יום ראשון, אחר צהריים מאוחר. כריסטוף מיילי, אשתו ג'וזפינה, הוריה והמארח שלהם, ביל אלפרין, יושב ראש מועדון 1939, ארגון ניצולי שואה שמושבו בלוס אנג'לס, יושבים בבר של מלון בבוורלי הילס, לוגמים תה ומכרסמים מעדנים. טלפון נייד מצלצל — זהו הקומיקאי טומי סמות'רס, שהפך ליינן, ורוצה לפטפט עם ג'וזפינה ('ג'וסי') על הכרם של אביה.
ג'וסי, בת 28 ממוצא סיציליאני, מעולם לא שמעה על האחים סמות'רס. אבל טומי אינו נעלב. 'היית צעירה מדי או ענייה מדי מכדי לדעת מי אני', הוא אומר לה.
מה שמשונה כאן אינו העובדה שהמאבטח השווייצרי לשעבר, שאיבד את עבודתו ואת ארצו לאחר שהציל מן המגרסה מסמכים על נכסים יהודיים, או אשתו, שהפצירה בו לחשוף את ניסיון הטיוח, מעולם לא שמעו על טום ודיקי סמות'רס. מה שמפתיע אותי יותר הוא לגלות שהאחים סמות'רס — ועוד אנשים בהוליווד שהזמינו את מיילי לפגישות כדי לדון בסרט תיעודי אפשרי לטלוויזיה, בסרט טלוויזיה ובספר — מגלים עניין רב כל כך במעללי הזוג.
מיילי, בן 31, עם שערו הבלונדיני הקצוץ, משקפי המתכת שלו והתנהגותו הנוקשה, הכמעט טבטונית, הוא האזרח השווייצרי הראשון שקיבל אי פעם מקלט מדיני בארצות הברית. השראתו באה מקשר אחר להוליווד: סיפורו הדרמטי של סטיבן ספילברג על חייו של אוסקר שינדלר. מיילי מבין שהוא הציל מסמכים, ולא בני אדם, מהשמדה. הוא מבין גם את טיבן הבעייתי בסופו של דבר של שנות שינדלר לאחר המלחמה, הן במישור האישי והן ביחסיו התלותיים יותר ויותר עם מיטיביו היהודים.
'אני אדם רגיל', אומר לי מיילי. 'עשיתי מה שעשיתי מסיבה טובה, וכל השאר הוא פנטזיה. בחיי אני מתמודד עם עניינים יומיומיים, רגילים. יש לי שני ילדים שלא אכפת להם אם אני גיבור. בשבילם חשוב שיהיה להם אבא שחוזר הביתה ומביא אוכל לשולחן.'
זה אינו ביקורו הראשון של מיילי בלוס אנג'לס. לאחר שהשתקע בניו ג'רזי לפני כ־18 חודשים, הוא טס לכאן כאורחו של ספילברג. מלבד הפגישות עם אנשי הוליווד — שבדרך כלל, לדבריו, מניבות הרבה דיבורים ריקים ומעט מעבר לכך — הוא אוהב את מזג האוויר ואת האווירה, שאותה הוא מתאר כאירופית יותר מזו שבמקום מגוריו הנוכחי.
אבל הפעם מיילי בודק את האפשרות לעבור לדרום קליפורניה כדי ללמוד באוניברסיטה, אולי במחוז אורנג'. לשם כך מגייסים אלפרין ועמיתיו את התמיכה הכספית הנחוצה. שני הגברים מאמינים שהדרך הטובה ביותר שבה יכולים יהודים לגמול למיילי על מעשיו הטובים היא לסייע לו להגיע לעצמאות כלכלית.
'ברור שכריס לא עבר את השואה', אומר אלפרין. 'אבל במובנים רבים מצבו דומה לזה שהוריי התמודדו איתו כשבאו לארץ הזאת. גם הם לא ידעו את השפה, גם להם היו ילדים קטנים, וגם להם לא היו קרובי משפחה שיסייעו להם. הייתי רוצה לחשוב שאנחנו קרובי המשפחה שלו.'
'אנחנו מחפשים רק חיים שקטים', מוסיף מיילי. 'הייתי רוצה ללמוד מדעים, אולי היסטוריה. אבל כרגע אנחנו קצת תלויים באוויר. מה שאנחנו צריכים הוא מידה של ביטחון.'
מיילי מספר לי שביקר בישראל בהזמנת חבר כנסת שהיה אחראי לצוות משימה שהוקם בעקבות משבר הבנקים השווייצריים. לדבריו, עשה זאת בניגוד לעצת עורך דינו השווייצרי, שסבר שהביקור במדינה המושמצת בשל פגיעתה בזכויות אדם יכתים אותו. ראש הקהילה היהודית בשווייץ, הוא מוסיף, 'גם רצה להרחיק אותי מישראל מפני שהייתה לו בעיה עם מדיניות נתניהו'.
בישראל סייר מיילי ביד ושם וקיבל מישיבה בירושלים אות חסיד אומות העולם. אבל ביקורו היה שקט למדי, ולא דובר על סיוע כספי אפשרי. 'מנהל הכספים של הקונגרס היהודי העולמי', הוא אומר, 'אמר לי שנסטלה, החברה השווייצרית, השקיעה כסף רב בישראל, ולכן הישראלים לא ירצו להכעיס אותם. גם הצבא השווייצרי קונה נשק מהישראלים.' לכן, שלא כמו בלוס אנג'לס, 'הם לא עשו הרבה רעש סביב הביקור שלי'.
לוס אנג'לס