מרצה צעיר ונועז בן שלושים, בחוג למערכות בהנדסת חשמל, נעשה נושא הדגל של ענף חדש במתמטיקה, המעמיד אתגר ישיר בפני שיטת הלוגיקה האריסטוטלית בת שלושת אלפי השנים שביסוד המתודולוגיה המדעית המודרנית.
מאת שלדון טייטלבאום
שמו היה בארט קוסקו, והוא היה בחור גבוה ורענן מקנזס שעזב את החווה כדי לכתוב סימפוניות. הוא היה מלחין טוב דיו כדי לזכות במלגה לבית הספר למוזיקה של USC ובפרס הנכסף למלחין צעיר. אלא שבשלב כלשהו בדרך, אחרי עצירות קצרות וארוכות בפילוסופיה ובכלכלה, ושהות בכתיבת סיפורי הרפתקאות ובתעשייה מבוססת מדע, הוא הפסיק להרהר במוזיקת הספֵרות והתחיל לחשוב ברצינות על הגאומטריה של קוביות רב־ממדיות.
אחר כך, ובכן, הדברים נעשו קצת עמומים.
כיום קוסקו הוא מרצה בן שלושים בחוג למערכות בהנדסת חשמל בבית הספר להנדסה, והוא נעשה נושא הדגל של ענף חדש במתמטיקה המעמיד אתגר ישיר בפני שיטת הלוגיקה האריסטוטלית בת שלושת אלפי השנים שביסוד המתודולוגיה המדעית המודרנית.
קוראים לה 'תורה עמומה', או, כפי שקוסקו מעדיף, 'עמימות'. היא גורסת שהמתמטיקה כפי שאנו מכירים אותה היא רק קירוב ראשון של מציאות גדולה, עשירה ומבולגנת הרבה יותר. נוח ככל שהדבר יהיה למתמטיקאים או למחשבים, המציאות 'האמיתית' אינה תמיד שחור או לבן, כן או לא, אחד או אפס.
חוקרי התורה העמומה מעדיפים לתאר מצבים — למשל את גובהו של אדם, או את המידה שבה תל עשוי להיחשב הר — במונחים של שייכות לקבוצה. הרי סנטה מוניקה, למשל, עשויים להשתייך לקבוצת רכסי ההרים הגבוהים בעולם בשיעור של 15 אחוז, ואילו ההימלאיה עשויים להשתייך אליה בשיעור של 95 אחוז. במילים אחרות, ההימלאיה גבוהים במיוחד, ואילו הרי סנטה מוניקה רק במידה שולית.
קוסקו בכיתה: לפי תורת העמימות, המתמטיקה כפי שאנו מכירים אותה היא רק קירוב ראשון של מציאות גדולה, עשירה ומבולגנת הרבה יותר.
אבל אם מקבלים את הלוגיקה האריסטוטלית — ורוב בני המערב מקבלים אותה — דבר כלשהו קיים או שאינו קיים. אדם הוא קירח או שאינו קירח; תל הוא גבעה או הר. ואם פירוש הדבר שאדם בעל 5,000 שערות הוא קירח ואדם בעל 5,001 אינו קירח, או שערמת עפר בגובה 500 רגל היא תל ובגובה 501 רגל היא הר — למרבה הצער זהו חוק השלישי הנמנע, ואין דרך לעקוף אותו.
התורה העמומה, לעומת זאת, אומרת שהחוק הזה, שימושי ככל שיהיה כעיקרון מתמטי, הוא בבירור חסר היגיון בעולם האמיתי. למעשה, אומר קוסקו, המקום היחיד שבו הוא תקף בכלל הוא המתמטיקה, שבה 2 הוא מספר שלם זוגי ולא אי־זוגי. האמת יכולה להימצא אי שם באמצע, במקום שבו מילים כמו 'אולי' ו'במידת מה' מתארות את המציאות ביתר דיוק מ'כן' או 'לא', מ'אחד' או 'אפס'.
תרומתו של בארט קוסקו לסוג החשיבה הזה הייתה להעניק לעמימות צורה גאומטרית, כשם שאיינשטיין העניק צורה גאומטרית לכבידה. הראשון שניסח את הגישה היה לוטפי זאדה, מהנדס חשמל מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ולשעבר ראש המחלקה, שהרחיב רעיונות שהציג המתמטיקאי הפולני יאן לוקשביץ בשנות העשרים.
