דייוויד קול, סנסציה תקשורתית בלתי צפויה, הוא מכחיש שואה יהודי המכנה גזענים ״לוזרים״, אך מרגיש מחויב לקדם את מטרותיהם.

בקיץ האחרון זכו בעלי צלחות לוויין בצפון אמריקה לשפל חדש בהכחשת השואה: כתבת וידאו מאושוויץ שטענה שבמחנה המוות פעלה מעין גרסה מוקדמת של קלאב מד ליהודים בחסות הרייך השלישי.

הכתבה, ששידרה Showcase America, חברת גישה ציבורית מקולורדו, מילאה קטע בתוכנית השבועית ״קול החירות״. עד שהוסרה התוכנית בתחילת ספטמבר בשל מחאות מרכז ויזנטל בלוס אנג׳לס, היא שימשה — יחד עם שידור שבועי בגלים קצרים — במה קבועה לארנסט צינדל, בן 54, ניאו־נאצי יליד גרמניה ומכחיש שואה ידוע לשמצה המתגורר כיום בטורונטו. למסעו הלא־קדוש של צינדל לפולין הצטרף דייוויד קול, יהודי בן 23 מלוס אנג׳לס, שהיה בעבר חבר בליגה נגד השמצה של בני ברית, בליגה להגנה יהודית ובקונגרס היהודי העולמי.

צינדל תיאר את קול כ״אח לנשק״ העוזר לו ב״מאבק לשחרר יהודים וגרמנים מן הקוף הזה שעל גבם״. קול עשה זאת כשחילץ בתחבולות כניסה לתאי הגזים, כשהוא חובש כיפה, ואחר כך טען שדלת התא נפתחת לשני הכיוונים ושאין בחדר הכתמים הכחולים המעידים על שימוש בציקלון בי. נוסף על כך הציעו קול וצינדל מול המצלמה שבריכת השחייה של האס־אס שימשה למעשה לתחרויות של אסירים, ושהנאצים לא דאגו לגדר את אזור הפריקה מן הרכבת כדי למנוע בריחת אסירים.

אהרון ברייטברט, חוקר בכיר במרכז ויזנטל, מציין שלרבים מן האנטישמים הידועים ביותר לשמצה בהיסטוריה, ובהם סטלין וכמה מנהיגים נאצים — אם כי לא היטלר עצמו — היו ״יהודי חצר״ משלהם. מאז מלחמת העולם השנייה היו גם יהודים, רובם אנטי־ציונים, שסייעו בדרך כלשהי למכחישי שואה.

אבל לפי הרב אברהם קופר, סגן מנהל המרכז, קול — שביצע את השידור הראשון אי פעם של מכחיש שואה מתוך שערי אושוויץ — עשוי להיות ייחודי.

״איני יכול לחשוב על יהודי אחר״, הוא אומר, ״שהרחיק לכת כל כך בסיוע ובשיתוף פעולה עם אויבי העם היהודי״.

מאמציו של קול הפכו אותו למעין כוכב תקשורת. בינואר 1992 הוא היה נושא לקטע על רוויזיוניזם בתוכנית הטלוויזיה הצהובה ״48 שעות״ של CBS. קול, מצויד במיקרופון, הסתובב בעצרת הקשורה לשואה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס והתגרה במשתתפיה על ״פנטזיות השואה״ שלהם. הוא גם אורח מבוקש תכופות בתוכניות אירוח ברדיו ובטלוויזיה.

קול הגיע לריאיון עם הג׳רוזלם ריפורט במסעדה בשכונת פיקו־רוברטסון בלוס אנג׳לס, שבה אוכלוסייה יהודית גדולה, לא מגולח, בג׳ינס, חולצת טי וכובע בייסבול. הוא נולד בלוס אנג׳לס לד״ר ליאון קול, חוקר ורופא באוניברסיטת דרום קליפורניה, שלדברי בנו בילה את שנותיו האחרונות במאבק נגד האשמות שסיפק סמים לידוענים, ובהם אלביס פרסלי. אמו של קול התגרשה מליאון כשדייוויד היה בן 14 והתחתנה עם יצרן בגדי ספורט ששרד את הבליץ בלונדון. קול מציין שאביו החורג עדיין נחרד מפעילותו. האב החורג סירב להתראיין.

