כמו רוב תושבי העיר, גם יהודי לוס אנג׳לס הופתעו מן המהומות שפרצו אחרי הזיכוי במשפט אלימות המשטרה באפריל. כעת, יותר מחצי שנה אחרי הסערה, השאלה היא מה הועילו לעיר וליהודיה שנים של ׳בניית גשרים׳, ומה יהיה תפקידם בעתידה.
בנסיבות אחרות, 29 באפריל 1992 היה אולי נרשם בתולדות לוס אנג׳לס היהודית כיום קירוב לבבות. יצירת קואליציות ובניית גשרים היו תמיד פעילויות מרכזיות של ארגונים יהודיים, אבל באותו יום נראה שהשכנות הטובה עלתה ממש על גדותיה.
ביום רביעי הגורלי הזה סיירה קבוצה של בני נוער אתיופים עליזים מישראל בכמה תיכונים בשכונות העיר. בצפון העיר, ׳פרויקט המנהיגים החדשים׳, קבוצה שהוקמה לאחרונה של אנשי מקצוע יהודים צעירים,
בחן זיקות תרבותיות ופוליטיות בארוחת צהריים עם עמיתיהם הקוריאנים־אמריקנים. בסנטה מוניקה ציינו חברי גדוד שריון אפרו־אמריקני ממלחמת העולם השנייה את יום הזיכרון לשואה במפגש מחודש עם ניצולי מחנה מוות ששחררו. במקום אחר בעיר אירח הוועד היהודי האמריקני קבוצת גרמנים מבקרים שעדיין חשים חרטה, המכונה קבוצת קונרד אדנאואר.
ובכנסייה המתודיסטית האפריקנית הראשונה בדרום־מרכז לוס אנג׳לס התייצבו בהמוניהם נציגי הקהילה היהודית להביע סולידריות עם האפרו־אמריקנים של העיר. העצרת נועדה להיות מחאה שקטה על זיכוים באותו יום של ארבעה שוטרי לוס אנג׳לס, שהכו עד אובדן הכרה נהג שחור, רודני קינג, תחת מבטה האדיש של מצלמת וידאו ידנית של עד מקרי.
ובזמן שהמנהיגים היהודים והשחורים ישבו בכנסייה, נפתח הגיהינום.
עד רדת הלילה חוותה העיר את ההתפרעות האזרחית הקשה ביותר בתולדות ארצות הברית בשנים האחרונות. ביומיים הבאים נהרגו 51 בני אדם, ומאות בניינים ועסקים נבזזו ונשרפו עד היסוד.
אבל כשאי־הסדר וההמולה של הימים מלאי העשן והסירנות החלו לשקוע, התחילו כמה תושבים יהודים של לוס אנג׳לס לשאול את עצמם מה, אם בכלל, השיגו שנות בניית הגשרים שלהם. ׳תוכניות קירוב הלבבות האלה הן הלחם והחמאה שלנו׳, ציין סטיבן וינדמולר, מנכ״ל הוועדה לקשרי קהילה של מועצת הפדרציה היהודית. ׳אבל אני זוכר שאחד מעמיתיי שאל אותי באותו לילה אם אנחנו לא משלים את עצמנו שאנחנו יכולים לשנות משהו׳.
יותר מחצי שנה אחרי המהומות, יהודים רבים בעיר עדיין שואלים את עצמם אותה שאלה. הדעות חלוקות בשאלה אם הייתה למהומות השפעה קבועה על החיים היהודיים. פקיד אחד בפדרציה היהודית שהתראיין טוען שההשפעה הייתה מזערית ושהזיכרונות הכואבים הוצנעו במהירות. ׳תסתכל על האנשים שיושבים כאן׳, אמר בארוחת צהריים בניבלרס, ליד בניין הפדרציה היהודית, שם מתכנסים לעיתים קרובות מנהיגים יהודים. ׳איש לא חושב על כך שחנות ציוד הספורט ביג פייב שחלפנו על פניה עכשיו נבזזה׳.
אבל אחרים מאמינים שהשפעת המהומות עשויה להיות מכוננת ומתמשכת. ׳הייתה להן השפעה צורבת על הקהילה היהודית׳, טוען דייוויד לרר, מנהל האזור המערבי של הליגה נגד השמצה. מוסיף ג׳ואל קוטקין, בעל טור ואיש אקדמיה: ׳הן ניפצו את האשליות של יהודים שהם יכולים להסתתר בגטאות הזהב שלהם, לערוך את אירועי ההתרמה הקטנים שלהם ולא לשים לב לקהילה הרחבה׳.
בעוד מנהיגי קהילה רבים הגיבו למהומות בהכפלת מאמצי הקירוב בין קבוצות אתניות, הציבור שלהם נסוג לעיתים קרובות מאחורי מתרסים פיזיים ורגשיים, בלי רצון להתמודד עם סיוט עירוני.
מספרים, למשל, על רב מקומי בעל תודעה אזרחית שרצה שכמה מן הילדים הגדולים בבית הספר שלו ישתתפו בניקיון העיר לאחר שוך המהומות. ׳אבל כשכמה הורים שמעו על כך׳, ציין אחד מבני הקהילה, ׳הם יצאו מדעתם׳.
אם יתאפשר לפער הזה בין המנהיגים לציבור להתרחב, עלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת ליהדות לוס אנג׳לס. יש כאן 600,000 יהודים, האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה בתפוצות אחרי ניו יורק. אבל למרות עושרה והשפעתה של הקהילה, רק רבע משתייכים לארגונים הקהילתיים או הדתיים בעיר.
