הביאו אותם לעשרה ימים של בניית גשרים. וכשהישראלים יוצאי אתיופיה עזבו את לוס אנג'לס, המקומיים היו קצת חכמים יותר.

שלי טייטלבאום, לוס אנג'לס

'אתם לא מרגישים שהדרישה ללמוד עברית היא בעצם פגיעה בשלמות התרבותית והלשונית האפריקאית שלכם?'

השאלה, שהציג סטודנט בשיעור ללימודים פאן־אפריקאיים של פרופסור ג'וזף הולווי באוניברסיטת המדינה של קליפורניה בנורת'רידג', הייתה אחת מתוך מטר שאלות שהופנה לקבוצה של שמונה עולים מתבגרים מאתיופיה לישראל, שהובאו ללוס אנג'לס במאמץ לגשר על הקרע בין יהודים לאפרו־אמריקאים.

היו כמה אמירות עוינות — אישה לבנה קתולית שיצאה עם ישראלי סיפרה כיצד משפחתו גרמה לה להרגיש זרה, והציעה שגם העולים האתיופים חוו זאת — אבל רוב השאלות הראשונות של הסטודנטים המקומיים היו ענייניות, מחושבות ומנומסות. ובכל זאת, המבקרים, שהליגה נגד השמצה, נותנת החסות, כינתה 'ילדי החלום', התקשו להשיב. הם היו תלמידי תיכון, שלא יכלו להתייחס בסמכות לסוגיות סוציולוגיות או פוליטיות.

היו ניסיונות חוזרים לגרום להם להודות בקיומן של עמדות נגד שחורים בישראל, בשאלות כמו 'אתם מופרדים מבחינה גאוגרפית?' ו'האם אתם מצפים להינשא לישראלים אחרים?' אבל אפליה בבירור לא הייתה חלק מאוצר המילים של הישראלים יוצאי אתיופיה, והם יכלו רק לומר שלא התמודדו עם יותר מן הקשיים הרגילים של עולים חדשים.

ישראל, אמרו, היא מדינה של מהגרים המחוברים יחד בשפה העברית. בתשובה לצעיר ששאל מדוע כל הישראלים אינם לומדים אמהרית כדי שהאתיופים ירגישו בבית, אמר אחד התלמידים: 'אם כולם יצטרכו ללמוד את השפה של כל האחרים, המדינה תהיה רשומה לקורסי שפות מהעריסה עד הקבר.'

הפער בין הישראלים, בני 16–18, ובין מארחיהם המבוגרים מעט יותר, נראה פער של עולמות ולא של שנים. הלימודים בפנימיות דתיות לא הכינו את המבקרים לשאלות על שימוש בסמים, היריון מוקדם ועבריינות — הסוגיות המעסיקות סטודנטים שחורים בלוס אנג'לס. ככל שהאנגלית שלהם נחלשה, נעשו השאלות חדות יותר; סטודנט מקומי אחד העיר בעוקצנות שאם מצב השחורים בישראל טוב כל כך, 'אולי כולנו צריכים לארוז ולנסוע לשם'.

נדרשה הערה של הסטודנטית האפרו־אמריקאית קרול הול כדי להרגיע את המצב הלא נוח שנוצר. 'ממש חבל', אמרה לכיתה, 'שאנחנו רוצים שהם יאמרו דברים שליליים על אורח החיים שלהם. אורח החיים שלהם הוא שלהם. הם מוגנים; כך הם גדלים. אין זה תפקידנו לשפוט.'

'צריך להבין', הוסיף סטודנט אחר, 'שקשה לנו לגדול באמריקה כל חיינו. והיה לי קשה לשמוע שהכול די טוב אצלכם. אנחנו צריכים להתמודד עם כל מיני בעיות בכל יום, ולכן קשה קצת לבלוע את זה שהכול די טוב. אבל אני חושב שזה חלק מכך שאנחנו אמריקאים וחושבים שאם לנו יש הדברים השליליים האלה, לכולם צריכים להיות גם כן.'

הולווי ציין שאפרו־אמריקאים מבקשים להשיב לעצמם חלק מן המורשת שנגזלה מהם כאשר אבותיהם הובאו לארצות הברית, ואמר שתלמידיו 'הוטרדו מהתחושה שיהדותם של המבקרים חשובה להם יותר מהיותם שחורים או אפריקאים. מה שהיה משמעותי להם... הוא היותם יהודים. לראות קבוצה של אנשים שיש להם הקשר הזה, שנראים שמחים שיש להם הקשר האפריקאי ושנראים שמחים לוותר עליו — וואו, איך זה אפשרי?'

קמפוס נורת'רידג' היה מקום מתאים לביקור. שבוע קודם לכן השמיע מנהיג אומת האסלאם לואיס פרחאן דברים מפויסים באופן יוצא דופן על יהודים בנאום בקמפוס בפני סטודנטים ומרצים. אבל זה בא אחרי מכתב פומבי של מנהיג אגודת הסטודנטים השחורים, שהוקיע את היהודים על שותפות לפשעים נגד אפרו־אמריקאים ואנשים אחרים שאינם לבנים. המתח הגזעי בקמפוס שבעמק סן פרננדו נרגע לאחר שנשיאת האוניברסיטה, אישה שחורה, גינתה את המכתב כאנטישמי.

