הקדוש והחול

האם דייוויד מילץ' בטוח שהשפה הצבעונית שדמויותיו מדברות ב'דדווד' אותנטית? בהחלט, לעזאזל. והוא חושב שהן לומדות בהדרגה על קדושת הקהילה.

שלי טייטלבאום

במשך יותר מעשרים שנה שבהן השפיל מיעוטים אתניים, דתיים וגזעיים שונים בסדרות משטרה מוערכות כמו 'בלוז לכחולי המדים' ו'NYPD Blue', התסריטאי דייוויד מילץ' שמר לעיתים קרובות את הארס הקטלני ביותר לבני עמו היהודים.

למשל, הבלש אנדי סיפוויץ' מ־NYPD Blue, בגילומו של דניס פרנץ, החל את הסדרה, ששודרה ב־ABC בין 1993 ל־2005, כטיפוס גס, שיכור ושונא זרים. אבל בדרכו שלו היה אנדי הפולני־אמריקאי חביב, ובסופו של דבר בר־גאולה, כמו אביו הרוחני ארצ'י באנקר. לעומת זאת, היהודים בסדרה — דמויות כמו התובע המחוזי מורי אברמס, או עוזרי התובע ארנולד רוזנטל וליאו כהן — נראו לעיתים קרובות חסרי מוסר, אנוכיים ופשוט סנובים מספיק כדי כמעט, כמעט להצדיק את האנטישמיות המולדת של האיש המכנה את עצמו 'פולאק'.

במשך שנים רבות טען מילץ', בן שישים, שהוא מקשה על כל דמויותיו, ושיהודיו אינם מקרה מיוחד. כלומר, כך סיפר ל־Report בראיון במשרדו בסנטה מוניקה, עד שאיש אקדמיה הציג לו עבודת דוקטורט שטענה שאיש שאינו יהודי בעצמו לא היה יוצר דמויות יהודיות בלתי נעימות כמו שלו.

'ברגע שהצביעו על כך בפניי', סיפר מילץ' בעודו מחפש תנוחה נוחה לגבו הבעייתי על רצפת משרדו, 'נראה לי שזה דפוס בלתי ניתן לערעור ביצירה שלי. הדמויות היהודיות שלי היו בלתי נעימות מפני שאני פיכח רק שש שנים. את הטינות המשפחתיות שהיו לי, ושנמנעתי מלייחס לאנשים מסוימים, הכללתי לקבוצה.'

לכן יהודים העוקבים אחר מילץ' עשויים להיות גם מופתעים וגם מוקלים לגלות שהדמות היהודית היחידה בסדרה החדשה שלו, 'דדווד' של HBO — מערבון פוסט־מודרני בעל כתיבה עוצרת נשימה ומימוש מבריק — יוצאת טוב לאין שיעור מכל קודמיה.

אכן, כפי שמגלם אותו ג'ון הוקס, סוחר כלי העבודה סול סטאר עשוי להיות המענטש האמיתי היחיד — ובוודאי בעל החוסן הרגשי הרב ביותר — במחנה הכורים שבטריטוריית דקוטה, הספוג ויסקי, שתן וחטא, שנתן לסדרה עטורת הפרסים והשנויה במחלוקת את שמה.

בשנתו המעצבת, 1876, המאחז ההיסטורי אך הלא חוקי הזה בהרים השחורים עתירי הזהב שבשמורת סיו בדרום דקוטה הרג לפחות תושב אחד ביום. הוא היה בלתי חוקי מפני שהוקם על אדמות אינדיאניות למרות הוראות מוושינגטון לצבא להרחיק מחפשי זהב. כדי להרחיק את החוק, לפי תיאור הסדרה, נפטר המחנה מהגופות בדיר חזירים. במהלך שנתו הראשונה מצאו עצמם כ־7 אחוז מאוכלוסיית דדווד ממוחזרים אל ארוחת הבוקר של השבוע הבא.

אבל לא סול סטאר, בנו של סוחר יהודי מווינה, הנכנס למחנה עם שותפו העסקי לכל החיים, סת בולוק יליד קנדה (טימותי אוליפנט), ועגלה מלאה סחורה. לא שלסטאר, שלימים נעשה ראש העיר, יש משהו נגד בייקון. כפי שהוא מוצג ב'דדווד', הוא יהודי מתבולל מאוד, בעל תיאבון גופני וזלזול בריא בבדיחות האנטישמיות שהוא נתקל בהן כמעט בכל יום.

למזלו, סטאר ידע להשתמש בווינצ'סטר כשם שידע לקרוא מאזן, ולכן היה, בחיים וגם על המסך, שותף טוב לבולוק — שריף לשעבר נחוש ולעיתים רצחני, בעל יחס דו־ערכי מורכב לחוק ולסדר וכישרון להרתיע המונים במבטו.

