מלבד היותו סרט קומי בנושא השואה, אין ל׳יעקב השקרן׳ הרבה במשותף עם ׳החיים יפים׳, אבל אצל המבקרים לא היה לו סיכוי מלכתחילה.
שלי טייטלבאום
רחמו על הקולנוען המסכן המדמיין שאולי יש בעולם מקום לעוד קומדיית שואה בעידן שאחרי בניני. ואם כבר, רחמו על פיטר קסוביץ, שבאמת צילם סרט כזה הרבה לפני שהבמאי האיטלקי זוכה האוסקר רוברטו בניני העלה את רישומי הרעיון שלו ללהיט המפתיע של השנה שעברה, ׳החיים יפים׳, על לוחות תכנון הצילומים.
כש׳יעקב השקרן׳ הוצג בפסטיבל טורונטו בספטמבר, כמה מבקרים הואילו להכיר בכך שהבמאי הצרפתי — למרות הדמיון הנושאי לכאורה בין סרטו ל׳החיים יפים׳ — עשה עבודה שאינה מבישה לחלוטין בעיבוד הרומן הקומי מ־1969 של הסופר הגרמני־יהודי יליד פולין המנוח יורק בקר לסרט עלילתי.
טיפוסי למבקרים שהחמיאו היה קווין מילר משירות הסינדיקציה יוניברסיטי וייר, שציין: ׳״יעקב השקרן״ אינו סרט רע כלל; הכבוד שלו לאימת השואה למעשה בוגר יותר מזה של ״החיים יפים״׳. יוצאת דופן הייתה ליז סמית׳ מניוזדיי, שהשתפכה בטור הרכילות שלה ואמרה שסרטו של קסוביץ ׳הוא דרמה נוגעת ללב ומותחת — יצירה רגישה ועמוקת רגש, המעוררת את הפחד והחרדה שלנו ובו בזמן עטופה בפעולה ובהומור יהודי עמוק ושחור׳.
המשל הזה, שצולם בפיוטרקוב שבפולין וגם בבודפשט עיר הולדתו של הבמאי, משעשע לסירוגין אך לעיתים מוגזם. הוא עוסק בבעל בית קפה יהודי — בגילומו של רובין ויליאמס ביישן ומבטל את עצמו באופן חריג — המעורר בלי כוונה תקווה בגטו שנידון לכליה, כשהוא מייפה ידיעה על התקדמות הצבא הרוסי בקרבת מקום ששמע במקרה ברדיו בתחנת משטרה נאצית. פיסת החדשות הזאת הופכת את יעקב היים למאכער חדש בקרב שאר הכלואים: הם חושבים שיש ברשותו מקלט, וכמעט בלי לחשוב הוא מתחיל להמציא דיווחים נוספים. הוא נעשה גם מבוקש בידי הנאצים. לבסוף רוצה יעקב לצאת מן המערבולת המתעצמת של שקרים שיצר. אבל קרדיולוג יהודי, ארמין מילר־שטאל, מפציר בו להמשיך בתרמית ומציין שההתאבדויות בגטו פסקו כמעט לחלוטין מאז הידיעות הראשונות על ניצחונות הרוסים.
בתקציב של 15 מיליון דולר ועם צוות שחקני אופי הוליוודיים מן השורה הראשונה, שהסכימו לדחות כל תשלום ממשי עד למקרה הבלתי סביר שבו הסרט ירוויח, ׳יעקב השקרן׳ עולה בקלות על העיבוד הקודם היחיד של הספר, הפקת טלוויזיה מזרח־גרמנית מ־1974.
קסוביץ, בן 61, שעושה סרטים מאז אמצע שנות השישים, מצטיין במיוחד בשחזור גטו לודז׳ הצפוף והמזוהם של הספר. הוא מוציא משחקני האופי הוותיקים אלן ארקין, בוב בלבן, מילר־שטאל, שהופיע גם בהפקת הטלוויזיה, ולייב שרייבר הופעות מאופקות וכמעט אנסמבליות, אף שלעיתים גם סטריאוטיפיות. קסוביץ אפילו מצליח, בדרך כלשהי, לרסן את השחקן־קומיקאי ויליאמס, שתיאורו את יעקב נמנע, לשמחתנו, מחלק מן ההפרזות הרגשיות שכתמו את הופעותיו האחרונות, גם אם לא מכולן.
עם זאת, כל זה לא חסך מן הקולנוען ההונגרי את גינוי רוב המבקרים האמריקנים היוקרתיים, שרבים מהם ביטלו את סרטו כעותק רגשני ומנופח של ׳החיים יפים׳, החסר את כל קסמו של הסרט ההוא. ג׳נט מסלין מניו יורק טיימס כינתה את ׳יעקב השקרן׳ ׳סרט השואה שגורם לרוברטו בניני להיראות כמו פרימו לוי׳. מבקר הקולנוע של לוס אנג׳לס טיימס קנת טוראן גינה אותו כ׳כל מה שסרט שואה לא צריך להיות׳, וציין שהוא ׳מתנהל כמו אותו סרט שואה שהציניקנים חששו ש״רשימת שינדלר״ יהפוך להיות, אבל לא הפך׳.
אפילו ליסה שוורצבאום מאנטרטיינמנט ויקלי, שבדרך כלל מבינה באופן מושלם סיפורים בעלי זווית יהודית, החמיצה כשעמדה על כך ש׳ל״יעקב השקרן״ יש הרבה על מה לתת דין וחשבון, כשהוא מגיע שנה אחרי ש״החיים יפים״ הפך את השואה לנוחה לעיכול לרגישים׳.
