ביקורות על 'ציון פיקשן'

Goodreads

'Zion's Fiction: A Treasury of Israeli Speculative Literature' — ציון פיקשן: אוצר הספרות הספקולטיבית הישראלית. שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם, עורכים; אבי כץ, מאייר; רוברט סילברברג, הקדמה; אהרון האופטמן, אחרית דבר; לביא תדהר וגייל הראבן, משתתפים; קרן לנדסמן, סופרת Goodreads ומשתתפת; ואחרים.

ציון 3.64; 25 דירוגים; שמונה ביקורות.

האנתולוגיה ההיסטורית הראשונה בעולם באנגלית לפנטזיה ולמדע בדיוני ישראליים, 'ציון פיקשן', תפתח שער למעיין כמעט לא מוכר של סיפורת ספקולטיבית מבית אומת הדמיון האולטימטיבית. עם הקדמה של רוברט סילברברג וסיפורים שנכתבו במקור בעברית, ברוסית ובאנגלית בידי שורה של סופרים ישראלים הבקיאים בסוגה — ובהם שמעון אדף, פסח (פאבל) עמנואל, רותם ברוכין, גייל הראבן, יעל פורמן, גיא חסון, קרן לנדסמן, מרדכי ששון, נאוה סמל, ניתאי פרץ, אייל טלר, לביא תדהר וניר יניב — הספר יחשוף את החלומות והפחדים הנסתרים של עם שדמיונו הספרותי נלחץ במלחציים של איום ואי־ודאות, ובה בעת של אפשרויות שלא ניתן למנות.

The Jewish Journal

האמת נמצאת שם, במדע הבדיוני הישראלי. מאת ג'ונתן קירש, 23 בינואר 2019.

'אפשר לראות במדינת ישראל את אומת המדע הבדיוני המובהקת', כותבים שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם, העורכים המשותפים של 'ציון פיקשן' (הוצאת מנדל וילאר), 'המדינה היחידה על פני כדור הארץ שנוצרה בהשראת לא יצירת פלא מכוננת אחת, אלא שתיים: התנ"ך והרומן האוטופי מראשית המאה העשרים של האידאולוג הציוני תאודור הרצל, אלטנוילנד — ארץ ישנה־חדשה.'

ובכל זאת, נכון גם ש־17 הסיפורים שנאספו ב'ציון פיקשן' משקפים את הכאן והעכשיו של ישראל המודרנית. 'הספר הזה יפתח את המכסה מעל מעיין זעיר, מוזנח ונדיר לצפייה של ספרות ישראלית, שאנו מקווים שיסלחו לנו על כינויו זיפיי', כותבים העורכים במבוא לאנתולוגיה. 'אנו מגדירים את המונח כספרות הספקולטיבית שכותבים אזרחי ישראל ותושביה הקבועים — יהודים, ערבים או אחרים, בין שהם חיים בישראל עצמה או בחו"ל, וכותבים בעברית, בערבית, באנגלית, ברוסית או בכל שפה אחרת המדוברת בארץ הקודש.'

המבוא ל'ציון פיקשן' וההקדמה של רוברט סילברברג, אחד מאמניה החיים של סוגת המדע הבדיוני, הם כשלעצמם יצירות מרשימות של היסטוריה ספרותית ופרשנות, והם מעניקים הקשר מאיר עיניים לסיפורים הבאים אחריהם. אבל הסיפורים, כמובן, הם מוקד המשיכה האמיתי, ו'אוצר' היא בדיוק המילה המתאימה לתיאור מה שנמצא באוסף. בתוך התרגילים המרתקים הללו בסיפורת דמיונית טמונות הצצות לחרדות ולשאיפות של ישראל האמיתית.

'ריח פרדסי התפוזים' של לביא תדהר, למשל, מדמיין גרסה עתידית של ישראל כאומה רב־אתנית, הכוללת לא רק ערבים ויהודים אלא גברים ונשים ששורשיהם מגיעים עד למאדים. מנהיגיהם הדתיים כוללים כעת סמכויות חדשות כמו כהן הקדוש, האורקל של האחרים והאח ר. תקן־זאת מכנסיית הרובוט. 'השאלה מיהו יהודי נשאלה לא רק לגבי משפחת צ'ונג, אלא גם לגבי הרובוטים, והוכרעה מזמן', מהרהר בוריס צ'ונג, גיבור הסיפור, יהודי רוסי־סיני שנרדף באופן בלתי מוסבר בחלומות על העידן הרחוק שבו תל אביב טרם הייתה קיימת והמקום שבו הוא חי היה עשוי 'פרדסי תפוזים, וחול, וים'. אחרי שהוא משליך אותנו לעולם חדש ומשונה, מזכיר המחבר שזיכרון נוסטלגי אינו מעניק הקלה מאימת העולם שכבר הכרנו.

