מבקר הקולנוע מייקל מדבד, אחד היהודים שומרי המצוות המעטים בתעשיית הסרטים, הרתיח את עיר הסרטים בספר המאשים את האולפנים בהשחתת הציבור האמריקני ובהשפלתו. מבקר הקולנוע מייקל מדבד, המגיש במשותף את תוכנית ביקורות הסרטים של הטלוויזיה הציבורית ׳Sneak Previews׳, מוצא את עצמו בימים אלה סופג ביקורת חריפה. ׳אף שאני סולד מרשימות שחורות׳, כתב עורך וראייטי רב ההשפעה פיטר בארט בטור שפורסם לאחרונה, ׳אפשר לטעון שיש להרחיק את מדבד מכל הקרנת סרט עתידית׳.
הגינוי הקשה הזה היה אחד מכמה גינויים בתעשיית הקולנוע שעורר פרסומו בחודש שעבר של ספרו החדש של מדבד, ׳הוליווד נגד אמריקה: התרבות הפופולרית והמלחמה בערכים המסורתיים׳, בהוצאת הארפרקולינס, 20 דולר. בספר הוא טוען שתעשיית הבידור התרחקה מן הנורמות החברתיות, התרבותיות והדתיות השוררות באמריקה במידה קריטית כל כך, עד שכמעט חדלה לתפקד באופן שאינו ניתן לתיקון.
׳כאומה׳, הוא כותב, ׳כבר איננו מאמינים שהתרבות הפופולרית מעשירה את חיינו. מעטים מאיתנו רואים בבירת עסקי השעשועים מקור קסום לבידור מרומם, להשראה רומנטית, או אפילו להנאה תמימה. במקום זאת, עשרות מיליוני אמריקנים רואים כיום בתעשיית הבידור אויב כל־יכול, כוח זר התוקף את ערכינו היקרים ביותר ומשחית את ילדינו. מפעל החלומות הפך למפעל הרעל׳.
מדבד מאמין שדי במבט חטוף ביותר בתעשיית הבידור — קולנוע, טלוויזיה או מוזיקה פופולרית — כדי לגלות ציניות משתוללת ועוינות בלתי פוסקת לערכי המשפחה המקובלים, לפטריוטיות ולמושגים בעלי ערך חברתי כגון חוסר אנוכיות או גבורה אמיתית. תחת אלה יש גסות, שנאת נשים, אלימות חסרת מחשבה, עוינות לדת, מין נטול נשמה ועוד גרוע מזה.
סרטים על קניבליזם ועל גילוי עריות מרצון נפוצים בשפע, אומר מדבד, אף שאף אחת מן התופעות אינה נפוצה במיוחד. לעומת זאת, מדבד מוצא משמעות בכך שהוליווד עדיין לא עשתה סרט גדול על מלחמת המפרץ, שהייתה אולי העימות המזוין הפופולרי ביותר בתולדות ארצות הברית בשנים האחרונות. עם זאת, לא היה סוד שקהילת הקולנוע התנגדה ברובה למלחמה.
מדבד אינו תומך בצנזורה ממשלתית או בהחלת קוד הפקה. ׳ברור׳, הוא מודה, כשהוא יושב בסוכה בביתו בסנטה מוניקה ובנותיו הקטנות שיינה ושרה מכינות דגלים לשמחת תורה, ׳שאחד הדברים החשובים שקולנוע יכול לעשות הוא להעלות שאלות, לאתגר ערכים ולטלטל אנשים. אני חושב שזה שימוש ראוי מאוד בתקשורת, ותמכתי בכמה סרטים שאתגרו ערכים שהיו יקרים לי מאוד, כמו ״פלאטון״. ״הנוסע השמיני״ המקורי ו״בלייד ראנר״ הדיסטופי היו סרטים מבריקים, מהטובים ביותר בעשור האחרון. מה שמסוכן בעיניי הוא שיש תעשייה שלמה שהדגש שלה מופנה בצורה ברורה כל כך לכיוון הזה. אין תמהיל, אין איזון׳.
תפקידו של המבקר כשופט המוסר של הוליווד, תפקיד שנטל על עצמו, מסתבך בשל הרקע והזהות הדתיים שלו. מדבד, מייסד־שותף ונשיא המרכז היהודי פסיפיק, קהילה חדשנית ולעיתים שנויה במחלוקת בווניס ביץ׳ שהצליחה למשוך יהודים הוליוודים רבים שאינם משתייכים לקהילה אל המסורת היהודית, קיבל את פרס ידידות אמריקה–ישראל של בני ציון לשנת 1991. ייתכן שהוא היהודי היחיד בתעשיית הקולנוע החובש כיפה בפומבי.
בפנים הארץ של אמריקה, הוא אומר, רבים מאמינים שהיהודים מובילים את ההתקפה של הוליווד על ערכי אמריקה. כשסגן הנשיא דן קווייל תקף לפני כמה חודשים את ׳האליטה התרבותית׳, לא במפתיע הצטמררו כמה משקיפים מבחירת המונח; יוזף סטלין השתמש בו בעבר לתיאור יהודים.
