אל גור טען שתוכניותיו אלימות במידה מסוכנת. מבקרים אחרים מאשימים אותו בניצול השחקנים שעזרו להפוך אותו למיליארדר. חיים סבן, הישראלי הבולט ביותר בהוליווד, יוצא ממגדלו ומעניק ל״ריפורט״ ריאיון נדיר. ואין לו שום כוונה להתנצל.
שלי טייטלבאום, לוס אנג׳לס
בינואר האחרון אסר איגוד שחקני המסך האמריקאי, SAG, על חבריו להיבחן או לעבוד בחברת סבן אנטרטיינמנט. החברה, שמרכזה בלוס אנג׳לס, מפיקה את ״מייטי מורפין פאוור ריינג׳רס״, ״אקס־מן״ ועוד כ־60 מיזמים מכניסים בתחום המכונה בענף ״קידוויד״ — בידור מצולם לילדים. נשיא האיגוד, השחקן ריצ׳רד מזור, האשים את החברה ואת נשיאה בן ה־52, הישראלי יליד מצרים חיים סבן, בניהול סדנת יזע בתעשיית הקולנוע, בניצול ילדים ובבריונות כלפי מבקרים.
הסכסוך הסתיים בהסכמה לפני חודשים אחדים, אך קודם לכן הוטחו בסבן לא מעט מילים קשות. המריבה ואופן יישובה האירו באור חדש את שיטותיו העסקיות ואת אישיותו של המפיק: מי שגדל בשכונת עוני בתל אביב, היה רב־סמל בצבא הישראלי, ובתוך 18 שנה בהוליווד נעשה כוח מרכזי בתעשיית הבידור לילדים, שותפו של איל התקשורת רופרט מרדוק ומיליארדר בזכות עצמו. ״באופן ציני להחריד״, הכריז מזור בשיא הסכסוך, ״[סבן] הרוויח מאות מיליוני... דולרים משיווק תוכניותיו והמוצרים הנלווים לילדים ברחבי העולם, תוך ניצול כישרונם ומשאביהם החומריים של שחקנים ילדים והוריהם, וגם תקוותיהם וחלומותיהם.״
מזור אינו היחיד שהאשים את סבן בניצול ציני. כמפיק של הצלחה עצומה כמו ״פאוור ריינג׳רס״, על נבליה המפלצתיים והשימוש הנרחב שלה באמנויות לחימה, משך אליו סבן את זעמם של מי שרואים בתוכניות ילדים סכנה לבריאותם הנפשית ולהתפתחותם של הצופים הצעירים.
ב־1996 סימן סגן הנשיא אל גור את ״פאוור ריינג׳רס״ כמי שמציגה ״דימוי של אלימות שהוא מתקתק וסוציופתי בעת ובעונה אחת״. לדבריו, הקשר בין צפייה בתוכניות כאלה לבין ביצוע מעשי אלימות לאחר מכן ״נעשה מבוסס כמו הקשר בין עישון לסרטן הריאות״. סבן הגיב בהוראה לצמצם את קריאות הקראטה בנוסח ״האי־יה״ ולהדגיש בסדרה ערכים מקובלים יותר מבחינה חברתית, ובהם רב־תרבותיות, משפחה ועבודת צוות. במרכז הסדרה עומדים חמישה בני נוער נבונים, תקינים פוליטית ובעלי רקעים אתניים שונים. בכל פעם שכדור הארץ מאוים בידי גדוד של רשעים מוגזמים, כגון לורד זד וריטה רפולסה, הם ״משתנים״ לגיבורי־על בחליפות ספנדקס, הניחנים בכוחות דינוזאור ומנחיתים מכות קראטה.
