גורו הלוגיקה העמומה בארט קוסקו מסביר את הסיוט הגרוע ביותר של ספוק.
Wired: מהי לוגיקה עמומה, ולמה מבקרים מכנים אותה ״הקוקאין של המדע״?
קוסקו: לוגיקה עמומה היא הסיוט הגרוע ביותר של ספוק — דרך לעשות מדע בלי מתמטיקה. זהו ענף חדש של בינת מכונות, שמנסה לגרום למחשבים לחשוב כפי שאנשים חושבים, ולא להפך. לא כותבים משוואות שמתארות איך לכבס בגדים. במקום זאת טוענים לשבב כללים עמומים כמו ״אם מי הכביסה מלוכלכים, הוסף עוד סבון״, ו״אם הם מלוכלכים מאוד, הוסף הרבה יותר״. כל מי כביסה הם מלוכלכים ולא מלוכלכים — במידה מסוימת. זה פשוט שכל ישר. אבל זה שובר את הלוגיקה הישנה של אריסטו, של או־או. זה פוגע בכמה מדענים, שהיו רוצים שנחשוב ונדבר כמו מתגים של כבוי ודלוק. אבל הם עדיין לא יצרו טענה עובדתית כמו ״השמיים כחולים״ או ״E=mc²״ שהיא נכונה במאה אחוז או שגויה במאה אחוז. עובדות הן לא מתמטיקה. אי אפשר להגיע במדע לדיוק של יותר מכמה ספרות אחרי הנקודה. זו אחת הסיבות שאנחנו מוצאים כאוס כשאנחנו מסתכלים על הדברים מקרוב.
היפנים והקוריאנים מייצרים מדי שנה מכונות כביסה, תנורי מיקרוגל ומאיידים המבוססים על לוגיקה עמומה בהיקף של מיליארדי דולרים. האם לוגיקה עמומה היא רק עוד טכנולוגיה של גאדג׳טים?
לא. מערכות עמומות הן מחשבים אוניברסליים. הוכחתי את זה כמשפט — משפט הקירוב העמום. בתאוריה אפשר להחליף כל ספר על פיזיקה או כלכלה בספרים מקבילים, שיש בהם מערכות עמומות במקום המשוואות. מערכות עמומות הן אומדים ״ללא מודל״. לא צריך לנחש משוואות כדי לבנות גשר בין קלט לפלט. הכללים העמומים בונים את הגשר בשבילך. יש מתמטיקה מאחורי הכללים, אבל לא צריך לדעת אותה כדי לתכנת מערכת עמומה. אפשר לתכנת אותה באנגלית. ״אם האוויר קריר, הנמך קצת את המזגן.״ אבל המתמטיקה אינה עמומה. לכן אפשר להכיל לוגיקה עמומה בשבב דיגיטלי.
רוב המערכות העמומות הראשונות עסקו בבקרה — כמו כיוון עדשת מצלמה או הסעת משאית עם נגרר לאחור אל רציף טעינה. עכשיו אנחנו מיישמים מערכות עמומות בתקשורת אלחוטית ובמולטימדיה. הכללים העמומים יכולים לפזר אותות ״באקראי״ על פני רוחב פס רחב, או ללמד סוכן חכם איזה סוג של בתים או שקיעות אתה מעדיף. המתמטיקה אומרת שאפשר ליישם אותם בכל מקום. בפועל, זה עלול לא להיות פשוט כל כך.
איך מערכת עמומה יכולה לפשל?
הכללים. הבעיה הראשונה היא מאיפה משיגים אותם. כללים טיפשיים יוצרים מערכות טיפשיות. הבעיה הגדולה יותר היא התפוצצות מספר הכללים. רוצים להוסיף עוד משתנים כדי ללכוד עוד גורמים ולהפוך את המערכת למציאותית יותר. אפשר להוסיף לטמפרטורה במזגן גם לחות ועוצמת אור. המלכוד הוא שמספר הכללים גדל באופן מעריכי ככל שמוסיפים משתנים חדשים. אז מנסים למצוא כללים מיטביים. המתמטיקה אומרת שהם מכסים את נקודות המפנה של המערכת — הם מטליאים את הבליטות.
איפה נכנסות הרשתות העצביות?
בחזית המערכת. הן מכוונות את הכללים העמומים על ידי כיוון המושגים, או הקבוצות, העמומים. אני יכול לצייר אוויר קריר כמשולש שמרכזו ב־65 מעלות פרנהייט. האוויר קריר במאה אחוז ב־65 מעלות, אבל קריר רק ב־80 אחוז ב־63 או ב־67. אתה יכול לצייר משולש רחב יותר או צר יותר. או למקם את מרכזו ב־70. זה מזכיר לנו שלא כולנו מתכוונים לאותו דבר אפילו במונחים החושיים הבסיסיים ביותר. וזה בסדר. משיגים ידידותיות למשתמש כשמוצאים את הנישה שלך בתוך האנרכיה המושגית.