'בתוך התרגילים המרתקים הללו בסיפורת דמיונית טמונות הצצות לחרדות ולשאיפות של ישראל האמיתית.'

ב'המאמינים' מתאר ניר יניב את הופעתו הפתאומית של אלוהים על פני הארץ כשופט הממיט מוות פתאומי ומחריד על כל מי שהוא שופט ומוצא בלתי ראוי. יהודים מודרניים רבים מדי, מתברר, נחשבים ראויים לעונש אלוהי. המספר, למשל, נזכר בלילה שבו הוא וחברתו לא יכלו עוד לחכות לנישואים לפני שישכבו יחד. 'ריח מוזר העיר אותי בבוקר', הוא נזכר. 'ממש לידי, במיטה, שק אפור־אדום־סגול, לח, מטפטף ורטוב. עדיין מתעוות. מפרפר. החברה שלי, הפוכה מבפנים החוצה.' כך מוכח שאלוהים ממשי לחלוטין ומסוכן מאוד, אבל המספר מתגלה כשיפוטי לא פחות. כמו אברהם ומשה, הוא מוכן בהחלט לעמוד מול אלוהים.

'תמיד האמנתי באלוהים', הוא אומר לנו. 'הגיע הזמן שהוא יתחיל להאמין בי.'

לא כל סיפור תאולוגי או אפוקליפטי כל כך. 'מוות בירושלים' של אלנה גומל מתחיל כסיפור פשוט ונוגע ללב של בחור הפוגש בחורה, אבל האישה ושמה מור חשה משהו משונה בבן זוגה המיועד, דוד. 'הנשיקות שלו היו סטריליות; לפיו לא היה שום טעם.' כשהם מתחתנים בטקס אזרחי בקפריסין והיא פוגשת את משפחתו, היא רואה בהם התגלמויות של מוות במגפה, בהתאבדות ובזקנה. החיים שמור ודוד מנהלים רגילים למדי — 'הם צפו בנטפליקס ואכלו ארוחת ערב' — אבל משהו מאיים תמיד נמצא ממש מתחת לפני השטח. לבסוף נאלצת מור להתמודד עם נוכחות נוראה ש'הייתה שם כשניאנדרטלים פיזרו אוכרה סביב שלדי אלה שנאכלו... כששמאנים כיווצו תינוקות ברחם אמם ופשטו את עורם של גברים חיים בלי אפילו לגעת בהם'. הסיום חייב יותר ל'תינוקה של רוזמרי' מאשר לכל דבר בתנ"ך, ולכמה קוראים יזכירו הדברים את סיפורי הרוחות שיצחק בשביס זינגר אהב לספר.

עם זאת, רבים מסיפורי המדע הבדיוני הללו יכולים להיקרא כמעין מדרש מודרני. החיה המדברת בתנ"ך היא כמובן אתונו של בלעם, אבל אנו פוגשים את מקבילו המודרני ב'הסתיו המחורבן שלי' של ניתאי פרץ, פרודיה קומית פרועה שבה חמור בשם טוני דובר יידיש ומשמיע חידודים. 'תאמין לי, כולם חמורים', טוני מתעקש. 'אבל לפחות החמור הזה יודע על מה הוא מדבר.' המספר הוא עידו, שחברתו עזבה אותו והוא שקע בייאוש אובדני. הנשק שבחר הוא מגנום יריחו מצופה כרום: 'כשמדובר במוות, רק תוצרת ישראל מתאימה.' אבל דעתו מוסחת כשעב"ם נוחת בפארק הירקון בתל אביב, ומוקף ב'שלושה טנקי מרכבה סימן 2 וטנק מצוות אחד של חב"ד'. בסופו של דבר הלקח שעידו לומד מטוני מזכיר את בלעם ואתונו המפורסמת: 'יש יהודים עם לב של חמור, ויש חמורים עם לב יהודי.'

אפשר להבין מדע בדיוני ופנטזיה כמפלט מהמציאות הקשה של העולם שבו אנחנו חיים. אבל כפי שמראה 'ציון פיקשן', הם למעשה מבקשים להראות לנו דרך לפתור את בעיותינו במקום רק להתחבא מפניהן. 'חלומות המדע הבדיוני — וסיוטיו — הם תוצרי הדמיון, אבל השראתם במציאות', כותב אהרון האופטמן באחרית הדבר. 'אם בני האדם אינם מבינים את העתידים האפשריים שלנו, את המציאויות החלופיות שלנו, הדבר נובע בעיקר מכשל הדמיון.' כשהאופטמן טוען ש'סיפור מדע בדיוני הוא ניסוי מחשבתי במציאויות חלופיות', הוא מגדיר בדיוק את מה שכולנו זקוקים לו כדי למצוא דרך קדימה.

