סרט חדש מביא את השואה אל הבית האמריקני. השאלה כיצד אמריקנים יכולים בכלל להבין את השואה אינה נותנת מנוח למפיק ולבמאי סטרלינג ואן וגנן מאז ילדותו. אז שמע סיפורי מלחמה משני דודים שלחמו בגרמניה והוכו בתדהמה מן המראות שראו.
ב־1986 יצר ואן וגנן, שאינו יהודי, את ״Inside the Vicious Heart״, סרט תיעודי על תגובתם של צעירים אמריקנים מוויומינג, מאיידהו ומקליפורניה לשחרור מחנות המוות הנאציים. בסרטו העלילתי החדש, ״אלן ונעמי״, סיפור אהבה בצל השואה, הוא חוזר לפצע של העיסוק המלווה אותו כל חייו.
״אלן ונעמי״ מתרחש ב־1944. לוקאס האס, שגילם את התפקיד המרכזי במותחן ״העד״ מ־1985, מגלם את אלן סילברמן, נער בן ארבע־עשרה מברוקלין. הוריו מאלצים אותו להתיידד עם נעמי קירשנבאום, ילדה יהודייה מצרפת שניצלה מאירופה ועברה לגור אצל שכנה. מגלמת אותה ונסה זאוי, בהופעתה הראשונה על המסך. נעמי כמעט אינה מגיבה לסביבתה לאחר שראתה את אנשי הגסטפו רוצחים את אביה, לוחם המחתרת. תחילה אלן אינו רוצה שיראו אותו עם ״הילדה המשוגעת הזאת״. בהדרגה הוא מצליח לפרוץ את חומת ההגנה שלה, אבל החיבה המתפתחת ביניהם מעוררת הקנטות אנטישמיות מצד בריון בבית הספר. אירוע אלים מחזיר את נעמי למשבר קשה, ומותיר את עתידה ואת עתידו של אלן לא ברורים.
ואן וגנן, בן ארבעים וארבע, ייסד עם רוברט רדפורד את מכון סאנדנס לקולנוע עצמאי ביוטה, והפיק סרטים שזכו לשבחי הביקורת, ובהם ״אל נורטה״, ״הארץ המובטחת״, ״Belizaire the Cajun״, ״Waiting for the Moon״ ו״The Trip to Bountiful״. בתחילה בחר במשה מזרחי לביים את ״אלן ונעמי״, שהתסריטאי ג׳ורדן הורוביץ עיבד מספרו של מיירון לבוי מ־1977. מזרחי, יליד ישראל, זכה באוסקר לסרט הזר על ההפקה הצרפתית ״כל החיים לפניו״ מ־1977. אבל הוא פרש כשמועד צילומיו של סרט אחר השתנה. ואן וגנן נכנס בעצמו לתפקיד וערך את הופעת הבכורה שלו כבמאי של סרט עלילתי.
״כילד בבית הספר היסודי״, הוא נזכר, ״התופעה הזאת, השואה, תפסה את דמיוני. היא הייתה מעבר לכל מה שיכולתי להעלות בדעתי בעצמי. איך ולמה זה קרה, התדהמה של כולם, עד כמה המחנות חרגו מגבולות הדמיון שלנו — אלה שאלות שאיני מצליח להשתחרר מהן.״
בתקציב של שלושה מיליון דולר צילם ואן וגנן את הסרט בשנה שעברה בווילמינגטון שבקרוליינה הצפונית. היה זול יותר לשחזר שם את ברוקלין של שנות הארבעים בעזרת צוות שאינו מאוגד, מאשר להשתמש בצוותים המאוגדים שנדרשו לפי חוקי ניו יורק. הסרט יצא ברחבי ארצות הברית בתחילת פברואר וזכה לביקורות מעורבות. מבקר הקולנוע של ״לוס אנג׳לס טיימס״ מייקל וילמינגטון כינה אותו ״סרט ראוי לשבח, הגון, כן, חומל ועשוי היטב״. אבל הוא מתח ביקורת על ההקפדה המעודנת במשחק ובעיצוב ההפקה, שלדעתו התחמקה מזוועותיה האמיתיות של השואה.
הבמאי אומר שלא רצה ליצור סרט המציג במפורש את המראות המחרידים של יומני החדשות ושל סרטים עלילתיים אחרים. פלאשבק קצר לרצח אביה של נעמי הוא הייצוג הישיר היחיד של השואה בסרט. ואן וגנן מאמץ את אמונתו של אלי ויזל בחוסר היכולת הבסיסי לתאר את השואה. לדעתו, ניסיון לשחזר בקולנוע באופן מילולי את הבחירות הבלתי אפשריות ואת ההשפלות של אותה תקופה גורם לשיתוק רגשי שמונע מחשבה ומעורבות.
״מה שמשך אותי לתסריט״, הוא אומר, ״היה שהוא עוסק בשואה בעקיפין. בשבילי הדרמה האמיתית נמצאת בהשפעה הרגשית והנפשית על יחידים. זה סיפור על ילדה שהחוויות שלה השתיקו אותה. הוא עוסק בשני ילדים שחשבתי שאפשר לגרום לאנשים לדאוג להם.״
מוקדם לדעת כיצד יצליח הסרט בקופות. אבל ואן וגנן חושש שגם הגישה העקיפה שלו לשואה תהיה קשה מדי לחלק מן הצופים האמריקנים. ״בשיחות רבות מספיק כדי לעורר דאגה״, הוא אומר, ״אני שומע אנשים אומרים: ‘זה היה לפני חמישים שנה — למה היהודים לא מניחים לזה?’ אבל אני חושב שיש ממדים של ההיסטוריה במאה העשרים שחייבים להישאר חיים. הם חייבים להישאר ברורים ונוכחים בתודעה שלנו. האירועים היו יסודיים כל כך, שלהניח להם להיעלם אל העבר יהיה פשע.״