לפי מחקר אחד שצוטט בכתב העת ״נשיונל ריוויו״, 96 אחוז מהמורים בגני הילדים סבורים שראו בחצר המשחקים ״מעשי התנהגות אנטי־חברתית בהשראת מורפין״. מחקר אחר, מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, תוקף את ״פאוור ריינג׳רס״ ואת ״אקס־מן״. המחקר, שזכה לתמיכתו של הסנאטור מאילינוי פול סיימון, מאשים את התוכניות בהעברת המסר ש״אלימות אינה באמת נוראה, ואיש אינו נפגע ממנה באמת. ומכיוון שזו תוכנית עם שחקנים חיים, הדמויות נעשות מודלים לחיקוי״. ב־1994 שכנעו הורים זועמים את רשויות הטלוויזיה בקנדה לחייב תחנות מקומיות להסיר את ״פאוור ריינג׳רס״ מלוח השידורים או למתן סצנות פוגעניות. גם רשתות בנורווגיה, בשוודיה, בדנמרק ובניו זילנד הורידו את הסדרה, לאחר שילדה קטנה בנורווגיה נבעטה והוכתה למוות ב־1994 בידי ילדים צעירים. שכנים טענו בתוקף שהסדרה הטריפה את דעתם של הילדים, אף שחקירות מאוחרות יותר לא הצליחו להוכיח קשר כלשהו. עם זאת, ל״פאוור ריינג׳רס״ הנצורה יש גם מגינים, ובהם מבוגרים רבים המציינים שהקשר בין תוכניות טלוויזיה לאלימות ממשית לא הוכח למעשה באופן חד־משמעי. מאחר שהאלימות ב״פאוור ריינג׳רס״ מזויפת כל כך בעליל, הם טוענים, מוטב שהורים יחזרו ויעיינו באגדות שנהנו מהן בילדותם לפני שירימו קלשונים ולפידים. לפחות לריינג׳רס, כתב המבקר ג׳ף סטריקלר לאחר שצפה ב״פאוור ריינג׳רס: הסרט״, יש ״צוות מגוון מבחינת מין וגזע... נושא סביבתי ומסר אופטימי״. סבן עצמו לועג לרעיון שהורים יחששו מהשפעתן של פיצות מוטנטיות, חזירי ענק, מפלצות היורקות פרחים ויצורי פלסטלינה מרושעים — מצרכי היסוד של הסדרה — על ילדיהם. איל התקשורת השתדל תמיד להימנע מפרסום אישי. אבל בריאיון נדיר, במשרדו רחב הידיים בראש הבניין בן 24 הקומות בשדרות וילשייר — שאת ארבע קומותיו העליונות הוא שוכר ושמו מתנוסס עליו כעת באותיות ענק — אומר סבן בפסקנות שהוא ״איש עסקים, לא מורה״. ובכל זאת, הוא מוסיף, ״אפשר להיות איש עסקים עם מידה מסוימת של אחריות. אנחנו משדרים את התוכניות שלנו בגלי האתר. הם שייכים לעם האמריקאי ונמסרו לנו ברישיון. יש לנו אחריות כלפי העם האמריקאי. יש לנו ועדה מייעצת בת שמונה אנשים — פסיכולוגים של ילדים, אנשי חינוך ועובדים סוציאליים.״
ואכן, סבן עשה מאמצים ברורים לזכות בהכרה מכובדת, וזכה להצלחה מסוימת. ״החיים עם לואי״, סדרת אנימציה מאופקת על משפחה מן המערב התיכון הנראית מבעד לעיניו של בנה בן העשר, תוארה באתר Animation and Cartoon Heaven כ״סדרת האנימציה הטובה ביותר בטלוויזיה בשבת בבוקר, בהפרש גדול, והיחידה ששווה לקום כדי לצפות בה״. ״קפטן קנגורו החדש״ זכתה לשבחים רבים מקבוצות הורים, גם אם בוב קישן, הקפטן המקורי, הביע אי־נחת ממנה. הסדרה אף זכתה בפרס ״הומניטס״, כהוקרה על תרומתה לערכים אנושיים. ״אקס־מן״ נחשבת בעיני רבים לעיבוד מסוגנן של הקומיקס המצליח של מארוול, המטפל במיומנות לא מבוטלת בניכור של בני נוער. ערוץ פוקס פמילי גם החזיר לשידור את ״בית המשחקים של פי־ווי״, זוכת פרס האמי, שרוב גופי השידור הסירו לאחר שיוצרה ומנחהּ פול רובנס הסתבך בשערורייה ציבורית לפני שנים אחדות. ״כל תסריט שמופק בחברה הזאת עובר בדיקה במחלקה שלנו לפיקוח על כללי השידור״, מדגיש סבן, מתולתל, רחב כתפיים ולבוש בחליפה תפורה בקפידה. ״אם אני נתקל במשהו שלא הייתי מרגיש בנוח שילדיי שלי יצפו בו, הוא לא ישודר.״