קול גדל במערב לוס אנג׳לס האופנתית. לאמו לא היה עניין רב ביהדות, לדבריו, וגם לא ברוב הנורמות המקובלות של הורות. כשהושאר לנפשו, פיתח זלזול בסמכות. חינוכו היהודי, שקיבל לפי דרישת אביו החורג, הסתכם ביום יחיד בבית הספר של יום ראשון בבית הכנסת המקומי טמפל ישעיהו. ״כשסוף השבוע הבא הגיע״, הוא נזכר, ״אני זוכר שהתחבאתי מתחת לשולחן וצרחתי. הדברים האלה לא דיברו אליי״.

גם התיכון לא דיבר אליו. אף שהתעניין באנגלית ובתיאטרון, לא השלים את לימודיו. ואכן, קול אומר שאחד הגורמים שמשכו אותו להכחשת השואה היה תנאי הקבלה המקלים שלה. ״מה שמרתק אותי ברוויזיוניזם״, אמר, ״הוא שכאדם שאינו מומחה הצלחתי ללמוד ולהפוך לחלק פעיל בתהליך הרכבת הפאזל הזה. לא היה צורך בדוקטורט, כי אנחנו לא באמת מדברים על תחום שצריך ללמוד עשר שנים כדי לשלוט בו. כל מה שהוא עושה הוא לנסות להבחין בין עובדה לבדיה. כל מוח טוב — של כל אחד, בלי קשר לרקע שלו — יכול לעשות את זה״.

קול אינו רואה סתירה בקידום מטרותיהם של גזענים, אף שהוא מזלזל בהם כ״לוזרים״. הכחשת השואה, הוא מתעקש, היא תרגיל אינטלקטואלי טהור. לדעתו אין צורך לגרור פנימה סוגיות של אחריות אישית או השלכות קהילתיות.

״לעולם לא הייתי רוצה לחיות בעולם שנשלט בידי צינדל״, אומר קול. ״הוא אדם מצחיק מאוד, נחמד מאוד ומקסים מאוד. הוא גם נאצי. אבל איך אני עוזר לנאציונל־סוציאליזם כשאני כותב על ההיסטוריה כפי שאני רואה אותה? לאנשים יש זכות שאי אפשר לשלול להשתמש במידע כפי שהם רוצים. רוב האנשים משתמשים במידע מהסוג הזה כי הם רוצים להרוויח כסף״. קול אומר שלא הרוויח כסף משמעותי מעבודתו.

קול הגיע להכחשת השואה דרך הדלת האחורית. מוקסם מפוליטיקה אך עצלן מדי — ״שום דבר לא מפריע לשינה שלי״, הוא אומר על עצמו — ללמוד לתואר במדע המדינה או בהיסטוריה, החליט במקום זאת להצטרף לכל ארגון פוליטי שיהיה מוכן לקבל אותו. ״מ־1987 והלאה״, סיפר, ״הייתי בכל מקום. ניהלתי סניף של המפלגה הקומוניסטית המהפכנית. ניהלתי סניף של אגודת ג׳ון בירץ׳. היו לי בערך חמישה שמות שונים, וממש לא היה חלק בקשת הפוליטית האמריקנית שלא הייתי מעורב בו. תמכתי בליגה נגד השמצה ובליגה להגנה יהודית ונרשמתי אצלן. יש לי כרטיס של הקונגרס היהודי העולמי. עבדתי בשביל קרן הריטג׳ בימין ובשביל האיגוד האמריקני לחירויות האזרח בשמאל.

״העניין שלי בזה״, הוא אומר, ״היה שהרגשתי עליון על האידיאולוגיה ועל האידיוטים המסכנים שטופי המוח שמכלים את חייהם במרדף אחרי מושגים מופשטים. רציתי ללמוד על הנושא כמה שיכולתי ולכתוב עליו ספר״.

