צילום מדע בדיוני בתקציב נמוך
מאת שלדון טייטלבאום
שבועיים לפני שהיה אמור לביים את סרטו הראשון באורך מלא, ״הצרות עם דיק״, מצא גארי וולקו שהמסך הפתגמי עומד לרדת עליו. הכוכב שלו ביקש לפרוש משום שחשב שהסרט ייראה ״זול ועלוב״, במקרה הבלתי סביר שבכלל יושלם. והוא עדיין לא מצא בית לצלם בו.
למרבה האירוניה, וולקו, טקסני בן 33 שעבד כעורך, כתסריטאי וכבמאי קליפים, כמעט לא השאיר דבר ליד המקרה. ההכנות להפקתה של העלילה הפשוטה הזאת — על סופר מדע בדיוני שקריירה תקועה וסידור מגורים מסובך עם שלוש נשים ממוטטים אותו — נמשכו ארבעה חודשים. כל סצנה הוכנה בלוח איורים, וכל אפקט אופטי וזווית צילום תוכננו בקפידה. ופתאום נותר וולקו בלי שני מרכיבים מרכזיים בהפקה שמורכבותה כבר צומצמה למינימום.
מנהלת הליהוק שלו, סוזן יאנג, שזה עתה סיימה שבע שנות עבודה אצל נורמן ליר, נחלצה לעזרה. היא הזעיקה את השחקן טום וילארד, שהופיע בתפקידים קטנים בסדרת הטלוויזיה ״We Got It Made״ ואחר כך קיבל תפקיד ב״שדרת הלבבות השבורים״ של איסטווד. יאנג גם רשמה הישג נאה כשגייסה את השחקנית סוזן דיי לתפקיד חברתו של הסופר.
לאחר שהליהוק הוסדר, הגיע תורו של הבית. וולקו תכנן לצלם את הסרט בשני אתרים בלבד: ביתו של הסופר, שבו נועד להצטלם רוב הסרט, ואתר מדברי לסצנות קצרות של מדע בדיוני, בכיכובה של הדמות שהסופר המציא. בעזרת מתווך נדל״ן משתף פעולה מצא את בית חלומותיו במונרוביה. היה בו פגם אחד: הטפט היה מכוער להחריד. לכן, שבוע לפני תחילת הצילומים, הסירו וולקו והצוות את הטפט באדים וצבעו מחדש את פנים הבית — שירות שלדבריו סייע למתווך למכור אותו.
סרטו של וולקו הוקרן במכון האמריקאי לקולנוע בלוס אנג׳לס ובפסטיבלים רבים. הקרנת הבכורה שלו התקיימה בינואר 1987 בפסטיבל הסרטים של ארצות הברית בפארק סיטי שב יוטה, שם זכה בפרס הגדול. וולקו אמר שתמיד רצה לעשות סרט על סופר. כשנשאל מדוע בחר בסופר מדע בדיוני, הצביע על מדף בספריית דירתו הקטנה בסנטה מוניקה, שעליו ניצבו, ככל הנראה, כל כתביו של פיליפ ק׳ דיק.
וולקו הדגיש שלא התכוון לעשות סרט על פיליפ קינדרד דיק המנוח, שיצירתו הייתה הבסיס ל״בלייד ראנר״, אף שהסרט גדוש אזכורים שלו. הוא גם רכש אופציה לעיבוד קולנועי של ״שבטי הירח האלפאני״ מאת דיק. ״חבר אמר לי אחרי שראה את ׳הצרות עם דיק׳ שהקטע במדבר הוא מה שהשאירו מחוץ ל׳בלייד ראנר׳״, אמר.
וולקו בנה את סרטו סביב סופר מדע בדיוני שפוחד לצאת החוצה. ״זו הייתה דרך טבעית לשמור על היקף מצומצם״, אמר. ״ידעתי שאם אני רוצה לעשות סרט כלשהו, הוא חייב להתבסס על הרעיון הפשוט ביותר שאפשר להעלות על הדעת ועל התקציב הנמוך ביותר — משהו שביסודו יש בו ארבעה אנשים ובית״.
וולקו גייס כסף מקרובי משפחה ומחברים ופיתח את הסיפור עם חברו מן הקולג׳, פול פרידמן. הוא כתב בעצמו את התסריט — את כל שבע הגרסאות. להפקת הסרט הקים שותפות עם רוברט אוגור, יבואן ציוד אמנות ומנהל אמנותי של קליפים לרוק, שנעשה למפיק בפועל של הסרט.