׳הייתי נסער מאוד כששמעתי את התקפת קווייל על מה שמכונה האליטה התרבותית׳, מספר מדבד, שעדיין נוטה לעמדות רפובליקניות למרות אי־נוחות ממשית מן הממשל היוצא. ׳בדיוק הגשתי את כתב היד, והרגשתי שהוא פולש לנושא הזה ומנסה להפוך אותו לאלה פוליטית פשטנית׳.
הרקע של מדבד מציב אותו למעשה בלב אותה אליטה תרבותית שקווייל גינה. הוא נולד בפילדלפיה ב־1950, גדל בסן דייגו ובלוס אנג׳לס ולמד בייל כמלגאי הצטיינות לאומית, שם סיים בהצטיינות ב־1969. אחרי הסמסטר הראשון בבית הספר למשפטים של ייל לקח חופשה מן הלימודים כדי לכתוב נאומים ולייעץ לפוליטיקאים כגון חבר הקונגרס המנוח אלרד לוונסטין והסנאטור והמועמד לנשיאות לשעבר ג׳ורג׳ מקגוורן. מדבד השלים בהמשך את לימודי המשפטים, אבל מאז 1974 הוא מקדיש את עצמו לכתיבה. הוא מחברם של כמה ספרים, ובהם ׳מה באמת קרה לבוגרי מחזור 69׳, שעובד למיני־סדרה ב־NBC, והספר הפופולרי על הסרטים הגרועים בכל הזמנים, ׳פרסי תרנגול ההודו המוזהב׳. כמגיש־שותף של ׳Sneak Previews׳, המשודרת ביותר מ־170 תחנות, הוא אחד ממבקרי הקולנוע המוכרים ביותר באמריקה.
עד כמה שמטרידה האפשרות שכוחות העשויים להיות עוינים ליהודים ינכסו את טיעונו, מדבד רואה כנזק גדול בהרבה את שפע הסרטים היוצאים מהוליווד ונראים כתוקפים נוצרים במפורש. דוגמה ידועה לשמצה מן הזמן האחרון, אומר מדבד, היא קומדיה בשם ׳לשבור את הכללים׳, שנכתבה ובוימה בידי יהודים. השחקן ג׳ונתן סילברמן מגלם סטודנט לרפואה הפוגש צעירה מפתה, הלוקחת אותו לדירתה, לובשת כותונת שקופה כאות עידוד ואז מודיעה לו שכנוצרייה שנולדה מחדש היא מאמינה שיהודים שאינם מקבלים את ישו כמושיעם נידונים לאש הגיהינום. הצעיר הנרגש מסכים להטבלה מאולתרת בחדר הרחצה שלה.
׳מלבד הצגת סטריאוטיפ מעליב של הבחור היהודי החרמן שיעשה הכול כדי להשיג סקס׳, אומר מדבד, ׳דמיינו שאתם נוצרים שנולדו מחדש, רואים את הדבר הזה ואחר כך מבחינים בשמות בכתוביות. הרגשתי נורא כיהודי. בוודאי לא הייתי רוצה לראות מישהו תוקף כך את היידישקייט׳.
מדבד אומר שהגן על יהודי הוליווד במפגשים תכופים ברחבי הארץ עם נוצרים המבקרים את השליטה היהודית לכאורה בתעשייה. הסרטים שהם נוטים למצוא פוגעניים ביותר אינם אנטי־נוצריים כל כך כפי שהם אנטי־דתיים. הוליווד, חוזר מדבד ואומר לעיתים קרובות, כבר אינה עסק משפחתי יהודי. וכשהייתה כזו, האילים היהודים, שכולם היו אמריקנים גאים ולהוטים להתקבל בזרם המרכזי, טיפחו סרטים שכיבדו את ערכי אמריקה המסורתיים. כיום התעשייה נמצאת בבעלות, ובמידה הולכת וגדלה גם בניהול, של תאגידים רב־לאומיים כמו סוני היפנית, קולומביה, ומצושיטה, יוניברסל, שבקושי אפשר להאשים בשליטה יהודית. יתר על כן, היהודים שממשיכים להתפרנס בעולם הבידור נוטים להיות אלה הבורים ביותר בערכים יהודיים והמחויבים פחות מכול לעמם או למדינת ישראל.
כמה מבקרים ספרותיים האשימו את מדבד בהצגת טיעון פשטני, סותר וחסר ביסוס. בניו ריפבליק כינה מבקר הקולנוע דייוויד דנבי את עבודת מדבד ׳הספר הטיפשי ביותר על תרבות פופולרית שקראתי אי פעם׳. לואי מנאנד מן הניו יורקר כתב ש׳״הוליווד נגד אמריקה״ אינה ביקורת תרבות; היא פונדמנטליזם תרבותי׳. כריסטופר להמן־האופט מניו יורק טיימס לעג לו כ׳ספר של מתקפת נ״מ׳.
אבל מדבד מכחיש שהתכוון לעודד עוינות להוליווד. ׳הכוונה הייתה לגרום לתעשייה להיות מודעת לכך שהעוינות הזאת קיימת ושהיא חזקה. זה כוח עצום בארץ הזאת, והתעשייה יודעת את זה, אבל עד כה היא עדיין מתנהגת מתוך הכחשה׳.
מדבד: ׳מפעל החלומות הפך למפעל הרעל׳.