כשקלייב בארקר נאם בפני אגודת כותבי האימה של אמריקה בטקס הפרסים השנתי שלה ברדונדו ביץ׳ בקיץ הזה, הוא העביר צמרמורת בגבם של עמיתיו.
״אתם פשוט כבר לא מפחידים״, הכריז בארקר, לשעבר הילד הרע של האימה וחדש בדרום קליפורניה.
סיפורים על ערפדים, שדים, גירוש שדים ואנשי זאב כבר אינם מפחידים — בוודאי לא בלוס אנג׳לס, השופעת יריות בכבישים מהירים, מגפת איידס, מלחמות כנופיות בלתי נגמרות ואוויר שאי אפשר לנשום. אם לא תתחברו למציאות, הזהיר בארקר, אתם מסתכנים בהפיכה למגוחכים ובסופו של דבר ללא רלוונטיים. קריאתו לעידן חדש באימה נשמעה כאן תחילה מסיבה מסוימת. בשנים האחרונות נדמה שמרכז הכובד של מה שמכונה כיום פנטזיה אפלה התרחק מהחוף המזרחי, שבו שלט רוב המאה הזאת תחת שני כוכביו, ה׳ פ׳ לאבקרפט ולאחרונה יותר סטיבן קינג. השנה הפכה הנדידה מערבה כמעט לדהרה המונית, בגלל ההיחלשות האחרונה בשוק רכישת הספרים. עשרות כותבי אימה — כמה מהם מבריטניה ואפילו מהמזרח הרחוק — התיישבו בדרום קליפורניה. בהיזונם מתערובת מסחררת של פחדים מקומיים וחרדות אנושיות אוניברסליות, הם תורמים לניצניה של אימה חדשה, שאפשר לתארה היטב אולי כמתח באור השמש ולא כפנטזיה אפלה. לכל הפחות, הפכו את האזור לירושלים חדשה של הפחד. באופן מסורתי הגיעו הכותבים האלה מתוך רצון לעבוד בקולנוע. ואכן, תעשיית הקולנוע השפיעה עמוקות על עבודתם ועל התנהגותם.
״אנשים מודעים מאוד להזדמנויות לעבד את ספריהם לתסריטים״, אומרת ג׳סיקה הורסטינג, עורכת כתב העת הספרותי החצוף Midnight Graffiti, שמרכזו בשרמן אוקס.
היא מזכירה רומן שפורסם לאחרונה ובו סצנת מרדף בת 200 עמודים, שלדבריה אין לה מטרה מלבד שתיראה טוב בסרט: ״זה קורה כאן הרבה. אני לא חושבת שהעיר הזאת תמיד טובה לספרות״. אבל כותבי האימה גם נהנים באמת להתחמם בהדים הנפשיים של אזור המתבוסס באימה לא פחות מאשר בשמש.
״מתרחשת כאן דחיסה לא מתפקדת״, אומר ר׳ ק׳ מתיסון, בנו של רב־אמן האימה ריצ׳רד מתיסון, וכותב ומפיק לטלוויזיה ולקולנוע, המבסס קריירה שנייה כסופר אימה ברומן הקרוב שלו על עסקי הטלוויזיה, ״Created By״.
״אני כבר לא חושב על האקלים הפיזי כגורם בכתיבה. מה שאני חושב עליו הוא ההידרדרות המוסרית המוחלטת. יש יותר מדי אנשים בדרום קליפורניה. כותבי אימה נוטים להימשך למקומות של דחיסה נוירוטית״.
זה לא שלוס אנג׳לס בהכרח מפחידה יותר מכל מקום אחר במדינה, אומר דייוויד שואו, שקרא לאחד מקובצי סיפוריו ״מלאכים אבודים״, בהתייחסות למראות הרחוב המקאבריים בהוליווד שהוא משחזר בסיפוריו. אבל העיר עושה עבודה מרהיבה בדחיסת רוב היבטי התרבות הראויים לבדיקה בתוך גבולותיה המתפשטים באופן מאיים.
סיפורם המתפתח כעת של ג׳ון סקיפ וקרייג ספקטור אופייני למשיכתה הראשונית של דרום קליפורניה על כותבי אימה. השניים ניו־יורקים, ובילו את חמש השנים האחרונות בעיירה קטנה בפנסילבניה בחקר רומן על השלכות בלתי חוקיות של חומרים רעילים בחצות הלילה. ״הגשר״, שאמור לצאת בבנטם באוקטובר, הוא סיפור אימה סביבתי, אומר סקיפ, על ״מה שקורה כשמגיעים למסה קריטית של רעילות, ותוצרי הפסולת המוגזמים שלנו מתעוררים ונושכים לנו את התחת״.