'הסטודנטים השחורים מבולבלים למדי', אומרת ג'ודי מאיירס, ראשת התוכנית ללימודי יהדות בקאל סטייט נורת'רידג'. 'המסרים שהם מקבלים ממנהיגים שחורים משתנים... הקולות שהטיפו לשנאת יהודים מצאו את עצמם פתאום בשוליים. הסטודנטים האלה תוהים אם אולי פעלו על סמך מידע שגוי.'

במקומות אחרים שבהם ביקרו השליחים, לסטודנטים אפילו לא היה מידע שגוי. 'אין שום הבנה של ישראל בלוס אנג'לס בקרב תלמידים שאינם יהודים', אומרת מרג'ורי גרין, מנהלת החינוך במדינות המערב בליגה נגד השמצה. 'הילדים האלה מבלבלים בין ישראל להודו — הם חושבים שישראלים לובשים גלימות ארוכות עם נקודות על המצח.'

גרין אינה רואה בכך רק רע. הביקור בן עשרת הימים של הישראלים יוצאי אתיופיה נועד בחלקו להראות שיכולים להיות קווי דמיון אתניים בין יהודים לשחורים. נראה שהמסר התקבל בקלות רבה יותר משום שתלמידים רבים, במיוחד בבתי הספר בשכונות העיר הפנימית, מעולם לא פגשו יהודי. מאחר שכמעט לא חשבו על הרעיון של יהודי, עדיין לא עסקו ביצירת סטריאוטיפים.

נאוה כבדה, נערה ביישנית אך חיננית בת 16 מנתניה, המתעניינת בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה ובפיסול, ושלומי ביצ'ה, תלמיד פנימייה דתית הכמה להיות טייס, השתתפו בשיעור אנגלית בבית הספר התיכון ג'ון פ. קנדי בגרנדה הילס. רוב מארחיהם, שרבים מהם הוסעו לבית הספר משכונות העיר הפנימית, היו בני מיעוטים.

הם העניקו לאורחיהם תצלומים ומזכרות תרבותיות אישיות וסיפרו על תחומי העניין שלהם. האמריקאים השתנקו כששמעו שהישראלים לומדים שישה ימים בשבוע, ושוב כשגילו שנאוה ושלומי מצפים לשירות הצבאי. הם גם תהו אם המבקרים קנו את הג'ינס ואת נעלי הנייקי בארצות הברית, או שכך מתלבשים מתבגרים בארץ מולדתם. האם יש מכוניות בישראל? האם כולם חובשים כיפה? האם נשארים בצבא עד גיל 49?

'בחדשות שומעים שהם נלחמים ברחובות, שהם לא אוכלים טוב במיוחד', אמרה תמרה בראזיל, אפרו־אמריקאית המקווה להיות דוגמנית. 'כולם שם עניים. אז זה שונה לראות אותם בג'ינס ובחולצות טריקו, בדיוק כמונו.'

בהמשך התחלקו התלמידים לקבוצות קטנות. בקצה אחד של החדר התגודדו וינסנט קארת'רון בן ה־17 וחבריו עם שלומי ביצ'ה מעל דף נייר. קארת'רון ניסה להסביר מה פירוש להיות שחקן הגנה בקבוצת הפוטבול של בית הספר. לאחר שקלט מהי יחידת המידה 'יארד', החל ביצ'ה, אוהד כדורסל, להתעניין מאוד במהלכים שצוירו על הדף. קארת'רון הבטיח לקחת אותו למגרש בביקור הבא.

גרנדה הילס לא הייתה יוצאת דופן. גרין סיפרה שתלמידה אפרו־אמריקאית בתיכון אחר הסבירה קודם לכן שתמיד חשבה על היהודים כגזע. 'עכשיו אני יודעת', אמרה התלמידה, 'שהם יותר תרבות או דת, ואני מרגישה קרבה אמיתית אליהם. הם באו מאפריקה, אבותיי באו מאפריקה, וזה משנה את כל התפיסה שלי על מה הם יהודים.'

הביקור בנובמבר היה ביקורה השני של קבוצת ישראלים יוצאי אתיופיה בלוס אנג'לס. הקבוצה הראשונה הגיעה ב־25 באפריל. כעבור ארבעה ימים התכנסו הישראלים וחבריהם החדשים בבית הכנסת וילשייר בולווארד לסדר בין־דתי, שבו הוצג הפסח כחג של שחרור לאומי המבוסס על צדק חברתי. התלמידים היהודים, השחורים והלטינים טבלו ביצים במי מלח, אכלו מצות ושרו שירי חירות כמו 'דיינו'. לא הרחק משם, בדרום־מרכז לוס אנג'לס, התפרעו תושבי שכונות העיר הפנימית בעקבות זיכוי השוטרים שהואשמו באלימות משטרתית בפרשת רודני קינג.

התלמידים הישראלים חזרו לבתי מארחיהם באזור בוורלי־פיירפקס, שרוב אוכלוסייתו יהודית. בנסיעה חזרה של הצעירים האמריקאים לדרום־מרכז לוס אנג'לס ולמזרחה, שהמהומות החריבו, נאמר להם לשכב על רצפת האוטובוסים. הנהגים סיפרו מאוחר יותר שבזמן שעברו בתוך העשן, הלהבות וירי האקדחים, שרו הילדים בשקט 'דיינו'.