״הצרות עם דיק״ נראה טוב כל כך משום שוולקו הצליח לגייס גם חברים באיגוד שחקני המסך שהיו מוכנים להמר עליו וגם צוות מן השורה הראשונה. הוא סיפר שראיין כמאה אנשים לפני שבחר באלברט בארוסו כמפיק האחראי להפקה בשטח. ״יש אלפי אנשים בלוס אנג׳לס שמוכנים לעבוד בסרט באורך מלא״, אמר וולקו. ״הם יעבדו כמעט בחינם, במיוחד אם זה לא סרט אקספלויטיישן״.
צילומי ״הצרות עם דיק״ החלו באמצע אוקטובר 1985 ונמשכו שישה שבועות. לוח הזמנים הקצה חמישה שבועות לסצנות הבית, שבוע חופשה לרגל חג ההודיה, ואחריו שבוע לצילום קטעי הפנטזיה במדבר. בשבוע החופשה עבדו וולקו והצוות על צילומי היחידה השנייה. ״חישבתי 33 ימי צילום ליחידה הראשית ושמונה או תשעה ימים ליחידה השנייה״, אמר וולקו על לוח הזמנים הצפוף.
וולקו סיפר ששכר אדם שעבד עם אשף האיפור ריק בייקר כדי ליצור את האפקטים המיוחדים שאינם נעשים במצלמה, אך אמר שהאיש היה ״פרימדונה״ ופוטר בתוך שבוע. ״הוא כל הזמן הציע חייזרים במיליון דולר שלא היה לנו כסף ליצור״, אמר וולקו.
ג׳יימס זארלנגו, האחראי על עגלת המצלמה של וולקו, קיבל עליו את העבודה. וולקו אמר שכל אנשי הצוות נהנו לקחת על עצמם תפקידים חדשים ככל שהתעורר הצורך. זארלנגו הוא עורך דין בעל רקע באנימציה. הוא לא רק עזר בכמה שאלות משפטיות, אלא גם יצר את החייזרים של הסרט ואת רובה הקרניים המדבר שלו.
״הבחור הוא ממציא, מאלתר״, הסביר וולקו. ״הוא אמר שיוכל לספק לי רובה שלא ראיתי כמותו. קראנו לו כרונו־בלאסטר, והוא נעשה מרגל כיסא ישנה, מחלקי אופניים ומפלסטיק מסוג Friendly Plastic. את האוזניות גנבתי ממטוס״. הרובה בעל התודעה, ששימש גם כמדריך ניווט, קיבל לבסוף קול ממעצב הקול ג׳ורג׳ באד, שהמשיך לעבוד על הפסקול של ״מסע בין כוכבים 4״. ״הוא עשה זאת באותה שיטה שבה השתמש ב׳2010: אודיסיאה 2׳״, אמר וולקו. ״הוא השתמש בשחקנית בשר ודם ועיבד את קולה באמצעים אלקטרוניים״.
וולקו אמר שתכנון קפדני פיצה על תקציב האפקטים הזעום של ההפקה. הוא רצה להעניק לקטעי המדבר גוון ירוק, כולל שמיים ירוקים. ״שמעתי על סרטי מדע בדיוני עתירי תקציב שנתקלו בבעיות בלתי פתירות בניסיון להשיג את אותו אפקט״, אמר. אבל באמצעות הגבלת מספר השוטים שבהם נראו השמיים, הצליחו וולקו ומפקח האפקטים החזותיים לס ברנשטיין להפוך את המדבר לסביבה חייזרית במידה מספקת. ״אילו זה לא היה מתואם כראוי״, אמר, ״היינו זקוקים למסכה נעה לשילוב הצילומים, ולעולם לא היינו יכולים להרשות לעצמנו את זה״.
וולקו אכן השקיע בכמה אפקטים אופטיים מרשימים, בעיקר במראה הכוכבי הפותח את הסרט בסגנון ״2001״ ובשוט ה״שגר אותי״ המסיים אותו. לדבריו, השימוש השקול בהם העניק להם עוצמה רבה יותר.
וולקו ומעצבי ההפקה אריק ג׳ונס ופוי־פוי לי יצרו את שדה הכוח של הסרט באמצעות כמה צינורות סונוטיוב שהביאו למדבר. הצינורות האלה, המשמשים ליציקת בטון, נראו כאילו הם נמשכים עד האופק, ואפשר לדמיין שגם סביב כוכב הלכת. ברנשטיין ושותפו קורט זנדלר יצרו את אפקט שדה הכוח באמצעות רוטוסקופיה ואנימציה. ״הצילומים במדבר היו אינטנסיביים מאוד״, אמר וולקו, ״בעיקר משום שלא הבאנו בחשבון את ימי הצילום הקצרים שנכפו עלינו בגלל מחסור באור שמש. תכננו קטע אפקטים בכל יום — הדג־ציפור המעופף, הצלופח, שדה הכוח. זה הפך לסיוט של ממש״.