אבל סטאר של הוקס עדיין אינו מיועד להיות נער הפוסטר של הליגה להגנה יהודית. למראית עין הוא איש עסקים הגון, הנמנע מן המעשים המפוקפקים שדמויות אחרות מייחסות לרוכלים יהודים, ומציע תמורה טובה במכושים, באתים ובכיסאות שירותים. אבל כמו יהודים רבים בהוליווד של היום, הוא גם ממהר באופן ידוע לשמצה להיכנע לקסמיה של הבלונדינית הלא־יהודייה הזמינה הקרובה ביותר.

זו המופיעה ב'דדווד', טריקסי הבדיונית (פולה מלקומסון), היא זונה בעלת תבונה חדה, פה מלוכלך ותחושת ייאוש שהרוויחה ביושר. היא גם, בנוסח הנשים שסבתותינו הזהירו אותנו מפניהן, אינה נמנעת כלל מהערות נגד יהודים ללא התגרות, למרות רגשותיה האמיתיים לסטאר. למשל, כשהיא לומדת ממנו הנהלת חשבונות בפרק האחרון בתמורה לשירותיה המקצועיים, היא מכנה את הלימודים 'השיעורים היהודיים' שלה.

מילץ', שנישא לקולנוענית התיעודית ולציירת היהודייה ריטה שטרן, שהייתה סטודנטית לתואר ראשון בייל בעת שלימד שם, הקדיש שנתיים למחקר המקום והתקופה. להגנת סטאר הוא אומר: 'אני לא רואה הרבה בחורות יהודיות במחנה הזה. אני חושב שהיו ארבעה יהודים בדדווד ב־1876, וכולם היו וריאציות על סול סטאר. עד 1880 ייתכן שהיו 25, אולי ארבעים.'

'רק לעשירית מהם היו הנשים איתם, מפני שהחיים שם היו קשים. רבים כל כך מהאנשים האלה התחילו מחדש; הם רצו להשאיר דברים מאחור. אפילו כמה מהנשואים רצו כמה שנים לעצמם, ובמחצית המקרים הביאו אחר כך את משפחותיהם.'

לפי Black Hills Visitor Magazine, סול סטאר האמיתי נולד למשפחה יהודית רפורמית בבוואריה ב־1840. הוא היגר לבדו לארצות הברית בגיל עשר וחי אצל קרובים באוהיו. אחרי מלחמת האזרחים עבר למונטנה, שם שימש מבקר חשבונות של הטריטוריה ועוזרו האישי של המושל. הוא פגש את בולוק זמן קצר לאחר שהלה, בן 18 שזה עתה הגיע מאטוביקו, אונטריו, נעשה בן חסותו של שופט במונטנה.

בדדווד מצאו שני הגברים זהב, אף שאף אחד מהם לא הקדיש דקה לחיפושו. באמצע 1876 הקימו את 'סטאר ובולוק: מכירות פומביות וסוחרי עמלה'. כעבור ארבע שנים רכשו חלק בחברת טחנת הקמח של דדווד, מהלך שתרם רבות לפופולריות הפוליטית של סטאר כשהחל לחלק שקי קמח לכל דורש. לבסוף פתחו השניים את אחד ממלונות היוקרה הראשונים במערב, עם חימום בקיטור וחדר רחצה בכל קומה.

סטאר היה אהוד וזכה לאמון רב, למרות החשדנות כלפי יהודים שרווחה בתקופה. הוא כיהן עשר קדנציות כראש עיריית דדווד — עיר הקיימת גם היום ומתקיימת בעיקר מתיירות ומהימורים — שירת בבית המחוקקים ושימש מזכיר בתי המשפט של המחוז עד מותו ב־1917.

אבל מילץ' מעיד שסטאר היה גם קשוח יותר מכפי שהוא נראה בתחילת הסדרה. הוא מבטיח שהתכונה הזאת תבלוט יותר ויותר כשסטאר יעמוד מול אל סוורנג'ן, בעל הסלון האכזר והתחכן של דדווד (השחקן הבריטי איאן מקשיין), במאבק על נאמנותה של טריקסי בעלת עיני הפלדה.

'כמה קשוח?' אומר מילץ'. 'הוא ובולוק גנבו פעם בית משפט וגררו אותו ארבעה וחצי מייל, מפני שרצו אותו על אדמתם. הם לא התעסקו בשטויות, לעזאזל.'

וכמובן, גם מילץ' לא. לדבריו יצר את 'דדווד' בין השאר כדי להחיות את המערבון שגסס זמן רב. הוא טען שדור קודם של אילי קולנוע יהודים כמעט הרג את הסוגה, כשהפך אותה לאחידה עד שאיבדה את מרבית דמותה ההיסטורית, ובמיוחד את שפתה.

זה מסביר את שפע ה־durns, ה־consarn its וה־tarnations — ה'לעזאזלים' המרוככים — והקללות העממיות ואפילו המומצאות האחרות, שתיבלו בצורה בלתי מספקת את רוב סיפורי המערב הפרוע בקולנוע ובטלוויזיה. לדעת מילץ' זה עשוי להסביר גם את אב־הטיפוס השתקני של 'האיש ללא שם', שאולי גילם קלינט איסטווד טוב מכול: אם לא יכול היה לקלל ולחורר אותך במילים, הוא לעס סיגר וזעף במקום זאת. בעיני רבים מאנשי הספר, אומר מילץ', שפה גסה מילאה תפקיד חשוב בהעברת מסרים שונים, ובהם נכונותו של אדם לעמוד על שלו.