קוסקו מדמיין את קבוצת כל הקבוצות העמומות כקובייה הונגרית, או 'קוביית־על'. קבוצות רגילות, כמו קבוצת המפציצים החמקניים הקיימים כיום, נמצאות בפינות הקובייה. איברים שייכים לקבוצות האלה באופן מוחלט או כלל לא: אחד או אפס. ככל שהקבוצות עמומות יותר — כלומר, ככל שהן דו־משמעיות יותר, כמו קבוצת הגברים השעירים במקצת — הן נמצאות עמוק יותר בלב קוביית־העל של קוסקו.
בנקודת האמצע של הקובייה ההונגרית העמומה הזאת, אומר קוסקו, נמצאות התופעות שהמחשבה המערבית כינתה פרדוקסים. קוסקו קורא לה 'החור השחור של תורת הקבוצות, שבו דבר יכול להיות ההפך של עצמו'. כאן נמצא, למשל, את הכוס המוכרת שחציה ריק או חציה מלא. גם תפיסת היין־יאנג הטאואיסטית נמצאת כאן, וכן השקרן מכרתים שאמר שכל בני כרתים שקרנים, קבוצתו של ברטרנד ראסל הכוללת את כל הקבוצות שאינן שייכות לעצמן, והספר של ראסל.
הספר של ראסל, מסביר קוסקו, הוא גבר מזוקן המתגורר בעיירה ומגלח אדם אם ורק אם אותו אדם אינו מגלח את עצמו. אז מי, אפשר לשאול, מגלח את הספר? אם הוא מגלח את עצמו, הרי שעל פי ההגדרה הוא אינו מגלח את עצמו. אבל אם אינו מגלח את עצמו, הוא כן מגלח את עצמו.
די בכך כדי להוציא את רוב בני המערב מדעתם, ולפי דברי ימי המתמטיקה, היו ששקעו בייאוש מן האפשרות לפתור אי פעם את החידות האלה. אבל קוסקו מאמין שהייאוש מופיע רק כשנצמדים בנוקשות להתעקשות שרירותית על שני ערכי אמת בלבד. אנשים במזרח הרחוק, הוא אומר, לא ייפלו למלכודת כזאת. ביפן ובחברות אחרות שהבודהיזם מוכר בהן, לא קשה לקבל את הרעיון שדבר מכיל בתוכו את ניגודו.
'בסופו של דבר', הוא אומר, 'ההתעקשות על פירושי או־או של המציאות, שהמדע המערבי מסתמך עליהם, היא רק העדפה תרבותית'.
החשיבות החברתית של העמימות, לדעתו, היא שהיא כופה את העימות הראשון בעולם, ברמת המדע, בין מערכות האמונה של המזרח ושל המערב. לראשונה יש שיטה מתמטית לבטא את האפשרות שדבר והיפוכו יכולים בו בזמן להיות ולא להיות, או להיות בחלקם ולא להיות בחלקם — תפיסות שנראות טבעיות יותר בטאואיזם מבמסורת הפוזיטיביזם הלוגי המערבית.
קוסקו משוכנע שהעמימות אכן תחייב בחינה יסודית מחדש של כמה מן המושגים הנפוצים של הסתברות ואקראיות. מדענים מערביים הסתמכו עליהם כדי להסביר היבטים של המציאות שקשה לשלב בעקרונות האריסטוטליים. 'זה לא קרה מעולם', הוא אומר.
המעבר של בארט קוסקו מאמנות למדע הוא יוצא דופן. הוא היה בן 14 כשגילה את אהבתו למוזיקה קלאסית, שהתעוררה מתוך סקרנות מתמשכת: כיצד השיג בטהובן את ה'אפקטים המיוחדים' שלו? בחירת המילים כאן מאלפת, שכן בהמשך הראה קוסקו כישרון ניכר להלחנה לסרטים, ואף חיבר מוזיקה לקטעים שונים בסדרת קלטות וידאו אקדמיות על עמימות, שאורכה 12 שעות.