כיתוב תמונה: סצנת השיגור ב״הצרות עם דיק״, המשתמשת בצינורות סונוטיוב ליציקת בטון כדי לייצג את שדה הכוח המקיף את כוכב הכלא.
כיתוב תמונה: טום וילארד בתפקיד דיק, סופר המדע הבדיוני ההוזה שנלכד בפנטזיה של אחד מסיפוריו שלו.
כיתוב תמונה: מסע הפרסום של הבמאי גארי וולקו לסרט, באמצעות חוברות קומיקס.
כיתוב תמונה: צילום לארס, בגילומו של דייוויד קלנון, בקרב עם ״דג מעופף״ חייזרי, הנראה בתמונה הקטנה. המצלמה הותקנה על מתקן תלייה שבנו רוברט אוגור וג׳ים זרטנגו כדי להציג את התקיפה ממעוף הציפור. הגה הזנב נוסף כדי להעניק למצלמת Arri S תנועה חלקה.
כיתוב תמונה: צ׳רלי מאלין ורוברט אוגור מכינים יצור מדברי בתקציב נמוך.
ביקורת: מבט של קומיקס על חייו של סופר מדע בדיוני
״הצרות עם דיק״. הפקה של פרוליקס בשיתוף רוברט אוגור; הפקה משותפת: לזלי מולינס. ינואר 1987, 80 דקות, צבע. מפיק ובמאי: גארי וולקו. מפיק בפועל: אוגור. צילום: דייוויד סטודבייקר. תסריט: וולקו. עריכה: ג׳ א׳ וולקובסקי. עיצוב הפקה: אריק ג׳ונס, פול פאור השני. פיקוח על אפקטים מיוחדים: ג׳יימס זרטנגו. עיצוב תלבושות: טד ניוול. מוזיקה: רוג׳ר בורלנד. קול: ג׳ורג׳ באד. במאי היחידה השנייה: ביל מקדונלד.
משתתפים: דיק קינדרד — טום וילארד; דיאן — סוזן דיי; שילה דיבל — איליין גיפטוס; היילי גארווי — אליזבת גורסי; לארס — דייוויד קלנון; סמסה — ג׳ק קרטר; בטי — מריאן מולרליילה.
מאת שלדון טייטלבאום
הצרה עם ״הצרות עם דיק״ היא שזה סרט טוב על הדיק הלא נכון. הדיק בסרט הזה, דיק קינדרד, בגילומו של טום וילארד, הוא סופר מדע בדיוני שחווה התמוטטות עצבים, בין השאר בגלל עורכים גרועים וסידור מגורים בלתי אפשרי עם בעלת בית גרושה וחובבת אמנות, בתה דמוית לוליטה וחברה לשעבר.
אבל למרות שפע האזכורים של פיליפ קינדרד דיק המנוח והדגול, ברור שהסרט כלל אינו עליו. ואף שאין לבוא בטענות לבמאי גארי וולקו על שיצר גיבור משלו או חלק כבוד לסופר שזכה למעט מדי כבוד בחייו, קשה שלא לראות בסרט, למרות קסמו וכישרון העשייה הניכר בו, הזדמנות שהוחמצה.
ושלא תהיה טעות: הסרט הזה נוטף חן — הישג לא מבוטל בנושא כזה. הוא מציג את מקורות העימות במהירות ובקלות, וגם וילארד וגם סוזן דיי גורמים לנו להתעניין בתוצאה. ״הצרות עם דיק״ שומר לכל אורכו על רוח טובה, ולעיתים הוא מצחיק מאוד.
דוגמה לכך היא ג׳ק קרטר בתפקיד סמסה, עורך המדע הבדיוני שאומר לדיק שהוא רוצה ״משהו שונה, אבל גם אותו דבר״. אחר כך הוא קוטע את השיחה כדי לקבל טלפון מסרי לנקה. ״שלום, ארתור״, הוא אומר. ״הקו לא טוב״. או שאתם מבינים את הבדיחה, או שאין לכם מה לחפש בסרט הזה. מצד אחר, ספק אם הסרט יזכה לנקודות רבות אצל סופרי מדע בדיוני, למרות מעלותיו הקולנועיות הברורות, שהעיקריות בהן הן משחק מוצק ורמת הפקה גבוהה.
אם אתם מתכוונים לעשות סרט על סופר מדע בדיוני הנאבק בשיגעון, פיליפ דיק הוא האיש שלכם. סיפורים על שנותיו האחרונות מרמזים שבזמן שכתב את הרומנים האחרונים שלו, אחיזתו במציאות כבר נעשתה רופפת כמו זו של הדמויות שיצר. זה היה אדם שלא רק דיבר עם אלוהים — הוא גם הכניס אותו לאחד הרומנים שלו.