אף שסקיפ וספקטור נקשרו לקבוצה קטנה של כותבים קיצוניים בנושאים ואלימים בתיאוריהם, המכונים ״ספלאטרפאנקס״, השניים ברחו בתחילה מניו יורק לפנסילבניה דווקא משום שהתרככו. סקיפ, במיוחד, נעשה אב ורצה מקום בריא יותר לגדל בו את ילדיו.
״אבל אם למדנו משהו מכתיבת ‘הגשר’״, הוא אומר, ״זה שאין שום מקום בטוח. בפנסילבניה יש שיעורים מדהימים של אונס, התעללות בילדים, גילוי עריות ועניינים מכוערים ומזוהמים של נישואים בתוך המשפחה, ואידיוטים על קראק שיורים בעוברי אורח. הפתולוגיה נמצאת בכל מקום״.
לכן העמיסו שתי מכוניות, חגרו את הילדים במושבי הבטיחות, וכעת הם נוסעים מערבה בכביש הבין־מדינתי 40, נחושים להגיע לעיר האוכלת את בניה.
הם יגלו שמכשול מאיים עוד יותר מן הכניסה לעסקי הבידור הוא להפוך את סיפוריהם למפחידים גם באור היום המלא והאפוף ערפיח. סיפורי אימה, כמו סרטי אימה, הצליחו באופן מסורתי בעיקר בחושך. בלוס אנג׳לס, עם זאת, הלילה הוא לפעמים רק מצב נפשי.
״אנשים טועים לחשוב שדברים רעים יכולים לקרות רק במקומות חשוכים״, אומר שואו. ״הם טועים״. ״תמיד אמרתי: אם יש משהו לראות, בואו נראה אותו״, מסכים בארקר. ״מעשה האהבה הטוב ביותר אינו בחדר חשוך, הפנטזיה הטובה ביותר אינה מתרחשת בערפל. מיטב כותבי הפנטסטי אומרים: הנה המסתורין בפירוש, כך הוא נראה, אלה פניו, זה מספר העיניים שלו, כך הוא מריח. עכשיו שהראיתי לכם את זה, דעו שהמסתורין אינו במראהו של הדבר, אלא במהותו״. בדרום קליפורניה מקבל ה״דבר״ פנים מוזרות באמת. במקום טירות שורצות שדים יש לנו אולפני קולנוע המאוכלסים ב... צמרמורת... מפיקים וסוכנים. חנויות הנוחות הפתוחות כל הלילה מאוישות, לפי הסופר דניס אצ׳יסון, בידי המתים החיים.
ב״פחות מזומבי״, חיקוי של רב־המכר מלא השעמום ״פחות מאפס״ מאת ברט איסטון אליס, נעשו הצאצאים המפונקים של בוורלי הילס לזומבים המתעללים בסמים ובבשר — ואיש אינו מבחין בשינוי בהתנהגותם.
האימה של לוס אנג׳לס היא לעיר ולנפשה מה ש־Consumer Digest הוא למכשירי וידאו ולמכוניות וולוו. היזהרו מהוליווד הילס, מזהיר ר׳ ק׳ מתיסון, המראה בסיפור אחד כיצד ללכת שם לאיבוד יכול להיות כמו נפילה לתהום האפלה. בסיפור אחר, יאפים המנהלים את חייהם כמו מרתון לוס אנג׳לס מסתכנים בכך שנעלי הריבוק המרדניות שלהם ירוצו אותם אל תוך האדמה — מילולית ובכאב.
למרות הדימויים השונים שבהם הם משתמשים, רוב כותבי האימה מסכימים על מהות הסוגה. ״אימה תמיד עוסקת בפחד״, אומרת הורסטינג, עורכת Midnight Graffiti. ״מה שאנשים כותבים כיום אינו שונה מהותית ממה שקורה במאה השנים האחרונות. האימה אולי עברה מהעיירות לפרברים ולאחרונה לסביבה עירונית. אבל הדברים שאנשים מפחדים מהם, הזוועות שאנחנו מעוללים זה לזה, אינם משתנים״.
״לבעל החיים האנושי״, מסביר ויליאם נולאן, מחבר מדריך לכתיבת אימה שפרסם לאחרונה Writer’s Digest, ״יש כל כך הרבה פחדים ראשוניים: ממוות, מבידוד או מנטישה. אני קורא לאימה פתח מילוט רגשי, דרך להתעלות מעל היותנו בני תמותה. אני קורא לאימה טיפול המוני״.
אבל היא נעשתה גם טיפול בהלם, מקוננים כותבים ותיקים רבים. הדברים שהפחידו דורות קודמים בקושי מגרים את צאצאיהם השחוקים יותר.
האימה הישנה, שמקורה בספרות הגותית, השתמשה היטב בצללים. פני האימה האמיתיים היו לעיתים קרובות מרומזים. כולנו ידענו מה דרקולה באמת עושה לנשים שלו, אז למה לפרט?