סבן חב חלק גדול מהונו וממעמדו הנוכחיים ל״פאוור ריינג׳רס״ — התוכנית בעלת שיעור הצפייה הגבוה ביותר בקרב בני שנתיים עד 11 ב־1993, שעדיין שומרת על כוחה. הוא אמר שברצונו להמשיך לשדר אותה עוד חמש שנים, ומוסיף לשנות ולעדכן אותה: את הריינג׳רס, הנבלים, הסביבות — ואת המוצרים הנלווים. בסתיו הקרוב, למשל, היכונו ל״פאוור ריינג׳רס בחלל״. הדבר יוצא הדופן בסדרה, אחת מכ־60 סדרות אנימציה, סדרות עם שחקנים חיים וסרטים באורך מלא ברשימת ההפקות ההולכת וגדלה של סבן, הוא דרך הרכבתה: קטעים יפניים משומשים שנרכשו בזול, ובהם מפלצות חלל הפולשות לכדור הארץ, משולבים בצילומים שהופקו בתקציב זעום בגבעות שמחוץ ללוס אנג׳לס ובהשתתפות צעירים מקומיים.
טענותיו של איגוד שחקני המסך נגד סבן נגעו לכמה נושאים, ובהם הטענה ש״פאוור ריינג׳רס״ שללה משחקניה הראשיים שכר סביר, כיסוי רפואי הולם ותשלומים על שידורים חוזרים. במשך שנה ניסה האיגוד לקדם את דרישותיו בשקט, אך רק כשהכריז על האיסור הצליח למשוך את תשומת לבו האישית של סבן ולזכות בשיתוף פעולה מצדו. כתנאי מוקדם למשא ומתן דרש סבן שמזור יחזור בו בפומבי מהאשמות הניצול ויתנצל. ברגע שהדבר נעשה, הסכים להחיל את תנאי ההעסקה של האיגוד על שחקני ״פאוור ריינג׳רס״ שלו.
מזור מתאר את הפרשה כנקודת מפנה מבחינת סבן. ״לפני ההסכם שלנו, סבן אנטרטיינמנט פעלה מחוץ למסגרות המקובלות. מר סבן היה יזם, וההתנהלות הזאת הייתה מצדו יצירתית ויזמית. אבל עכשיו מר סבן הצטרף לזרם המרכזי.״
כיום מזור אף מדבר בחום רב על יריבו לשעבר, ומשבח את יושרו ואת הגינותו. ״הבאנו לידיעתו מצב מסוים״, אומר מזור. ״להערכתי, הוא הגיב בצורה מכובדת מאוד.״
אלא שמילים כגון ״הגינות״ ו״כבוד״ אינן עולות תמיד כשמדברים על סבן ועל יחסיו עם עובדיו, או על תרומתו לתרבות. רבים ממבקריו הם שחקנים, כותבים ומפיקים שעבדו עמו. ״כשאחד הילדים ב׳פאוור ריינג׳רס׳ התחיל ללחוץ לשיפור התנאים״, נזכר עובד לשעבר, ״אני זוכר שאחד המנהלים האחראים אמר: ׳אז תכניסו ילד אחר לחליפה׳. כששמעתי שסבן עומד עכשיו בראש ערוץ פוקס פמילי״, ממשיך המקור, ״אני זוכר שאמרתי לעצמי: ׳אין אלוהים׳״. בעסקה שנחתמה ב־1996 מיזגו מרדוק וסבן את פוקס צ׳ילדרנ׳ס נטוורק ואת סבן אנטרטיינמנט, והקימו את פוקס קידס וורלדווייד. אולם קשה לגרום למבקרים לפרט את תלונותיהם על סבן, ולהשיג תגובות לפרסום בשמם כמעט בלתי אפשרי. אנשים אומרים שאין להם דבר להרוויח, ויש להם הרבה להפסיד, מעימות עם שחקן כה רב־עוצמה. יש המצביעים על סיפורה של דבורה יאנג, לשעבר סגנית נשיא לענייני רישוי בסבן אנטרטיינמנט. לפי דיווח מ־1995 ב״וראייטי״, היא תבעה את סבן בבית המשפט הגבוה בלוס אנג׳לס בגין שני מיליון דולר בשכר ובבונוסים שלא שולמו. לטענתה, בניסיון להימנע מתשלום שכרה שכרה החברה חוקר פרטי שיעקוב אחריה ובדתה עילה לפיטוריה. התביעה הסתיימה לבסוף בפשרה מחוץ לבית המשפט.