כפי שקסוביץ עצמו למד מאז הפצת סרטו בארצות הברית — הצפי הוא להכנסות של פחות מחמישה מיליון דולר — אין שום תועלת במחאה ש׳יעקב השקרן׳ נוצר לפני ׳החיים יפים׳, ולכן, יהיו פגמיו אשר יהיו, קשה לראות בו חיקוי. הפצתו עוכבה כדי שלא יתחרה בשני סרטים אחרים של רובין ויליאמס מן הזמן האחרון, ׳פאץ׳ אדמס׳ ו׳לחלום אותך׳. גם אין תועלת באמירה שאף ששני הסרטים מאמצים הומור, יצירתו של בניני שונה מאוד מ׳יעקב׳, השואף למידה של דיוק היסטורי גם כשדמויותיו מקפצות ומשתובבות בגטו באופן שלעיתים מתאים יותר לפארסת חדרי שינה צרפתית.
׳הוא אפילו לא מתיימר להבין את השואה׳, אמר קסוביץ על בניני בריאיון טלפוני מטורונטו. ׳אני אוהב מאוד את ״החיים יפים״, אבל זו פנטזיה איטלקית אבסורדית. למעשה, די הופתעתי שהשוו בכלל את הסרט שלנו אליו׳.
קסוביץ נתקל ברומן של בקר במקרה בעת ביקור בבית הוריו בבודפשט ב־1990. הסופר, מחזאי הטלוויזיה והמורה, ניצול גטו לודז׳ וגם מחנות הריכוז רוונסבריק וזקסנהאוזן, התגורר בפרנקפורט מאז 1977, כשגרמניה המזרחית אסרה את ספריו בתגובה למחאותיו על היחס הרע לכמה מעמיתיו. השניים הסתדרו מצוין, ובקר הביע שמחה על האפשרות שספרו יעובד לסרט הוליוודי.
קסוביץ רכש את זכויות העיבוד לספר וכתב תסריט עם הסופר הצרפתי דידייה דקואן, שמנהלו החליט להציע למרשה גרסס ויליאמס, אשתו ומנהלתו של ויליאמס. לא היה לה קשה לשכנע את בעלה שיעקב היים הוא תפקיד מתאים. מרגע שוויליאמס הצטרף, מציאת הכסף והכישרונות כדי להכניס את ׳יעקב השקרן׳ להפקה נעשתה קלה להפליא.
׳בקר די אהב את הסרט הקודם׳, אמר קסוביץ לריפורט, ׳אבל אמר לי שמה שהיה חסר לו בו היה גטו אמיתי. למעשה, הקפדנו לשחזר את הגטו במדויק ככל האפשר. הרגשנו שדווקא מפני שזו קומדיה, הסרט חייב להיות מציאותי׳.
בקר, שמת ב־1997 בגיל 59, היה מעריך את מאמציו של קסוביץ, אף שאולי היה מסתייג מן ההיעדר המוחלט כמעט של קולות ביידיש או שלטים ביידיש בכל מקום בסרט. פיוטרקוב, כ־16 מייל מדרום ללודז׳, הייתה אתר הגטו הראשון שהקימו הנאצים בפולין. יחד עם מעצבת ההפקה לוצ׳יאנה אריגי ומעצבת התלבושות ויסלבה סטרסקה, צלל קסוביץ לארכיונים וביסס כל תלבושת וכל תפאורה על מחקר תיעודי בתצלומים. ׳הסיפור ונקודת המבט שלו קרובים לי מאוד, למה שחוויתי ולרגשות שלי אז׳, אומר קסוביץ, ששרד את השואה במולדתו הונגריה כשהוסתר בידי משפחה.
קשה הרבה יותר, הוא אומר, היה להכניס את צוות השחקנים לאווירה הקומית, כשהם לבושים בבגדים מרופטים ועליהם רקומים טלאים צהובים מאיימים, בצדק. למרבה האירוניה, אומר קסוביץ, דווקא ויליאמס התקשה יותר מכל עמיתיו היהודים ׳להגביר את הצחוקים׳.
׳אנחנו היהודים תמיד השתמשנו בהומור׳, אומר קסוביץ. ׳חשוב לראות איך אפשר להשתמש בו כדי לשמור על הכבוד במצבים נוראים. הומור מציאותי בדיוק כמו תלבושות מדויקות היסטורית. אבל למישהו ממזרח אירופה קל יותר לדבר על זה מאשר לאמריקנים. רובין ויליאמס הוא אדם רגיש, המודאג מסוגיות הומניטריות ובמיוחד מן השואה. למעשה, הוא נושא מעין אשמה ומרגיש בנטל של אחריות מסוימת. הוא היה זהיר מאוד בעבודה שלו. תפקידי לא היה לרסן אותו. אם כבר, התפקיד היה לגרום לו להשתחרר׳.
למרות החבטות שספגו הוא ו׳יעקב השקרן׳, קסוביץ אינו חושב שזהו סרט השואה האחרון שייעשה, או אפילו קומדיית השואה האחרונה. ׳אם סרט הוא סרט טוב׳, הוא אומר, ׳יש מקום לכולם. השואה היא אירוע חשוב בהיסטוריה האנושית. אני לא חושב שהיא יכולה אי פעם להפוך לרכושם של אנשים מעטים בלבד׳.