ה׳ פ׳ לאבקרפט, שחולל בשנות ה־20 מהפכה בספרות העל־טבעית מביתו ברוד איילנד — סיפוריו היו הבסיס לשני סרטי ״ריאנימייטור״ שצולמו בעשור האחרון — תמיד השאיר את מפלצותיו ואת שדיו כמעט מעבר ליכולת האזכור. דורות הכותבים שאחריו, מריי ברדבורי ועד רוברט בלוך, העדיפו דקות וגחמה על פני אלימות מפורשת וזוועות דם.
סטיבן קינג, שהופיע באמצע שנות ה־70 עם הרומן ״קארי״, הביא את האימה לאור היום המלא. עשור אחר כך כיוון אליה קלייב בארקר זרקור ב״ספרי הדם״ הגופניים באופן שערורייתי. בארקר החל את הקריירה בכתיבה על גידולים סרטניים זוהרים שקיבלו חיים משלהם במרתפים מטונפים, ועל אנשים שענן קרסי דיג קרע את גופם לגזרים במעמקי הגיהינום. אבל בתוך חמש שנים מהופעתו כבר ראו אותו אחרים כמאופק מדי.
בספלאטרפאנק, כתבה הורסטינג ב־1989, נמצאו תיאורים מפורשים ״של אלימות: הוצאת קרביים, קניבליזם, עוברים האוכלים את אמם, השחתה עצמית, מין עם בעלי חיים, גילוי עריות ואונס״.
״מעט מאוד״, הכריזה, ״נשאר לדמיון״.
״מה שכיום מבלבלים עם אימה״, אומר בלוך, מחבר הרומן ״פסיכו״ ותושב ותיק בהוליווד הילס, ״הוא אלימות. כשהיצירתיות נכשלת, שפיכות הדם מנצחת״. אבל מתברר יותר ויותר שאסתטיקת הספלאטרפאנק לא הצליחה לשמר את עניין הקוראים, במיוחד נשים, מרכיב חשוב בקהל האימה.
״חלק גדול מקהל ההמונים, בעיקר נשים, אינו מסוגל לעכל את הדם והקרביים ששוחרי הזוועות בולעים בהתלהבות״, קבעה ביקורת חדשה בסינפנטסטיק על העיבוד של ג׳ונתן דמי ללהיט הפולחן של תומס האריס, ״שתיקת הכבשים״.
מתיסון מסכים בכל לב. ״יותר ויותר מה שמסקרן אותי״, הוא אומר, ״הוא הפסיכולוגיה של הכול. זה מה שהפך את ‘שתיקת הכבשים’ למרתק כל כך. שאר הדברים אינם אימה — הם כמו האלק הוגן״. הוא חושב שאימה חדשה בדרך, וכשתגיע יהיה לה שיזוף קליפורני. גם אצ׳יסון חש בתזוזת הלוחות הטקטוניים תחת הרגליים, ולא רק בתחומי הפנטזיה האפלה: ״משהו מגיע, וזה קשור לסוף האלף. מבחינה חברתית והיסטורית משהו מסתיים, ומשהו חדש עומד להתגלות״.
בארקר אינו רואה זאת — עדיין. אבל יש סיבה לתקווה.
״עדיין אין לי תחושה של אימה חדשה. הלוואי שהייתה״, הוא אומר. ״אבל אילו הייתה קיימת, היא הייתה מאמצת מבט של סוף אלף, המראה שאנחנו משתנים כמין.
״אנחנו כותבים סיפורת על פחד, על מה שהוא עושה לנו, על האופן שבו הוא מעצב אותנו, משפר אותנו, מחליש או מצמצם אותנו. למרבה הצער, באימה המודרנית עוסקים בשאלות האלה פחות ופחות... זה נעשה שקול להכנסת קרפדות לתחתונים של ילדה. אבל זה יכול להיות כל כך הרבה יותר מזה״. תצלום בצבע: רוברט בלוך, מחבר ״פסיכו״, עומד מול בית בייטס במתחם יוניברסל. ״מה שכיום מבלבלים עם אימה״, הוא אומר, ״הוא אלימות״. אל סייב / לוס אנג׳לס טיימס. תצלום בצבע: ״אנשים טועים לחשוב שדברים רעים יכולים לקרות רק במקומות חשוכים. הם טועים״, אומר דייוויד שואו, מחבר ״מלאכים אבודים״. תצלום: דניס אצ׳יסון, כותב ״פחות מזומבי״, טוען שחנויות הנוחות בדרום קליפורניה הפתוחות 24 שעות מאוישות בידי המתים החיים. אל סייב / לוס אנג׳לס טיימס.