בסופו של דבר מצא ״ריפורט״ כמה מקורות הקשורים להפקות של סבן עם שחקנים חיים, שסיפרו — בתנאי ששמותיהם לא יפורסמו — על תקופות מסויטות בסביבת עבודה עוינת. ״אני הולך למטפל שמטפל בכמה אנשים בקהילת היוצרים״, אומר אחד מהם, ״והוא אומר ששמו של סבן עולה על ספת הטיפולים לפחות פעם בשבוע״. העבודה אצל סבן, מוסיף המקור, ״הייתה העבודה היחידה שהייתה לי אי פעם שבה ניצלו אותי כל כך לרעה מבחינה כספית, ושבה הרגשתי שאני צריך להתקלח בכל פעם שיצאתי מהבניין״.
״הוא טיפוס מוזר״, אומר עובד בכיר לשעבר. ״יש לו שני פנים. מצד אחד הוא יכול להיות טוב לב, נדיב, נאמן. הוא יצר המון מקומות עבודה ונתן לאנשים הזדמנויות שאולי לא היו מקבלים... כלומר, האיש גאון.״
אבל היחס החיובי הזה, ממשיך העובד לשעבר, ״מוגבל לשוקי [לוי, שותפו של סבן, שעיסוקו מוגבל בעיקר לצד היצירתי של העסק] ולחוג המקורבים שלו... אם תנסה לצאת נגדו, הוא ידאג שתדע שיש לו הכסף והזמן לסבך אותך עד מעל הראש״.
שוקי לוי מגן על שותפו ומנסה להסביר באילו נסיבות נכנס סבן לעסק. ״נכון כנראה שאנשים רבים מרגישים שהיו להם חוויות לא נעימות איתנו״, אמר לוי ל״ריפורט״ בריאיון טלפוני, ״אבל לא משום שהתפיסה של החברה היא לדרוך על אנשים. הגענו לכאן, ועד היום לא שיחקנו לפי הכללים. אילו עשינו זאת, לא היינו מצליחים לעולם.