פעם ייעצת בפרויקט טיל השיוט טומהוק. אילו תענוגות תביא העמימות בתחום הזיונים הבליסטיים?
המלחמה החכמה — כל הנשק החכם שלנו נגד כל שלהם. כיום צריך לאחסן 50,000 עד 100,000 תמונות של טנק במוח השבבי של טיל שיוט, כדי שרשת עצבית תוכל להשוות אליהן. אז הוא יכול להבדיל בין טנק לעץ מכל זווית ובכל רזולוציה. ככל שהשבבים ממשיכים להצטמצם, אפשר לאחסן יותר ויותר מן הדפוסים העמומים האלה ולאפשר לטיל להסיק מסקנות באמצעות עוד ועוד כללים עמומים.
אתה ליברטריאן שפרסם הרבה. האם יש קשר פוליטי לעמימות?
מבחינתי יש שניים. קודם כול, אני בעד חופש הבחירה בכל התחומים. עריצות פירושה בחירה אחת. אחריה באה בינאריות, עם שתי אפשרויות. עמימות נותנת ספקטרום שלם של אפשרויות — וכך חופש תגובה. הקנאי המתנגד להפלות ורוצה לשרטט קו חד בין חיים למוות ברגע ההפריה או בשליש הראשון להיריון הוא סוג של עריץ בינארי. אין קו חד בין חיים למוות. יש עקומה, או קבוצה עמומה.
שנית, אני חושב שיום אחד נראה מה שאני מכנה טופס מס עמום. כיום כל כספי המס שלך הולכים להכנסות הכלליות. אבל נניח שרק מחציתם ילכו לשם, והמחצית האחרת תלך לתחומים חברתיים שתבחר. אולי 30 אחוז למחקר איידס, 40 אחוז לצמצום החוב ו־30 אחוז לניקוי הסביבה. כך יהיה אפשר להעמיד תמריצי מחקר אמיתיים. טופסי המס הבינאריים שלנו שוללים מאיתנו את הבחירה הזאת.
מיסים ומוות. אתה מתנגד לשניהם.
כן. זה דבר נורא לחיות במכונה שאין לה גיבוי. אני אחד מכ־500 אנשים שעונדים צמיד קריוני ומקווים לראות אם ננוטכנולוגיה עתידית תוכל לשקם את התאים ואת הסינפסות האלה. גם זו צורה של גיבוי. עדיף פשוט להעלות את עצמך לשבב. המוח מאחסן בערך מיליארד מיליארדים של ביטי מידע ופועל בקצב של כעשרה מיליון מיליארדים של ביטים לשנייה. כיום היה צריך בשביל זה שבב בגודל בית. אבל אם חוק מור ימשיך להכפיל את צפיפות המעגלים בשבבים אחת לשנתיים בערך, בסביבות 2020 המוח שלך אמור להיכנס, עד הביט האחרון, לשבב בגודל קוביית סוכר. תוכל להתקיים עד שהשבב האחרון שלך ייפול לחור שחור או לכוכב.
בזמן שבב זה עשוי להיות הדבר הקרוב ביותר לנצח שנוכל להשיג ביקום העשוי חומר ואנרגיה. גן עדן או גיהינום בשבב. עד אז — שרפה, קבורה או הקפאה. לא הייתי מהמר על חיי בקריוניקה, אבל אני שמח להמר עליה את מותי.
בארט קוסקו מחזיק בתארים בפילוסופיה, בכלכלה, במתמטיקה ובהנדסה. הוא עמד בראש הכנס הבינלאומי הראשון לרשתות עצביות בגיל 27. בגיל 34 הוא פרופסור בעל קביעות להנדסת חשמל באוניברסיטת דרום קליפורניה. קוסקו הגיע לאוניברסיטה מאדמות החקלאות של קנזס במלגת מוזיקה מלאה — הוא כתב את הסימפוניה הראשונה שלו בגיל 18. כיום הוא מנהל את המכון היוקרתי לעיבוד אותות ותמונות, שבו הוא עובד על טלוויזיה ברזולוציה גבוהה, סריקות מוח ואפקטים עתידיים ל״קולנוע דיגיטלי״.
קוסקו כתב שלושה ספרי לימוד ואת רב המכר ״Fuzzy Thinking״. כיום אפשר למצוא אותו מרים משקולות, צולל נגד הזרמים היורדים מול חופי קוסומל, או צד חזירי בר בקשת ובחץ. לאחרונה חלק סיגר עם שלדון טייטלבאום, ומילא חדר בהרהורים עמומים.
שלדון (שלי) טייטלבאום הוא כתב בכיר של הג׳רוזלם ריפורט, המתגורר בלוס אנג׳לס, וכותב עבור Sci Fi Universe ולוס אנג׳לס טיימס. Wired, פברואר 1995.