הוא השיג הקלטות ותווים של תשע הסימפוניות של בטהובן, התחיל לקום שעה לפני השעה המוקדמת להחריד שכבר היה רגיל בה, ושקע בלימודם. בגיל 15 כבר הלחין סונטות לכינור ולפסנתר ורביעיות מיתרים, שרבות מהן בוצעו במכללה מקומית. בסופו של דבר כתב פתיחה ל'הרוזן ממונטה כריסטו' לתזמורת הסימפונית נורת'לנד, והיא, יחד עם הפרס למלחין צעיר, הבטיחה לו את המלגה לבית הספר למוזיקה של USC. הוא התחיל ללמוד ב־1978.
למרבה הצער, השידוך לא היה משמיים. 'רציתי לכתוב סימפוניות ומוזיקה טונאלית, וזה לא מה שחלק מחברי הסגל האוונגרדיים כאן רצו', הוא אומר. 'אבל עברתי את הבחינות, אז הסגל למוזיקה הניח לי להחזיק במלגה במשך שנה. זה היה הגון מאוד מצדם. הם גם הציעו שאלמד בקורס להלחנה לסרטים לתלמידי תואר מתקדם, וכך עשיתי. אחר כך השלמתי את הסימפוניה הראשונה שלי כמחאה'.
הוא עבר להתמחות בפילוסופיה ובכלכלה, ופרנס את עצמו בעבודות שונות במסגרת לימודיו ובכתיבת סיפורת מסחרית לסדרת מגזיני הרפתקאות לגברים. באותן שנים היה פעיל גם בפוליטיקה ליברטריאנית. הוא נותר תומך נלהב באידיאלים הליברטריאניים ואף מכנה את חזונו 'ליברטריאניזם מדעי'. עם זאת, הוא המשיך לחפש מנוחה בעיסוקיו האינטלקטואליים.
'יותר ויותר', הוא מספר, 'הייתה לי תחושה שהעולם אינו שחור ולבן. בפילוסופיה לומדים לוגיקה ובלשנות או קוראים פילוסופים אחרים. אבל בלוגיקה הכול הוא אפס או אחד, שקר או אמת. זה לא השתנה במשך אלפי שנים, מאז שאריסטו ניסח זאת לראשונה. זה אף פעם לא סימן לתאוריה בריאה'.
'הלוגיקה הפורמלית הייתה חד־משמעית באופן דוגמטי מדי. אבל בטענות המדע תמיד הייתה אפשרות שהאמת תהיה אחרת — היא יכולה להיות לא אפס ולא אחד, אלא 0.007 או 0.99. לכן מתקבלת מערכת פורמלית שלא חלה על העולם האמיתי ושכל הזמן קורסת בקצוות'.
קוסקו עבר אל המתמטיקה, אבל לא מצא נחמה בתורת ההסתברות שלמד כתלמיד לתואר מתקדם באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. למרבה הצער, אף שההסתברות שימושית ככלל אצבע, היא אינה קיימת בטבע, ואוי למדען שמתחיל להאמין שהיא קיימת.
ההסתברות, מסביר קוסקו, פועלת על אוכלוסיות סטטיסטיות גדולות. אבל היא אינה מסוגלת להתמודד עם מצבים פרטניים.
'היא מניחה שהעולם הוא שחור או לבן, אבל לעולם אינה בטוחה איזה מהם. גם בעמימות יש אי־ודאות, אבל זו אי־ודאות דטרמיניסטית'.
'מתברר שאי־ודאות הסתברותית היא משהו מוזר — המידה שבה קבוצה מוכלת בתוך אחת מתת־הקבוצות שלה עצמה. אם מטילים מטבע מאה פעמים והוא נוחת על עץ חמישים פעמים, אנחנו מפרשים מבחינה תרבותית את שכיחותן של ההטלות שנבחרו, שבהן יצא עץ, כ"הסתברות של 50 אחוז". למעשה, אנחנו יודעים עכשיו מכוח משפט מתמטי שהשכיחות היחסית היא המידה שבה כל הניסיונות מצליחים, כל ההטלות הן עץ'.
'במה קשה יותר להאמין', מצא קוסקו את עצמו שואל, 'באלוהים או בהסתברות?'
ההסתברות, הוא טוען, היא רק מבנה רעיוני נוח. האקראיות היא בדיה. 'ההונאה הגדולה מכול', הוא אומר, 'היא האתאיסט המדעי שמאמין בהסתברות'.