״כשהיינו קטנים, המילה שלנו הייתה התחייבות, ועסקאות נסגרו בלחיצת יד. עכשיו, כשכל כך הרבה מנהלים ומחלקות לוחצים מאות ידיים מדי יום, אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בכל הדברים האלה. אבל כשחיים לוחץ יד, זו עסקה. חיים אוהב כסף והוא אוהב לצמוח, אבל הוא לא בעניין של לדרוך על אנשים. זה פשוט רושם מוטעה.״
תמיכה בסבן מגיעה לפחות מעובד לשעבר אחד: ברנדון גיינס מווסטלייק וילג׳, מומחה בן 23 לאמנויות לחימה שהופיע ב״פאוור ריינג׳רס״ במגוון דמויות. הוא אמר ל״ריפורט״ שתנאי העבודה אצל סבן מעולם לא היו גרועים כפי שרמז האיגוד. ״נכון שעבדנו קשה״, אומר גיינס. ״עבדנו ימים של 12 שעות. הזענו וחזרנו הביתה עייפים. אבל שילמו לנו בהגינות, מעולם לא סיכנו אותנו, ותמיד התייחסו אלינו יפה.״
בצפון אמריקה לבדה מגלגלים הפקה והפצה של תוכניות ילדים, יחד עם רישוי המוצרים הנגזרים מהן, כמעט 140 מיליארד דולר בשנה. כך אומר ג׳י ויין מילר, שספרו החדש ״מלחמות הצעצועים״ מתאר את יחסי הגומלין בין מי שמעלים את התוכניות על המרקע לבין מי שמשווקים את דמויותיהן בחנויות הצעצועים. כפי שסבן עצמו הוכיח היטב באמצעות רישוי ושיווק בינלאומיים מתוחכמים ומיזמים משותפים בחו״ל, שאר העולם — כשאינו עסוק בהפרת זכויות יוצרים בסיטונות — להוט לתרום את חלקו להגדלת הסכום הזה.
תוכניות ילדים, לפחות עד שהגיע סבן, היו לעיתים קרובות יקרות להפקה וקשות למכירה. הקהל הצעיר, שמוחותיו הרכים לכאורה קובעים את גורלו של כל מותג, הוא — כפי שהעיר לאחרונה כתב העת ״פורצ׳ן״ — שוק ״הפכפך, שרירותי ומשונה״ יותר מכל שוק בעולם המבוגרים. ארכיוני הטלוויזיה מלאים שרידים מאובקים של תוכניות שילדים דחו בחצי המאה האחרונה משום שהיו מטיפניות, מתקתקות או משעממות. קשה באמת לדעת למי יש יותר השפעה בתחום תוכניות הילדים: לילדים או למנהלי התוכניות.
כדי להצליח בתחום המסוכן הזה צריך לשמור על קשר עם הילד שבתוכך. ״ואני באמת הילד הכי גדול שיש״, מתפאר סבן בעודו סוקר את כעשרת מסכי הטלוויזיה שעל קיר משרדו. כולם פרט לאחד, המכוון ל־CNN, משדרים ערוץ ילדים אחר. ״התברכתי במגרש המשחקים העצום הזה, ומבחינתי מה שאני עושה לפרנסתי הוא בדיוק מה שאני עושה להנאתי.״
ב״מלחמות הצעצועים״ מספר מילר סיפור נוגע ללב על חיים הצעיר, שגדל באלכסנדריה שבמצרים וחיכה בכל יום לשובו הביתה של אביו, מוכר צעצועים. לדברי מילר, יותר מכל דבר אחר בעולם רצה הילד קטנוע וספה. הוא אף דמיין שאביו ימצא איכשהו דרך לקפל את הקטנוע לתוך כיס מקטורנו ולהעלות אותו בחשאי לדירת המשפחה בקומה השלישית, בבניין ללא מעלית. אבל בכל ערב, כשקיבל את פני אביו, שמע — חצי בצער, חצי בבדיחה משותפת — ״אין וספה״.
גם בישראל לא הייתה וספה. משפחת סבן הגיעה לשם זמן קצר אחרי מבצע סיני ב־1956. כמו אצל פליטים יהודים רבים אחרים ממצרים ומעיראק, המעבר היה קשה, ומבחינה חומרית היה בבירור נסיגה. הוריו עבדו קשה — האב מכר כעת מדלת לדלת — אך כמעט שלא זכו להזדמנויות. היו ימים, סיפר סבן פעם, שבהם התקיימו על מצות ומרגרינה.
