מאת שלדון טייטלבאום · Los Angeles Times · 22 באוגוסט 1990
Every Spy a Prince מתחקה אחר התפתחות שירותי החשאי של ישראל. מחבריו ביקשו לספר סיפור אנושי יותר ואידיאלי פחות.
האם המודיעין הישראלי ידע שעיראק תפלוש לכוויית שבועות לפני שסדאם חוסיין פתח במתקפת הבזק שלו? כמובן שידע. הוא אפילו חלק את המידע עם בעלי בריתו האמריקאים, שהיו יכולים לאשש את האזהרות בנהר של נתונים מלוויינים אמריקאיים, מתחנות האזנה של הסוכנות לביטחון לאומי ומטיסות מטוסי התרעה מוקדמת.
אבל במחלקת המדינה חשבו אחרת. בקרב המומחים לעולם הערבי שם רווחה הסברה שהישראלים מנסים להסיט את תשומת הלב מן הסכסוך שלהם עם הפלסטינים. כך, לפחות, תיאר את הדברים כתב חדשות CBS בלונדון, דן רביב, מחברו, עם העיתונאי הישראלי יוסי מלמן, של Every Spy a Prince: The Complete History of Israel’s Intelligence Community.
עוד ספר על שירותי החשאי של ישראל? ועוד כזה החושף גם את הפגמים?
כן, ומסיבה טובה, אומר רביב. בביקורו האחרון בלוס אנג׳לס לקידום ספרו, הוא מסביר שהמחברים כתבו אותו כמשקל נגד לספרות ״המעודדות״ שקדמה לו.
הספר ראה אור בישראל ביוני, ושם, כמו בארצות הברית, זינק במהירות למעמד של רב־מכר. שמו העברי הוא המרגלים הלא מושלמים.
״הרעיון לספר היה של יוסי״, אומר רביב. ״נדמה היה לו שאנשים מעריכים אולי קצת יותר מדי את המודיעין הישראלי. הוא הרגיש שזה לא מועיל לישראל. כל העולם מתחיל לחשוב שארגוני מודיעין יכולים לפתור הכול, שהמוסד יכול להגיע לכל מדינה ולטפל בכל בעיה. אבל העולם נעשה מורכב יותר מזה״.
שמו האנגלי של הספר, מסביר רביב, ״בא מספר במדבר. כשהצטווה לבחור את המרגלים הישראלים הראשונים, קבע משה שכל אחד מהם צריך להיות נשיא. הכוונה לא הייתה למי שנולד לשושלת מלכותית, אלא לנכבד — מן הטובים והמבריקים ביותר. הספר שלנו שואל אם מרגליה המודרניים של ישראל עומדים במבחן הזה״.
מסקנתם של רביב ומלמן היא, כך נראה, שברוב המקרים הם אכן עומדים בו.
אבל בעשור האחרון, אומר הספר, הסתבכו ארגוני המודיעין המהוללים של ישראל, אולי באופן שאינו אופייני להם, ברצף הרסני של כישלונות:
- פרשת הריגול של ג׳ונתן פולארד שיבשה את יחסי ארצות הברית וישראל, שהיו עד אז ידידותיים.
- חשיפתו המאולתרת של טכנאי הגרעין מרדכי ואנונו את סודות האטום של ישראל גילתה כשלים חובבניים בביטחון הפנים של המדינה.
- הטיוח האחרון של השב״כ את רציחתם המיותרת של שני חוטפי אוטובוס פלסטינים שנתפסו חשף מחלה מוסרית שהגיעה לדרג הבכיר ביותר של מערכת הביטחון.
אבל יהיה זה שגוי, אומר רביב, להתמקד בצד השלילי של שירותי החשאי הישראליים — שגוי לא פחות מן העיטוף שלהם בהילת מיתוס ואגדה. אם קהילת המודיעין הישראלית ראויה לבדיקה, הרי זה בגלל הדרך המדהימה שבה היא נוטה לגלם אירועים ומגמות בחברה הישראלית בכללותה.
״נקודת המוצא שלנו״, אמר מלמן, כתב מדיני בעיתון דבר ולשעבר כתב קול ישראל, שעבד על הספר עם רביב במשך שלוש שנים, ״הייתה האמונה שקהילת מודיעין היא ההשתקפות הטובה ביותר של כל חברה. בשום מקום הדבר אינו נכון יותר מבישראל״.
בשנותיה הראשונות של ישראל, מסביר רביב, היו מרגליה חדורים ברוח האידיאליסטית והחלוצית שאפיינה את התנועה הציונית.
ככל שהתבגרה ישראל, שירותי החשאי שלה היו מועדים למעידות כמו חלקים אחרים בחברה. בייחוד בחמש־עשרה השנים האחרונות חלה דעיכה ברוח החלוציות ועלו חומרנות חדשה, ציניות ושוביניזם. הדבר השתקף בהכרח במוסד, בשב״כ — שעיקר פעילותו התרכז בגדה המערבית ובעזה — ובאמ״ן, אגף המודיעין של צה״ל.
