילתיים אחרים יכולים לעשות. אבל כבר בתחילת הדרך הוחלט שהסיוע הראשוני לפצועים ולמי שרכושם ניזוק יישאר באחריות גופים כמו הצלב האדום ו־FEMA.
הפדרציה, שהייתה דחוקה בכסף עוד קודם, יכלה מבחינה כספית לעשות מעט מעבר להנחיית האגודה היהודית להלוואות ללא ריבית לקצר את ההליכים למתן הלוואות ליחידים במצוקה. בתוך שבועיים ניתנו מאה הלוואות של עד חמשת אלפים דולר, ועוד מאה בקשות היו בטיפול.
ראשי הפדרציה החליטו שהתרומה המועילה ביותר של הקהילה תהיה מידע וייעוץ. אחת הדרכים הייתה סדרת מפגשים קהילתיים לסיוע לאחר האסון. הראשון, שנערך בקושי שבוע אחרי הרעש בבית הכנסת עלייה בוודלנד הילס, הביא כחמש מאות מתושבי העמק לשמוע יותר מתריסר נציגים של הממשלה ושל גופים יהודיים מקומיים.
מבחינה נפשית, נדמה שהמפגש סיפק מעט הקלה. הנציגים הזהירו מפני התהומות הביורוקרטיים שעלולים לבלוע את הנפגעים בדרכם במבוך חברות הביטוח, משרדי הממשלה, הקבלנים ובעלי הדירות. ״המים שורצים גנבים ונוכלים המתחזים לקבלנים לגיטימיים״, אמר מנואל דוראן, עורך דין היספני בפרויקט הסיוע המשפטי בית צדק של הפדרציה. ״אל תחתמו על שום דבר, שום דבר, לפני שעורך דין או המשרדים שלנו יבדקו את החוזים. יש תריסר דרכים שבהן האנשים האלה יכולים לסבך אתכם עד שתאבדו את בתיכם, ואני יכול להראות לכם מאות נשים מבוגרות שנפגעו כך אחרי רעידת האדמה באזור המפרץ.״
המחיר הנפשי עלול לגדול בקצב חד בחודשים הבאים, מזהירה קרול קורנסקי, מנהלת התכנון וההקצאות בפדרציה. ״אנחנו רק מתחילים לצאת מן השבוע הראשון של השבעה״, היא אומרת. ״אנשים מקבלים עכשיו הרבה תשומת לב, ורשויות המדינה והממשל הפדרלי מנסות לעזור. אנחנו מרגישים את פרץ האדרנלין שמביא איתו האיחוד. אבל בקרוב נראה חלק מן הכעס והדיכאון מתחילים לחלחל, דווקא כשצורכינו יתבררו יותר.״
בניסיון לבלום את הדיכאון ערכה הנהלת אוניברסיטת היהדות קומזיץ לעובדים, לסטודנטים ולסגל, שבוע וחצי לאחר הרעש. כמאה איש הגיעו ביום שישי אחר הצהריים, והמפגש עזר, לדברי אחד מאנשי האוניברסיטה, ״לאחד את המשפחה כדי להחלים״.
רבים מצאו שהתגובה הנכונה להלם היא עזרה לאחרים. עורכי דין התנדבו בבית צדק; מומחי ביטוח וקבלנות התנדבו להשתתף במפגשי הסיוע. ״שובע״, הגוף הקהילתי היהודי לחלוקת מזון, מחלק בדרך כלל אוכל בשלושה מוקדים. אחרי הרעש החלו משאיותיו לעבור מבית כנסת לבית כנסת, לאסוף מזון שנתרם ולחלק אותו ישירות לנזקקים.
בבית הכנסת ישראל הצעיר בבוורלי הילס הוזמנו יותר מארבעים מהגרים יהודים מאיראן, שדירותיהם הסמוכות נפגעו, להתגורר בבית הכנסת. סנדרה קינג, מנהלת שירותי המשפחה היהודיים, אומרת שהארגון קיבל אינספור שיחות מאנשים שהציעו מגורים — בתי אורחים, דירות ריקות וחדרים פנויים בבתיהם — לעיתים קרובות ללא תשלום.
אבל מאמצי הסיוע נתקלו בבעיה ותיקה: שלושה רבעים מיהודי לוס אנג׳לס אינם משתייכים לשום מסגרת קהילתית. ביום ראשון שאחרי הרעש פרסמה הפדרציה מודעה על עמוד שלם בלוס אנג׳לס טיימס לקו החם שלה, ״תיקון לוס אנג׳לס״. פישל מודה שהתגובה הראשונית הייתה רחוקה מלהיות סוחפת: רק כ־1,100 איש התקשרו לקבל מידע וייעוץ. מעבר להלם המתמשך, ייתכן שיהודים פשוט אינם רגילים לפנות לעזרת הקהילה המאורגנת. זה נכון במיוחד לישראלים בעיר. לפני חמש שנים הפכו הארגונים היהודיים המקומיים את המדיניות שננקטה במשך עשרות שנים בעידוד ירושלים, של סירוב לסייע לישראלים תושבי המקום. אבל למרות מחוות הידידות האחרונות, מטה הפדרציה בשדרות וילשייר עדיין אינו נתפס כמקום ביתי וחם בעיני יוצאי ישראל. ולמהגרים, אף שיש להם ארגונים חברתיים, אין ארגוני רווחה קהילתיים.
כשאירעה רעידת נורת׳רידג׳, הציע ראש הממשלה יצחק רבין, שנפגש בישראל עם הנציגים האמריקנים דניס רוס ומרטין אינדיק, לשלוח את יחידת החילוץ של צה״ל, המתמחה בהצלת נפגעי אסונות הלכודים בבניינים שקרסו. רשויות המדינה והממשל הפדרלי דחו את ההצעה.