״היה קשה לראות את אבא שלי נאבק להביא פרנסה הביתה״, אמר בריאיון קודם. ״כשהייתי עוצם עיניים בלילה, החלום שלי היה להגיע לבית הספר במכונית, שכולם יראו. זה היה אז קנה המידה העיקרי שלי להצלחה. תמיד היה לי תיאבון להגיע רחוק. יש אנשים שהתיאבון שלהם מתמלא מהר; אצל אחרים זה קורה לעיתים רחוקות, אם בכלל. אני? אף פעם לא שבע רצון.״
בגיל 18, אחרי שש שנים בישראל, גויס סבן. מי שעובדים אצלו כיום יעידו שהוא מפגין את אותן תכונות שבוודאי שירתו אותו היטב בצבא: תפיסה חדה של נקודות החוזק והחולשה של אנשים, אינסטינקטים שלא טועים, עיניים בגב, יכולת לראות מעבר לאופק, הסתגלות וכישרון להחליט במהירות.
סבן נותר הרס״ר בהתגלמותו: מנהל קשוח ותובעני, שאינו סובל שטויות ודורש מכפיפיו אותה אנרגיה בלתי נלאית, מחויבות מוחלטת ורמת ביצוע גבוהה שהוא עצמו מביא מדי יום. מי שמספקים את הסחורה רשאים לבצר לעצמם תחומי שליטה בתוך ההיררכיה התאגידית. מי שאינם עומדים בדרישות מוזמנים לחפש את מזלם בדיסני, בוורנר ובאולפנים ״רכים״ אחרים, המייצרים במבי וארנבונים. בסבן אנטרטיינמנט הולכים בדרכו של חיים או הולכים הביתה. וגם בדרך החוצה הוא משקיף: שמו מתנוסס בראש מגדלי סבן ונראה מקטעים ארוכים של כביש סן דייגו המהיר.
לאחר שסיים את שירותו, ב־1968, החל סבן בן ה־22 לנגן בגיטרה בס בלהקת רוק. אבל אז, כמו היום, הוא חשש מאור הזרקורים והבין שהכסף הגדול עשוי להימצא מאחורי הקלעים. הוא פנה אפוא לאמרגנות. מומחיותו הייתה הבאת אמנים זרים לישראל, כגון חוסה פליסיאנו ולהקת ״דם, יזע ודמעות״.
המכה הקשה ביותר שספג הייתה במלחמת יום הכיפורים, שתפסה אותו ואת שותפו אז, יהודה טלית, עם 45 נגני נבל יפנים שנותרו תקועות בארץ. מול חוב מאיים של 350 אלף דולר התחנן סבן בפני נושיו שלא ימנעו את יציאתו לאירופה, והבטיח שיחזיר בחו״ל את הפסדיו — וגם את כספם. הוא טוען שזו הייתה הפעם האחרונה שבה הפסיד כסף במיזם, וכעבור שנתיים כבר החזיר את ההפסד. לאחר שהשתקע בצרפת, גילה עם שותפו החדש לוי זמר ישראלי בן 12 שחי בחו״ל, נועם קניאל, שמכר בהמשך חמישה מיליון תקליטים באירופה.
סבן נדהם לגלות באירופה שוק עצום למנגינות פתיחה מקומיות של גרסאות מדובבות לסדרות אמריקאיות כגון ״דאלאס״, ״סטארסקי והאץ׳״ ו״הארט להארט״. הוא נתן לגופי השידור את המוזיקה לסדרות הללו ולתוכניות מקומיות ללא תשלום, אך שמר בידיו את זכויות ההקלטה. אלבום של קניאל שהתבסס על מוזיקת הפתיחה של סדרת האנימציה הצרפתית הפופולרית ״גולדוראק״ זינק במכירות ומכר שלושה מיליון עותקים. עד 1982 הכניסה הפעילות הצרפתית של סבן עשרה מיליון דולר בשנה.
סבן פתח משרד בחוף המערבי ב־1980. עד 1984, תקופת גאות באנימציה האמריקאית לטלוויזיה, כבר הלחין מוזיקה לתוכניות שהתבססו על דמויות צעצוע רווחיות מאוד: ״שי־רה, נסיכת הכוח״, ״הי־מן ושליטי היקום״ ו״הרובוטריקים״. שנה אחר כך הפיק סדרה משלו עם שחקנים חיים, ״קיד וידאו״, ומכר אותה ל־NBC.