אבל תהיה זו טעות, אומר רביב, להסיק שהארגונים הללו איבדו את חדותם.
לדברי מלמן, ששב לאחרונה לתל אביב אחרי שנה בהרווארד כעמית נימן, מה שייחד את המודיעין הישראלי מכל ארגון מודיעין אחר היה תפקידו המרכזי והמתמשך בסיוע לעלייה היהודית למדינה היהודית.
כשנחלץ לעזרת קהילות יהודיות בסכנה — בחלקו מתוך אינטרס לאומי, שכן ישראל זקוקה לביטחון שמספק גודל האוכלוסייה, ובחלקו מתוך נאמנות בסיסית ליהודים במצוקה — נעשה המודיעין הישראלי, למעשה, למודיעין יהודי.
אבל רביב ומלמן האמינו שיש לבחון את קהילת המודיעין הישראלית באופן אנושי יותר, ולכן גם אידיאלי פחות.
ב־1980 סיים רביב, כיום בן 35, בוגר הרווארד ובנם של ישראלים שהיגרו לארצות הברית, שנתיים ככתב חדשות CBS בירושלים.
אבל את מלמן פגש לראשונה בלונדון, שם עבד הישראלי עבור העיתון המכובד הארץ. הם נפגשו במסיבת עיתונאים משותפת של מרגרט תאצ׳ר ופרנסואה מיטראן.
״אני זוכר ששאלתי שאלה במבטא העברי הכבד והברור שלי״, סיפר מלמן. ״אחר כך ניגש אליי האמריקאי הזה ושאל בעברית מושלמת מה שלומי״.
הם ומשפחותיהם נעשו חברים קרובים, ולימים גם שותפים לכתיבה. הם כתבו על המזרח התיכון ועל ענייני ביטחון ל־The Times של לונדון, ל־The Observer, ל־The Washington Post, ל־Los Angeles Times ולעיתונים ולכתבי עת נוספים.
אפילו לפני שלוש שנים עוד יכלו ישראלים לשאול בצדק אם מבט ביקורתי על שירותי המודיעין של ארצם משרת אינטרס כלשהו. השאלה הייתה חשובה לא משום שרביב חש נאמנות מיוחדת לישראל — מחויבותו למדינה מתחילה ונגמרת באמונה שעליה להמשיך להתקיים — אלא משום שמקורותיו אולי לא היו משתפים פעולה אילו חשבו שספר כזה יזיק.
״ניגשנו לנושא בדיוק בזמן הנכון״, אמר רביב. ״ישראל, בגיל 42, התבגרה דיה לדון בו. ככל שהתקרבה שנת 1990, התברר שהעיתונות עוסקת יותר ויותר במודיעין הישראלי, ושאנשים מוכנים להתווכח על הסוגיות שהדבר מעורר״.
גורם נוסף שפעל לטובתם היה מה שמלמן מכנה ״תסמונת המודיעין״.
״כל עוד הם בשירות פעיל״, אומר מלמן על אנשי המודיעין שראיין, ״הם שומרים על פה סגור. הרי הם נשבעו לסודיות. אבל כשהם עוזבים את השירות מתעורר בהם הדחף לדבר. לעיתים קרובות הם חשים שאם לא יספרו את סיפורם, אם אנשים לא יידעו לעולם מה עשו, אולי חייהם לא היו שווים לחיותם.
״לא היינו צריכים לשכנע אותם הרבה כדי שידברו״.
אבל לא כולם נענו להפצרותיהם. רביב אומר שראש ממשלת ישראל יצחק שמיר, שהיה בעבר בכיר במוסד, סירב להתראיין בכל תנאי: ״הוא אדם חשאי מאוד ונשאר נאמן להרגליו הישנים״.
עם זאת, מלמן ורביב לא הסתמכו רק על עדויותיהם של כ־150 אנשי מודיעין ישראלים שראיינו, אומר מלמן. במסעותיו באירופה, בארצות הברית ובמזרח התיכון ראיין רביב כמה אנשי מודיעין ובעלי תפקידים שאינם ישראלים, ובהם בכירים ב־CIA וב־MI5 הבריטי.
עם השלמתם הוגשו הפרקים שכתב מלמן לצנזורה הישראלית, כנדרש בחוק. הצורך בכך לא הטריד במיוחד את מלמן או את רביב, שהבינו שייתכנו בספר פרטים מבצעיים שחשיפתם אינה משרתת תועלת רבה.
״לזכותה של ישראל ייאמר״, הוסיף רביב, ״שכמעט לא נחתך דבר. אפשר היה להתווכח ולהתמקח עם הצנזור — דבר שאי אפשר לעשות במדינות אחרות״.
תמיד יש, כפי שאמר הפרשן פול הארווי, ״שאר הסיפור״. מלמן משוכנע ששאר הסיפור הזה יכול להיות כרך המשך מרתק בהרבה. מה הסיכוי שייכתב?
״לא סביר״.