כמה מן הישראלים המקומיים חשים שממשלתם לא פעלה בעניינם באותה זריזות. הקונסול הכללי אורי אורן דוחה את הטענות לחוסר רגישות, אך אומר שלקונסוליה לא היו התקציב או כוח האדם הדרושים לסיוע חומרי למישהו מלבד 25 עובדיה. לדבריו, אנשי הקונסוליה הפנו את מי שהיו במצוקה לגופים או לאנשים שעשויים לסייע, והקשיבו למי שביקשו לדבר.
עם זאת, כמה מן המהגרים מרגישים אבודים לחלוטין מאז שהאדמה החלה לרעוד. יובל רובינשטיין מטרזנה מספר שב־4:31 לפנות בוקר ב־17 בינואר בילה חמש־עשרה מן השניות הארוכות ביותר בחייו בניסיון לצאת ממיטתו, שקפצה בפראות. הוא ניסה בבהלה להגיע לארבעת ילדיו הקטנים, שישנו בחדר הסמוך בדירתו בת שני חדרי השינה. לבסוף זינק מחדר השינה, פנה לכיוון הלא נכון וקפץ אל ארון שקרס. ״אלוהים״, צעק לאשתו, ״הקיר שלהם נפל. אני לא יכול להגיע אליהם.״
מנקה השטיחים בן ה־36, שהגיע מבת ים לפני שמונה שנים, הבין לבסוף שטעה, חזר למסדרון ומצא את ילדיו ללא פגע גופני. לבוש רק בתחתונים נשא אותם אל מחוץ לבניין ולמכוניתו.
שבוע לאחר היקיצה האלימה הזאת נשארה משפחת רובינשטיין בערפל. רכושם אבד ולא היה להם ביטוח. מכיוון ששטיחים נקיים ירדו לפתע מסדר העדיפויות של תושבי העיר, מצא עצמו רובינשטיין גם בלי עבודה זמנית. ללא מים, גז וחשמל צפו בני המשפחה בחוסר אונים כשמדי יום עזבו עוד שכנים, מחשש שהבניין כולו יקרוס.
״אנחנו כבר לא יודעים איפה אנחנו״, אמר ל־The Jerusalem Report. ״אני יודע שצריך להמשיך, להשאיר את זה מאחור, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים להתחיל.״
חוויות כאלה עשויות לדחוף כמה מן הישראלים לעזוב. חמש שנים קשות בלוס אנג׳לס — ובהן מיתון עמוק וממושך יותר מביתר ארצות הברית, מהומות גזע, בצורת, שיטפונות ומפולות בוץ — כבר הביאו כחמשת אלפים מהגרים דוברי עברית לחזור לישראל, אומר אורן. הוא מצפה שעוד רבים יארזו עכשיו, אם נשאר להם משהו לארוז.
״הרבה אנשים חוזרים הביתה״, מסכימה רונית חיות, המוציאה לאור של ״שלום לוס אנג׳לס״, השבועון העברי המוביל בעיר, שהחליטה גם היא לעשות זאת. ״יש שמתקשרים ומבקשים לבטל את המודעה למכירת הבית, כי הבית כבר לא קיים. רבים מפרסמים עכשיו מכירה של חפצי בית. אחרים מתקשרים לבטל מנויים כי הם אומרים שהם חוזרים.״
האומנם? יהודה סוטקר, מהנדס אלקטרוניקה יליד ישראל מגרנדה הילס, אומר שמאס בקליפורניה עוד לפני הרעש. המרקם החברתי כאן, לדבריו, מתפרק בקצב מדאיג. אבל אחרי 16 שנה בארצות הברית הוא אינו יכול לדמיין את עצמו חוזר לישראל.
בסוף השבוע הראשון אחרי הרעש נסע עם הוריו, שהגיעו לביקור מישראל, ללאס וגאס כדי לנוח מעט. שם ביקר בסאמרלין, קהילה בצפון לאס וגאס הנושאת את שמה של סבתו המנוחה של הווארד יוז. הוא התרשם מבית הספר היהודי שמצא, ממחירי הדיור הנמוכים ומהשקט והשלווה, שאפשר להשיג במרחק לא גדול מן האורות הבוהקים והפעמונים המצלצלים.
״אבל אגיד לך מה באמת הפתיע אותי״, הוא אומר. ״לא תאמין כמה ישראלים אחרים מלוס אנג׳לס הגיעו באותו יום לבדוק את אפשרויות הדיור.״
בכיתוב לתצלומים: עד אחד מכל שני יהודים נפגע בגופו או ברכושו ברעידת האדמה, וכחמשת אלפים אינם יכולים להתגורר בבתיהם. בכיוון השעון מלמעלה — הרעש: טקסי בוקר מוקדמים במגרש הכדורסל של אוניברסיטת היהדות, כשהסטודנטים ממתינים במהלך הפינוי. אחריו: משפחת בן־דוד מקימה מחנה ברסידה. הניקוי: החלפת שמשות שבורות בקמפוס האוניברסיטה.
בכיתוב לתצלומים: המהגרים הישראלים בעיר נפגעו קשה במיוחד. מו״לית ״שלום לוס אנג׳לס״ רונית חיות, משמאל, החליטה לארוז ולחזור לישראל. הבניין ההרוס שבתצלום התחתון היה ביתם של ישראלים רבים. ״יש שמתקשרים ומבקשים לבטל את המודעה למכירת הבית, כי הבית כבר לא קיים״, אומרת חיות.