כשקול החל לקבל ספרות של הכחשה, הציעו קרובים וחברים שיתעלם ממנה. קול, שמטבעו אוהב לעשות דווקא, הסתקרן כתוצאה מכך. לדבריו, היה ״מאמין מושבע״ בכל תיאור מקובל של השואה שנתקל בו. אבל אז — טענה שהפכה למרכיב קבוע בהכחשת השואה — החליט שהוליכו אותו שולל. הוא התרשם מטיעונים רוויזיוניסטיים קלאסיים כמו הטענה שמעולם לא יוצר סבון מיהודים ושהמספרים של המתים באושוויץ נופחו מאוד. כיום הוא אומר שהוא מאמין שהשואה כלל לא התרחשה.

ב־1988, כשהתקיים מקרן נאמנות שהקימו הוריו למימון לימודיו, הצטרף קול לקבוצת אתאיסטים בלוס אנג׳לס. שם פגש את דייוויד מקקלדן, ממייסדי המכון לסקירה היסטורית, יחד עם ויליס קרטו. המכון הוא ארגון הכחשה מקליפורניה שניצול השואה מל מרמלשטיין תבע בהצלחה על פרס שהציע לכל מי שיוכל להציג הוכחה לשואה. קול אומר שהתיידד עם מקקלדן בתקווה שייקח אותו למאורה הנאצית הסודית שלו, שם יחשוף אותו כגזען אוהב היטלר.

לא היה מרתף ולהאלה. אבל הייתה סימביוזה מעוותת. מקקלדן לקח לידיו את חינוכו, וקול הסכים לחדור לפגישות שמקקלדן לא יכול היה להשתתף בהן. מקקלדן מת לאחרונה מאיידס, וקול המשיך במסעו עם עורך כתב העת של המכון, מארק ובר.

קול התחבר לצינדל בעת תלאותיו המשפטיות של האחרון, כתב למענו מכתב לתובע הכללי של אונטריו והרצה בקנדה. השניים הסכימו להיפגש בפולין, ולאחר ביקורם באושוויץ הכיר לו צינדל ניאו־נאצים בגרמניה ובאוסטריה. במכתב לג׳רוזלם ריפורט הודה צינדל שספג ביקורת מעמיתיו האנטישמים על שיתוף הפעולה עם קול, ואף איבד חלק מתמיכת התורמים.

״איני מתעב יהודים, רק חלק מהם״, כתב, ״ולא בלעתי את הפיתיון — אני פשוט מתרשם מכנותו המוחלטת של דייוויד קול הצעיר ומיושרתו שאינה ניתנת להשחתה כשהוא מדווח על ממצאיו״.

בגיליון אפריל של עלונו, ״עוצמה: צינדליסטים נגד ציונים״, הכריז צינדל שקול ״מגלה הרבה יותר אומץ מכל הפטישיסטים של המדים הנאציים, המתקשטים במדליות ובמדים של דור שחלף בזמן שהם שותים את עצמם לטמטום של שכרות... אני מעדיף את היהודי הצעיר דייוויד קול בכל עת על הפחדנים זוללי הבירה, הבכיינים ומבקרי פעולתי״.

קול מעיד שהקשר ביניהם אינו ייחודי. הוא טוען שפגש כמה יהודים, באקדמיה ומחוצה לה, החושדים שמכרו להם סיפור שקרי על השואה. הוא לא יחשוף את שמותיהם, לדבריו, משום שהכחשת השואה עדיין נשארת נחלתם של קיצונים תמהוניים ואנטישמים. ״רק הקיצונים מעורבים״, אמר, ״כי מי עוד רוצה את הצרות?״

אבל בסופו של דבר, מאמין קול, התפיסה הרוויזיוניסטית תמצא מקום בזרם המרכזי. כשזה יקרה, הוא מציע, רבים מן היהודים העמוסים האלה יזחלו מן הארון. דייוויד קול מקווה שביום השמש ההוא הוא יהיה שם להורות את הדרך.