קוסקו קיבל תואר שני במתמטיקה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ב־1983. במהלך לימודיו שם קיבל כמה הצעות עבודה רציניות בתחום עיבוד האותות. הוא עבד כמתאם בינה מלאכותית בג'נרל דיינמיקס ובהמשך בחברה בשם VERAC, שבה עסק במחקר בסיסי ובתכנון מערכות לניהול קרב עבור יוזמות ההגנה האסטרטגית וההגנה האווירית.
קוסקו נתקל לראשונה בעמימות במאמר מדעי ב־1983. הוא זוכר את הפליאה שחש, כאילו זכה להתגלות. 'זה באמת נראה כמשהו שקושר יחד רבים מהדברים שהעסיקו אותי', אמר.
'ראיתי בלוטפי זאדה — מייסדו הנערץ והחכם של התחום — זרתוסטרא של המאה העשרים, שירד מן ההר ואמר: כך הם פני הדברים, זו התמונה הגדולה. ההשפעה שלו הייתה באמת מכוננת'.
קוסקו בחר בהנדסת חשמל כתחום לדוקטורט שלו, משום שראה בה את המקום שבו רוב תחומי העניין שלו נפגשים. כעבור שנה, בכנס על בינה מלאכותית באוסטין שבטקסס, פגש לראשונה את זאדה פנים אל פנים.
זאדה, שנולד בברית המועצות והתחנך באיראן ובארצות הברית, הכניס לראשונה עמימות לחשיבתו ב־1964, כשניסה להבין איך אפשר ללמד מחשב לקרוא כתב יד.
כששהה במלון בניו יורק, עלה בדעתו ששייכות לקבוצות עשויה להיות עניין של מידה. התבוננות באותיות בדרך הזאת תעניק למחשב מרחב תמרון ניכר בקביעת טיבה של אות כתובה ביד.
זאדה יכול היה לכנות את התחום שנולד מן הרעיון 'תורת קבוצות רציפה' או שם דומה, כהרחבה מרובת משתנים של הלוגיקה הרציפה המוקדמת של לוקשביץ. עם זאת, הוא בחר במונח 'עמימות', משום שחשב שדיוקו המובנה והיותו מסביר את עצמו גוברים על כל משמעות מזלזלת שעלולה להיות לו.
באוסטין ניגש קוסקו למדען הנערץ ופלט בנשימה נרגשת שהוא למעשה הוכיח כמה מן המשפטים שלו. זאדה השיב באדיבות והציע שהצעיר ישלח אליו בדואר את עבודתו.
למחרת, במסיבת קוקטייל אחרי הכנס, שמע קוסקו מתמטיקאי תוקפני, תומך מוצהר בגישה ההסתברותית, לועג לזאדה ולתאוריות שלו. רוב הנוכחים נטו כנראה להסכים איתו, ולו משום שזאדה עצמו מעולם לא ניסח באמת את התורה העמומה במונחים מתמטיים מובהקים שאפשר לכמת. קוסקו, אז תלמיד לתואר מתקדם, מיהר להגן על זאדה, ופרץ ויכוח חריף. שניהם ידעו שלא רק מוניטין מונח כאן על הכף — זה היה ויכוח יסודי מאין כמוהו. אם קוסקו צודק, אז שלושת אלפי שנות מדע שגויות, או לפחות זקוקות לכוונון משמעותי; ורוב האנשים לא רצו לשמוע זאת, בוודאי לא ממי שטרם השלים את הדוקטורט שלו.
אחרי המפגש עם זאדה באוסטין, נענה קוסקו לבקשתו ושלח לו את המשפטים שלו. במכתב הנלווה ציין שהשתתף בעימות פומבי בנוגע ליעילותה של העמימות. בעקבות זאת התקשר אליו זאדה. החלה התכתבות, ולבסוף הסכים זאדה להיות אחד ממנחי הדוקטורט של קוסקו.
תרומותיו של קוסקו עצמו לתחום העמימות צמחו מחוויה בכנס נוסף על בינה מלאכותית, שנה לאחר מכן, ב־1985. אחד המשתתפים הזכיר משפט שמעצם טבעו נראה כמערער על תפיסותיו של זאדה. זאדה לא התרגש מן האתגר, אבל קוסקו זוכר שצמרמורת חלפה בגבו. לפתע מצא את עצמו נתון לרגעי ספק קשים: האם העמימות אכן הייתה כל מה שזאדה אמר שהיא?