קובץ המסות של בארי מלצברג, ״מנועי הלילה״, מתאר באריכות מסוימת את קיומו העלוב של סופר המדע הבדיוני לפני העשור הזה, שהתגלה כמכניס מאוד בשביל אחדים. לפני זמן לא רב, נזכר מלצברג, יכול היה סופר מדע בדיוני ממוצע לצפות להכנסה של כ־5,000 דולר לרומן, או אולי לחמישה סנט למילה, התעריף הגבוה ביותר באחד המגזינים. הוא יכול היה לצפות שהמבקרים יתעלמו ממנו, שאנשי האקדמיה יבוזו לו או ינצלו אותו, ושהעורכים והמו״לים יפקירו אותו. מצב העניינים הזה, אמר מלצברג, הרג אחדים, הטריף אחרים, והפך את הניצולים לאנשים קוצניים באופן בלתי נסבל.
אני סוטה מן הנושא מפני שספרו של מלצברג מתעד היטב את מגוון הלחצים המופעלים על מי שמתפרנסים מכתיבת מדע בדיוני. ובכל זאת, הסופר בסרטו של וולקו, דיק קינדרד בעל הפנים המתוקות הזה — ואני מתערב שאיש לא יצליח לדפדף ב״פני המדע הבדיוני״ ולמצוא בו אפילו שני פרצופים מתוקים — נדחף אל מעבר לקצה בשל חיים משותפים של ארבעה. אירוע כזה בחייו של סופר מדע בדיוני שנאבק על קיומו סביר בערך כמו חוזה של מיליון דולר כבר בניסיון הראשון.
במילים פשוטות: כשיש עולם של בעיות אמיתיות שאפשר לבחור מתוכו, למה להתעסק בבעיות מטופשות? יש בסרט רגע שבו סוזן דיי, לפני ״פרקליטי אל־איי״ ואחרי ״משפחת פרטרידג׳״, שואלת את דיק המיוסר מה גרם להתמוטטותו. ״לחץ״, הוא עונה. אבל אינו יכול לומר איזה לחץ. ויש לכך סיבה טובה: אם התסריט אינו מבהיר מה מטריד את דיק, איך דיק עצמו אמור לדעת?
אנחנו יודעים שהקריירה של דיק נתקעה. אנחנו יודעים שהיה רוצה לחדש את הקשר עם דיי. ואנחנו יודעים ששתי השאיפות סוכלו בשל קשריו המיניים עם אמא דיבל ובתה. אבל האם די בלחצים כאלה כדי לעורר התקפי הזיה ואסוציאציות חופשיות אצל אדם נורמלי מכל בחינה אחרת?
העניין הוא, כמובן, שדיק אינו נורמלי מלכתחילה. אנחנו יודעים זאת משום שהסרט נפתח בתצלום המרשם שלו לליתיום. במילים אחרות, אין כאן טענה שחייו של סופר מדע בדיוני מוציאים אותו מדעתו. הסרט אומר שאנשים שאינם יציבים מלכתחילה נמשכים לסוגה הזאת. במקרים רבים, שתי ההנחות כנראה נכונות. אבל אף אחת מהן אינה נבחנת כאן לעומק.
וולקו משבץ בסרט את חזיונותיו ההזויים של דיק על אחת הדמויות שהמציא: לארס שרייק, אסיר בכוכב כלא, בגילומו של דייוויד קלנון, שמנסה לברוח משוביו ו״להשתגר״ למקום אחר. דג־ציפור מנקר ועוקר את עינו של שרייק, נחש מתחפר מכרסם את רגלו, ואקדח הקרניים הפטפטן שלו מתקלקל. בסופו של דבר שרייק נמלט בהתעלות נוצצת. מבחינה טכנית, וולקו מצליח מאוד בחלק הזה של הסרט. אבל אף שהוא אמור לשקף את מצוקתו של דיק בחיים האמיתיים, הוא מרוחק מדי מכל דבר ממשי — בניגוד בולט לחלק גדול מן המדע הבדיוני המודפס בשנים האחרונות — מכדי לשמש אמירה רצינית על משהו, מלבד הטיפשות הניכרת של מה שאפשר בצדק לכנות ״סיי־פיי״. למעשה, אלה בדיוק דבריה של דיי בסרט אחרי שהיא קוראת את סיפורו של דיק.
כיתוב תמונה: הבמאי גארי וולקו ואחד מיצורי הכוכב דלי התקציב של הסרט.
כיתוב תמונה: דייוויד קלנון בתפקיד לארס, האלטר אגו הנועז מן המדע הבדיוני של הסופר.