״היה לי בדיוק מספיק כסף לבית על גבעה ולרולס־רויס״, אמר סבן לכתב העת ״ברודקסטינג אנד כייבל״ ב־1991, ״אבל עדיין הייתי צריך לשבת בחדרי המתנה ולהתקשר עשרות פעמים כדי להכניס רגל בדלת של הרשתות. מבחינה תרבותית, לעומת זאת, הסתגלתי אחרי חצי השעה הראשונה שלי כאן״. סבן הבין במהירות שכדי להפוך לשחקן רציני בתחום תוכניות הילדים, יזדקק לספרייה משמעותית של נכסי וידאו. סדרה מצליחה יכולה להמשיך להניב רווחים עצומים ממכירת זכויות שידור לתחנות, משיווק בחו״ל וממכירות וידאו, זמן רב לאחר שנעלמה מלוחות השידורים של הרשתות. לכן הקיף את העולם ורכש סדרות במחירי חיסול. ישראלים יזכרו את הגרסה העברית לסדרה האוסטרית־יפנית המקסימה והארוכה ״הדבורה מאיה״, שסבן הפיץ בשפות רבות. ב־1988, למשל, רכש למעשה חבילה סיטונאית של פרקי אנימציה בני חצי שעה ממפיק אמריקאי שנקלע לקשיים כספיים, ועוד כאלף פרקים ממקורות זרים.
סיפורם של ״פאוור ריינג׳רס״ החל ארבע שנים קודם לכן, כשסבן היה ביפן. בעת שדפדף בין ערוצים בחדרו במלון נתקל בסדרה משונה עם שחקנים חיים, ״ג׳ו רנג׳ה״, על קבוצת ילדים בחליפות צמודות שהפכו ללוחמים רבי־עוצמה כדי להדוף מפלצות מגוחכות שנוצרו מבעלי חיים, מצמחים, מפירות ובמקרה בלתי נשכח אחד — מפיצה.
כשצפה בסדרה ראה סבן אפשרויות לשינויים נוספים: אם ישלב בקטעי הפעולה עתירי הקראטה סצנות עם ילדים אמריקאים, אולי תוכל התוכנית למצוא בית בארצות הברית. באותה עת הייתה המדינה בעיצומה של התלהבות מ״הרובוטריקים״ וממכרה הזהב שלה — דמויות שאפשר להפוך מרובוטים למכוניות או לחלליות. הוא איתר את חברת ההפקה טואי ורכש את הזכויות האמריקאיות לסדרה תמורת עשרת אלפים דולר ותמלוגים עתידיים.
אבל יצרני הצעצועים והרשתות שסבן הציג בפניהם את הסדרה הגיבו כאילו שפכו אוכל לכלבים על כלי החרסינה המשובחים שלהם. הם סתמו את האף והראו לו את הדלת. סבן גנז את המיזם. רק בקיץ 1992, אחרי שלא הצליח לעניין את מרגרט לוש, הנשיאה המייסדת של רשת הילדים של פוקס שבבעלות רופרט מרדוק, באף אחד מהמיזמים שהיו אז ברשימתו, הסיר את האבק מקלטת ״ג׳ו רנג׳ה״. ״בבקשה אל תכעסי עליי״, הוא מצוטט בספר ״מלחמות הצעצועים״ מתחנן בפני לוש. ״אל תגידי לי שזה זבל. את רוצה משהו שונה — זה שונה. אבל אל תכעסי עליי.״
״למה שאכעס עליך?״
״כי אף אחד לא אוהב את זה. אני היחיד שאוהב את זה. אני לא מצליח למכור את זה.״
מתברר שגם לוש ראתה את הסדרה ביפן וסברה שיש בה פוטנציאל. למרות הסתייגויות עמיתיה רכשה 40 פרקים בני חצי שעה במחיר נמוך יחסית של 50 אלף דולר לפרק. אבל סבן שמר בידיו את כל זכויות המסחור, ובעונה השנייה הצליח להשיג תשלום גבוה ב־50 אחוז לכל פרק חדש.