'הייתה תחושה שאולי באמת אין טיפש גדול מטיפש זקן. אולי פשוט נסחפתי אחר האישיות של זאדה'.
'בשלב הזה הייתי חייב לדעת חד־משמעית אם הוא צודק או לא. הייתי כמו מאמין שחייב להוכיח את קיומו של אלוהים. אם זה נכון, אהפוך לכוהן. אם לא, אהיה האתאיסט הגדול ביותר שחי אי פעם'.
פירוש הדבר היה לחזור אל נקודת ההתחלה ולבנות בסיס מתמטי לרעיונותיו של זאדה. ראש המחלקה הנוכחי של קוסקו ב־USC, ג'רי מנדל, אומר שהנכונות הזאת לחזור אל עקרונות היסוד, שהיא נדירה בעולם המדע, עשויה להסביר את הצלחתו של קוסקו במשימה.
אנשים רבים עדיין אינם מקבלים את רעיונותיו של בארט קוסקו. אחרי הכול, גם מדענים הם בני אדם. וחלקם חושבים שקוסקו עדיין צעיר וישיר מדי מכדי לחולל גלים כאלה. אולם העובדות מראות שקוסקו כבר הוכיח את עצמו. כמדען, הוא חוקר מוכר של רשתות עצביות ושל התורה העמומה, שארגן כמה כנסים בין־לאומיים חשובים ועומד לפרסם ספר לימוד מרכזי. נאס"א ביקשה את שירותיו כיועץ למעבורת החלל, וכך גם ארגון יוזמת ההגנה האסטרטגית, עוד כשהיה באמצע שנות העשרים לחייו.
גם מחוץ למדע קוסקו הוא מלחין סימפוניות מוכשר, המחבר מוזיקה להרצאותיו המצולמות, סופר ומסאי שיצירותיו פורסמו, ולאחרונה גם תסריטאי בתחילת דרכו. כעת הוא משתף פעולה בכתיבת אפוס מדע בדיוני רחב יריעה עם ביל גריי, שכתב את הסרט 'ניסוי פילדלפיה' מ־1984.
מרווין מינסקי, מחלוצי הבינה המלאכותית ב־MIT, רואה בקוסקו אחד האנשים המעטים במדע המודרני שהם באמת בעלי ידע מעמיק בתחומים רבים, ומכנה אותו 'שילוב מבלבל של כישרונות'. אחרים, כמו ג'ורג' קליר, עורך כתב העת היוקרתי International Journal of General Systems — שיפרסם בקרוב את המאמר האחרון בגוף העבודות המשמעותי שכבר יצר קוסקו — מתארים את רעיונותיו המתמטיים כ'עמוקים למדי'. זאדה, מורו, מכנה אותו 'אחד האנשים היוצאים דופן והמוכשרים ביותר שפגשתי אי פעם'.
זו בוודאי דעתם של מדענים יפנים רבים, הרוחשים לקוסקו ולזאדה הערכה עצומה. היפנים אימצו את העמימות בהתלהבות. הם הקימו מרכזים לאומיים ממומנים היטב המוקדשים לתחום. למעשה, כשישים חברות יפניות מתאימות את העמימות למערכות המחשוב שלהן.
העמימות מושכת מהנדסים יפנים משום שהיא עובדת. שבבים ותוכנות עמומים מספקים מסגרת שיטתית, שאינה מורכבת מדי, לשימוש בהיסק מקורב כדי לפתור בעיות תכנות מסובכות.
הגישות המקובלות בבינה מלאכותית למשימות שונות מורכבות ונוקשות מדי. הן מנסות לשחזר את ההיוריסטיקות השונות, או כללי האצבע, שביסוד החשיבה האנושית. למרבה הצער, במצבה הנוכחי של הטכנולוגיה, זה כרוך לעיתים קרובות בהרבה יותר מאמץ מכפי שכדאי להשקיע. מומחים מעטים שמופקדים על תכנון 'מערכות מומחה' יכולים להסביר במילים מה הופך אותם עצמם למומחים.
הנדסה עמומה, לעומת זאת, מתקשה פחות להתמודד עם הכמתים הלא מדויקים — ערכים כמו 'רוב', 'רבים', 'כמעט אפס', 'לפעמים' — האופייניים כל כך לחשיבה אנושית רגילה במצבים בעולם האמיתי. העמימות מציעה, אולי לראשונה, שפה מתמטית מדוקדקת המסוגלת לבטא את המושגים האלה.
