דיוקן — מרדכי ריצ׳לר.
הסופר המפורסם ביותר בקוויבק מעורר סערה בהאשמות באנטישמיות.
הסופר המונטריאולי מרדכי ריצ׳לר, בסגנונו החומצי הייחודי, שוב לחץ על המחוז שבו נולד — הפעם במאמר במגזין ניו יורקר. המאמר, שהופיע בספטמבר, לעג לחוקי השפה המופרזים והדכאניים של המחוז והאשים את החברה הקנדית הצרפתית בכלל בשנאת זרים ובפרובינציאליות חריפה. אבל טענתו שאנטישמיות נפוצה — כמו רעיון הריבונות — ״חיה״, היא שעוררה את הסערה הגדולה ביותר. ללאומנים הקוויבקים, החוששים לתדמיתם בארצות הברית, עצם העובדה שהמאמר המגנה והקטלני התפרסם במגזין אמריקני מכובד כל כך הייתה מקוממת. והעוינות שעוררה הפרשה גורמת אי־נוחות גוברת לכמה מ־89,000 היהודים שנותרו במונטריאול — קהילה שריצ׳לר תיאר כ״חוששת מן השבטיות שהשתלטה״ על קוויבק — במיוחד על רקע כמה מן הדוגמאות האחרונות שריצ׳לר עצמו מביא.
בין האירועים והדוגמאות שריצ׳לר ציין כדי להמחיש את העוינות המתמשכת ליהודים בקוויבק:
ב־1989 אמר חבר המפלגה הליברלית של קוויבק, שהתמודד נגד מועמד יהודי בבחירות המחוזיות, שהקהילה היהודית במחוז מסתכנת בהפסקת המימון למוסדות הבריאות והתרבות שלה אם האיש ייבחר. ב־1986 נחסם במועצת העיר ניסיון של קהילת חסידי ויז׳ניץ, המונה 3,000 נפש בפרבר המונטריאולי אוטרמון, לבנות בית כנסת. אחד מחברי המועצה, טרוריסט מורשע של החזית לשחרור קוויבק, הכריז: ״איננו רוצים שאוטרמון תהפוך לעיר חסידית״. מחקר שערך ב־1987 אירווינג אבלה — פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת יורק בטורונטו ומחבר ״אפילו אחד הוא יותר מדי״, כתב אישום חריף נגד מדיניות ההגירה של קנדה במלחמת העולם השנייה — הראה ש־84 אחוז מן הקנדים הצרפתים מחזיקים בדעות שליליות על יהודים, שיעור כפול מזה שבקרב הקנדים האנגלים.
אחד מ״הקדושים הפטרונים״ של הלאומיות הקוויבקית, האב ליונל גרו, בן זמנו של כומר הרדיו האנטישמי הידוע לשמצה בארצות הברית, האב צ׳רלס קופלין, היה בשנות ה־30 אוהד פשיזם ואנטישמי נלהב. גרו, בניגוד לקופלין, טוען ריצ׳לר, ״לא נעלם ככתם המוגבל לתקופתו, אלא המשיך והיה להשפעה מרכזית על רבים מן האינטלקטואלים המובילים בקוויבק״, עד שאחד מהם כינה אותו לאחר מותו ״אביה הרוחני של קוויבק המודרנית״.
באפריל 1990 נזף פייר פלדו, המו״ל של הצהובון הצרפתי ז׳ורנל דה מונטריאול, בעובדיו על פרסום מאמרים המשבחים יהודים. בסערה שהתעוררה בעקבות זאת השיב למבקריו: ״יש לי הרבה כבוד ליהודים, אבל״, הוסיף, ״הם תופסים יותר מדי מקום״.
במלחמת העולם השנייה, ״החברה הקנדית הצרפתית הייתה באופן פעיל בצדו של היטלר — דרך הכנסייה שלה, מנהיגיה ודעת הקהל שלה, ובכל מדד אחר שתרצו״, אומר ההיסטוריון היהודי המונטריאולי דייוויד רום, מחבר הספר החדש ״יהודים וקנדים צרפתים״.
אבל מאז השתנו הדברים, אף שאלפי יהודים עזבו מאז 1976, כשהמפלגה הבדלנית פארטי קוויבקואה ניצחה בבחירות הכלליות. הכנסייה הקתולית בקוויבק, שהייתה אחראית להפצת רגשות אנטישמיים רבים כל כך, נחלשה מאוד מאז מלחמת העולם השנייה. פוליטיקאים קוויבקים וממשלות מחוזיות בזו אחר זו גינו את האנטישמיות בתקיפות. בכל דור נראה שחלה ירידה מורגשת ברגש האנטי־יהודי בקרב הקנדים הצרפתים.
ריצ׳לר, עם זאת, לא הדגיש הבחנות כאלה, אולי משום שבעיניו, כמו בעיני רוב יהודי מונטריאול, דבר לא השתנה באמת. עורכים ופרשנים קוויבקים מיהרו להשיב להאשמותיו. בעלת מאמרי המערכת של לה פרס, אנייס גרודה, קראה לקהילה היהודית בקוויבק לגנות את ״הטירופים״ שבמאמר. מישל בלנז׳ה, יו״ר בנק לשעבר והיו״ר המשותף רב־ההשפעה של ועדה חוקתית יוקרתית, אמר לכתבים בניו יורק שאף ש״זר״ אינו הביטוי הנכון לתיאור ריצ׳לר, ״הוא אינו שייך״. התגובה למאמרו של ריצ׳לר בקהילה היהודית במונטריאול הייתה מאופקת, במיוחד ברמה הארגונית. הקונגרס היהודי הקנדי הגיב ללחץ הגובר לגנות את המאמר רק בפרסום מסמך מעורפל המגנה אנטישמיות בכל צורה. למעשה, אומר רום, רוב דוברי הצרפתית בקוויבק כנראה יופתעו לגלות ש״הרוב המכריע של יהודי מונטריאול מסכים עם ריצ׳לר, עם מה שאמר, עם מה שהוא חושב ועם כוונותיו״.
אחת הסיבות שמאמרו של ריצ׳לר חולל גלים כאלה היא שהופיע בתקופה סוערת. הממשלה הפדרלית של קנדה הציגה זה עתה תוכנית חדשה לתיקון החוקה, שתגדיר מחדש את מקומה של קוויבק בפדרציה ותמנע את פרישתה, לאחר שבשנה שעברה נכשלו עשרת המחוזות של קנדה באשרור הסכמי אגם מיץ׳, שנועדו לאותה מטרה. רבים מאמינים שזהו מאמץ של הכול או לא כלום, שתוצאתו תכריע במשאל העם שייערך בשנה הבאה בכל המחוז בשאלה אם להכריז על עצמאות קוויבק.
העורך הראשי של לה פרס, מרסל דז׳רדן, מתאר את מתקפותיו של ריצ׳לר כ״עוינות לשאיפות הלאומיות של הקוויבקים״. אבל הוא אינו רואה בהן נזק מיוחד, למרות פרסומן בארצות הברית — רק דבר מצער.