ג'ונתן קירש, סופר ועורך דין בתחום ההוצאה לאור, הוא עורך הספרים של Jewish Journal.

Amazing Stories

ביקורת: 'ציון פיקשן: אוצר הספרות הספקולטיבית הישראלית', בעריכת טייטלבאום ולוטם. מאת ריקי ל. בראון, 4 בספטמבר 2018.

המגוון הספרותי ברחבי העולם מדהים באמת. מדהים עוד יותר למצוא אוסף רחב כל כך של קבוצת כותבים מוכשרת בכרך אחד. 'ציון פיקשן: אוצר הספרות הספקולטיבית הישראלית', ספר חובה לחובבי מדע בדיוני מסורים, הוא אנתולוגיה חדשה היוצאת בסוף ספטמבר 2018 בהוצאת מנדל וילאר, בעריכת שלדון טייטלבאום (ג'רוזלם פוסט) והמתרגם הידוע עמנואל לוטם ('חולית').

הספר מוצג כ'אנתולוגיה הראשונה באנגלית של מיטב המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים, שער לספרות ספקולטיבית מאומת הדמיון האולטימטיבית', אבל הוא יותר מאוסף של קבוצה מוגדרת של סופרים. זהו קובץ של כתיבה טובה, פשוטו כמשמעו. כמובן, תמיד יהיו כמה החמצות בין אבני החן, אבל זה די צפוי כשמחברים מאגר מגוון כזה של רעיונות וכישרונות וקהל היעד מגוון באותה מידה בתחומי העניין ובהעדפות שלו.

אלה הסיפורים שאפשר לצפות למצוא: 'ריח פרדסי התפוזים' מאת לביא תדהר; 'האיטיים' מאת גייל הראבן; 'שרפו את אלכסנדריה' מאת קרן לנדסמן; 'הנערה המושלמת' מאת גיא חסון; 'ציידת הכוכבים' מאת נאוה סמל; 'המאמינים' מאת ניר יניב; 'אפשרויות' מאת אייל טלר; 'בראי' מאת רותם ברוכין ('אנסמבל גאה', 'החולמים'); 'עכברי שטרן־גרלך' מאת מרדכי ששון; 'מקום טוב ללילה' מאת סביון ליברכט; 'מוות בירושלים' מאת אלנה גומל ('מעשה בשלוש ערים'); 'מסך לבן' מאת פסח (פאבל) עמנואל ('מסך לבן'); 'חלומו של אדם' מאת יעל פורמן ('ילדי בית הזכוכית'); 'שתי דקות מוקדם מדי' מאת גור שומרון; 'הסתיו המחורבן שלי' מאת ניתאי פרץ; ו'הם היו צריכים לזוז' מאת שמעון אדף ('המונולוג של איקרוס').

לכל סיפור נוסף איור של האמן עטור הפרסים אבי כץ, שעבודתו מופיעה ביותר מ־170 ספרים בישראל ובארצות הברית, ונכללה בעבר ב'Master of Science Fiction and Fantasy' של הוצאת רוקפורט.

לא כל סיפורי המדע הבדיוני והפנטזיה צריכים לעסוק בהפיכת הבלתי־יאמן לאמין, והמבחר הרחב הזה נוגע הן במה שאפשר לדמיין והן במה שלא. סיפורו של לביא תדהר, 'ריח פרדסי התפוזים', בולט כבחינה מעוררת מחשבה של מספר המודע לשינויים בחייו ובעולמו התל־אביבי שסביבו, בעוד העבר, ההווה והעתיד מכבידים על תודעתו. לעומתו, הסיפור האפל של רותם ברוכין, 'בראי', מחזיר לעידן 'אזור הדמדומים', עם מראת קסמים מרושעת שמשנה את המציאות בכל פעם שהיא נשברת. וגרסתו המודרנית של גור שומרון להרפתקאות הנוער הפופולריות, 'שתי דקות מוקדם מדי', בוודאי תמצא חן בעיני הקהל הצעיר. בפשטות, יש כאן שפע לכולם.

'ציון פיקשן: אוצר הספרות הספקולטיבית הישראלית' היא אחת האנתולוגיות שבהן הקוראים יוכלו למצוא לפחות סיפור אחד, וסביר מאוד שרבים, שירצו לקרוא שוב ושוב. כמו רוב האנתולוגיות, היא תפתח שער לכמה מן הסופרים המוכשרים בעולם שאולי לא היו נחשפים אליהם בדרך אחרת, ובעיקר תבדר את דמיונכם.