כדי להמחיש את יתרונות היישומים העמומים, חשבו על מזגן רגיל: הוא מופעל כשהוא חש שחם מדי או קר מדי בחדר. הוא פועל במלוא העוצמה או כבה. מזגן עמום, לעומת זאת, יכול לזהות טווח של טמפרטורות נוחות. במקום לכבות, הוא מפחית בהדרגה את פעילותו כשהאזור שהוא מקרר מגיע לטווח הזה.
לאחרונה, כשיצרנים יפנים החלו להוציא לשוק מערכות בקרה לתיבות הילוכים במכוניות, מצלמות וידאו נישאות ומפעלים שלמים המשתמשים בהיסק מקורב במקום בהיסק חד־משמעי, מבקרי התחום הופתעו.
אחרי הכול, אחת הטענות המרכזיות נגד הבינה המלאכותית היא שהיא פשוט לא סיפקה את היישומים שהובטחו כשנפתחו התחומים האלה. ובכל זאת, בעיר היפנית סנדאי הקימו מהנדסים מערכת רכבת תחתית עמומה, שהציעה ניתוב יעיל יותר ונסיעה חלקה יותר בפחות אנרגיה מרכבות תחתיות רגילות. למעשה, מעתה כל הרכבות התחתיות החדשות ביפן ישלבו טכנולוגיה עמומה. שבבים ותוכנות עמומים, הפועלים לפי כללי אצבע שלעיתים קרובות מעורפלים ולכן גמישים יותר מאלה של מערכות מחשוב אחרות, השאירו את גישות הבינה המלאכותית המקובלות מאחור.
'תבונת מכונה', אומר קוסקו, 'השפיעה עד עכשיו על הדמיון יותר מאשר על הכלכלה העולמית. העמימות משפיעה על שניהם'.
אבל המבקרים לא ויתרו בלי מאבק. כשהוצגו בפניהם יישומים, הם דרשו הוכחה לתאוריה שביסודם. הפעם, לעומת זאת, קוסקו הקדים אותם בצעד. לאחרונה ניסח את המשפטים שלדבריו מוכיחים באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהגישות המתמטיות המקובלות למציאות הן קירוב גס, ושההסתברות היא למעשה מקרה פרטי של העמימות. אנשים אולי אינם אוהבים את רעיון העמימות, אבל בין שיאהבו אותו ובין שלא, קוסקו מאמין שאי אפשר להפריך את המשפטים.
בארט קוסקו מאמין שהעמימות לא רק תחייב בחינה מחדש מן היסוד של הדרך שבה מדענים מייצגים את המציאות במודלים, אלא גם תחולל בהכרח שינויים יסודיים בתרבות המערבית. עם זאת, ייתכן שהתרבות המערבית לא תצא מן החוויה בשלמותה.
'בטווח הקצר, העמימות תיתן לנו יישומים חדשים של תבונת מכונה. גם הדרך שבה אנחנו מארגנים ידע תשתנה. שיטות עמומות יאפשרו לנו לקודד, למשל, ניתוח של הנרי קיסינג'ר במשהו שנקרא מפה קוגניטיבית עמומה. נוכל לעבד אותה באופן מספרי, לשלב ולהתאים אותה עם מפות אחרות ולהשתמש בה למטרות שכיום איש אינו יכול לשער'.
'אבל בטווח הארוך יותר נהיה עדים לשינויים תרבותיים. כבר לא נזדקק למושגי אקראיות כדי לתאר את היקום הדטרמיניסטי והכאוטי שלנו. מושגי המרחב והזמן, החומר והאנטי־חומר, ישתנו. יהיה קשה יותר לקיים את ההתעקשות שלנו על ההפרדות הדואליות המלאכותיות ביניהם'.
'בסופו של דבר', הוא מציין, 'אנחנו צועדים לקראת התנגשות בין מערכות האמונה של המזרח ושל המערב ברמת המדע. זה לא קרה מעולם. הטיות תרבותיות שהצטברו במשך שלושת אלפי שנים עומדות ליפול. לאמונות המערביות, כמו לכלכלות המערביות, יקום מתחרה רציני. זה יהיה בידור נהדר למאה העשרים ואחת'.