מילץ', לשעבר שואף פריאון, מכור להרואין, אלכוהוליסט ומהמר כפייתי, בעל תואר ראשון מייל ותואר מתקדם בכתיבה יוצרת, נחשב אולי לכותב הטלוויזיה הטוב ביותר הפועל כיום באמריקה.

ברדיו הציבורי הלאומי בשנה שעברה אמר הכתב אנדרו וולנשטיין שהוא 'שני רק לסופר דייוויד מאמט במסירותו ללכידת מוזרויות הדיבור'. ובמאמר חדש בניו יורקר ציין מארק סינגר ש'השפה בדדווד נעה מקישוטיות בסגנון אליזבתני לגסות בלתי נלאית שגורמת לסופרנוס להיראות צנועה'.

בעל הטור של ניו יורק טיימס פרנק ריץ' התלהב וציין שהסדרה 'כנראה מכילה יותר מילים גסות, עם או בלי צורות בינוני, מכל סדרה בתולדות הטלוויזיה'. הדבר כמובן אינו מותר בשידור פתוח בארצות הברית, אבל אינו עניין גדול בתחנות כבלים ולוויין. 'דדווד', סיכם ריץ', היא חגיגה 'של כל מה שוולגרי בשמחה בתרבות האמריקאית, ושהפוריטנים החדשים שלנו רוצים למחות'.

הטינות המשפחתיות של מילץ' נגעו תחילה למשפחת אביו. אביו אלמר, מנתח מערכת העיכול מבאפלו, בא ממשפחה יהודית מגליציה של מבריחי משקאות, מנהלי הימורים ובריונים, שאותם מילץ' מתאר כ'אנשים לא כל כך נפלאים — אף שאבי היה איש נפלא'. במהלך שירותו בצבא בארצות הברית במלחמת העולם השנייה, אלמר עבר תאונת דרכים כמעט קטלנית. הפגיעות הגופניות שספג, יחד עם הפרעות רגשיות קודמות, נטו להוביל אותו — ובהמשך גם את בנו המבריק, הדו־קוטבי, שלבסוף טיפל בעצמו בסמים — להתמכרויות שונות, בעיקר לאלכוהול, לתרופות נגד כאב ולמרוצי סוסים.

אף שגדל בבית יהודי שומר מצוות — מילץ' מתאר את אמו ואת משפחתה כאדוקים למדי — אביו לא הביע זיקה חזקה ליהדות. למעשה, הוא אמר לבנו שמצא היבטים בחיים היהודיים באמריקה מלאים צביעות.

'מבחינה מעשית הוא חי חיים דתיים מאוד', אומר מילץ', 'כלומר היה רופא, טיפל באנשים ודאג במסירות להורי אמי. לכן, אף שלא דיבר את הדיבור — ולמעשה בז לו — הוא עשה את המעשים טוב מאוד.'

הבן, מצידו, מקדיש היום את רוב להטו הדתי למשימת החייאתה של דדווד ושל שפת תושביה. אבל זה בוודאי לא היה סדר היום היחיד שלו ביצירת הסדרה, שבתחילה הגה בכלל כסדרת משטרה ברומא של נירון בשנת 60 לספירה. זאת עד שנודע לו שסדרה דומה נמצאת כבר במסלול קדם־הפקה.

'בעיניי, כל דדווד היא אורגניזם אחד', הוא אומר. 'מה שהאנשים האלה חושבים שהם כיחידים לעולם אינו גדול כמו מה שהם יכולים להיות כשהם מתחברים. הסיפור עוסק במציאת עקרונות שונים של חיבור.' כאילו להמחיש זאת, בפרק באמצע העונה הראשונה מנהל כומר מקומי את קבורת ויילד ביל היקוק, שנורה בגבו בדדווד בשעה ששיחק פוקר. הכומר סמית מצטט את האיגרת הראשונה של פאולוס אל הקורינתים: '...הגוף אחד ויש בו איברים רבים, וכל איברי הגוף האחד, אף שהם רבים, הם גוף אחד...'

כשגדל, אומר מילץ', 'לא הייתה לי תחושה שיש ליהדות תוכן רוחני כלשהו'. דווקא המחשבה על אנשי קהילת דדווד, מכל הדברים, נראית כאילו גרמה לו לשנות מעט את גישתו. הוא ממשיך להאמין שמבחינה רוחנית יש מעט 'במסורות היהדות שמבדיל אותה מן הנצרות ומן האסלאם'. אבל הדמויות שיצר ל'דדווד', הוא מציין, 'מגלות שהן חברים בישות רוחנית גדולה. שום דבר ביהדות אינו סותר זאת. ובמידה הזאת, שום דבר במה שלמדתי להאמין בו אינו סותר את מה שאני מאמין שנכון במהותה של היהדות.'