ב־1994, אחרי ש״פאוור ריינג׳רס״ הפכה ללהיט עצום, פנתה לסבן מקדונלד׳ס, שחיפשה שיתופי פעולה שיווקיים. כשנשאל כמה ירצה תמורת הזכות להשתמש ב״פאוור ריינג׳רס״ במסע הפרסום שלה, לקח סבן — שלפי המסופר עדיין לא העריך את שווי הזכויות — סיכון ואלתר תשובה: הוא מצפה להצעה של 20 מיליון דולר מבורגר קינג. מקור המקורב לסבן אומר שהמחאה על סך 20 מיליון דולר נכתבה במקום.
יצרנית הצעצועים היפנית בנדאי הלכה במהירות בעקבותיה. סבן דרש וקיבל דמי רישוי חסרי תקדים. לפני שנכנס לתחום, שיעור התמלוגים המקובל היה כארבעה אחוזים. הוא העלה אותו לשמונה, ל־13 ואפילו ל־14 אחוז. במאמר בכתב העת ״ברנדוויק״ ב־1997 כתב סת׳ מ׳ סיגל, נשיא סוכנות רישוי שלקוחותיה כוללים את הארלי־דייווידסון וטמגוצ׳י: ״תעשיית הרישוי תזכור את ׳פאוור ריינג׳רס׳... חיים סבן דרש — וקיבל — שיעורי תמלוגים גבוהים בהרבה... וכתוצאה שלא התכוון אליה, ראה שיעורי תמלוגים גבוהים בהרבה מתפשטים בכל התעשייה.
״חיים סבן לא היה מעוניין לשחק לפי הכללים של איש מלבדו. אבל כלליו הם כעת הנורמה באותה תעשיית רישוי שרק לפני שנים אחדות צקצקה כולה בלשונה לנוכח הזר הזה בעל השם המשונה, שדרך עשיית העסקים שלו נראתה אז שערורייתית.״
[כאן חסר במקור הזמין תחילתו של קטע מעבר.] ולוש הורדה לתפקיד המעורפל למדי של סגנית יו״ר האחראית ל״אסטרטגיות גלובליות״. לוש, שסירבה לבקשות ״ריפורט״ להתראיין, עזבה עד מהרה את החברה וקיבלה תפקיד בחברת ג׳ים הנסון.
לפני חמש שנים הכריז סבן על שאיפתו לבנות את ״חברת הבידור לילדים הגדולה בעולם״. היעד אולי נשמע מופרך, אבל כיום הוא כמעט הגיע אליו. אפיק חדש לספריית התוכניות ההולכת וגדלה שלו הוא פוקס קידס וורלדווייד, חברת האחזקות שהקים עם רופרט מרדוק ב־1996. שוק מוצרי ״פאוור ריינג׳רס״ בארצות הברית לבדה הוערך ב־1995 במיליארד דולר, והסכום העולמי היה כפול. ״מדיהוויק״ העריך ב־1997 שהסדרה הכניסה לסבן עד אז מאה מיליון דולר. סבן אנטרטיינמנט, האחראית כיום ל־21 אחוז מתוכניות הילדים בטלוויזיה, עקפה את דיסני, שלה 18 אחוז, ומכוונת כעת אל המובילה, וורנר ברדרס, שלה 26 אחוז.
האיש שהקים את האימפריה אינו מראה שום סימן להאטה או לכניעה למבקריו. כשנשאל על יחסיו עם עובדיו, משיב סבן בפנים רציניות שהוא ״טלה שאפשר לחבק״. כשנשאל על איכות תוכניותיו, הוא נותן תשובה שקולה יותר. ״האם אני, אישית, גאה במוצרים שלי?״ הוא מהרהר. ״בחלקם אני גאה, באחרים פחות, ובאף אחד מהם אינני מתבייש.״