אם אנשים רבים יותר יצטרפו לשורות המנוכרים לחיים היהודיים ולארגונים היהודיים, שאינם נוטים להיענות לקריאות מנהיגיהם, האוכלוסייה המזדקנת הזאת עלולה למצוא את עצמה חסרת שיניים פוליטית וחלשה חברתית.
כ־65 עסקים בבעלות יהודים, רובם איראנים, רוסים וישראלים, נשרפו או נבזזו בזמן המהומות, ולפחות שני גברים יהודים נהרגו — אחד בווניס ואחד בדרום־מרכז. כמה שכונות יהודיות, במיוחד החלקים הדרומיים של בוורלי־פיירפקס ואזור פיקו־רוברטסון בעל האוכלוסייה האורתודוקסית הגדולה, חוו חדירות של כנופיות בוזזים ומציתים נודדות, שרובן נסוגו כשהשכנים התלכדו ויצאו לרחובות. הרב ברוך הכט, סגן מנהל חב״ד בקליפורניה, מספר כיצד עשרות גברים חסידים ואורתודוקסים עם צינורות גינה עמדו מול איומיהם של גברים במכוניות שהניפו אקדחים, וכיבו שרפה בחנות מצלמות בבעלות יהודית.
׳לעולם לא אשכח את השיחה שבה ביקשו ממני להוציא את ספר התורה של משפחתנו מבית הכנסת שלנו כי המתפרעים הגיעו לשדרות לה סיינגה׳, מספר הרב אברהם קופר, סגן מנהל מרכז שמעון ויזנטל. מזרחה משם, בשולי קוריאה־טאון, מצא את עצמו בית הכנסת וילשייר בולווארד, אחת הקהילות הוותיקות והבולטות בעיר, בלב המערבולת המתרחבת. תפילות סוף השבוע בוטלו.
אבל האש הפעם לא כוונה במפורש נגד יהודים, בניגוד ל־1964, כשהמהומות בווטס פגעו בבעלי חנויות ונכסים יהודים רבים בגטאות של מרכז העיר.
לאחר ששיפרו את מצבם הכלכלי, רובם כבר אינם גרים או עובדים ליד שחורים, לטינים או אסייתים. מעטים עדיין מחזיקים נכסים בגטאות של דרום־מרכז או מזרח לוס אנג׳לס. המפגשים היומיומיים שלהם עם העיר ומודעותם לכאב הכלכלי ולזעזועים שחוו רבים כל כך מאזרחיה בשנים האחרונות הצטמצמו יותר ויותר ככל שטיפסו בסולם החברתי אל המעמד הבינוני והבינוני הגבוה.
אבל כשהעשן התפזר גילו כמה יהודים שיש צד אחר לעלייתם הכלכלית. הם כבר לא היו רלוונטיים למבנה הכוח העירוני כמו לפני דור. הברית האיתנה שלהם בעבר עם ראש העיר טום בראדלי התפוררה מזמן. פוליטיקאים יהודים כמו חבר הקונגרס שהובס לאחרונה מל לוין וחבר מועצת העיר זאב ירוסלבסקי מצאו שמעמדם הפוליטי נפגע בשל הדגש החוזר על ישראל, לעיתים תוך מה שנתפס כהזנחת ענייני העיר.
רוב הארגונים והמוסדות השונים של הקהילה היהודית התמקדו יותר במצוקת יהודי רוסיה או בהגירת אתיופים לישראל מאשר בתוהו ובוהו החברתי והכלכלי בחצרם הקדמית. מיעוטם היחסי של קולות יהודיים בוועדת ׳אל־איי 2000׳ היוקרתית, שהוקמה ב־1987 לבחינת עתיד העיר, היה סימן לירידת ההשפעה היהודית. היעדר דומה, המזעזע רבים, קיים בוועדת ׳לבנות מחדש את לוס אנג׳לס׳ שהוקמה לאחרונה — ניסיון ליצור צוות קהילתי משותף לתיקון נזקי המהומות, שמינה בראדלי ובראשו נציב הבייסבול לשעבר ומארגן אולימפיאדת לוס אנג׳לס 1984 פיטר ו׳ יוברות׳. כמה מבני הקהילה אכן התחברו מחדש לחיים העירוניים במלוא המרץ. מפיץ המזון והתוצרת החקלאית בגמלאות מיקי וייס, למשל, העביר להילוך גבוה אחרי המהומות תוכנית חלוקת מזון לצדקה שיזם ב־1987. וייס הקים קרן שתפקידה לקחת מזון ראוי למאכל שהשווקים בעיר השליכו ולחלקו לכנסיות, למטבחי צדקה ולארגוני צדקה. בתוך שבועות מן המהומות החזיר וייס לשימוש וחילק מחדש עד 1.5 מיליון ליברות תוצרת בחודש, לעומת כמחצית מזה קודם לכן. ואנשי עסקים ואנשי מקצוע יהודים רבים התייצבו להציע שירותים וייעוץ לקבוצות מיעוט ולמוסדותיהן באופן אישי וללא תשלום.
אבל נראה שיהודים רבים, כמו לבנים אחרים רבים בעיר, אכן התנתקו. חלקם עזבו את המדינה או מבקשים לעשות זאת. יהודים אמידים אחרים נסוגים אל קהילות מגודרות, עמוק יותר אל הגטאות המוזהבים של בוורלי הילס וברנטווד, או אל אזורי הגבעות של שרמן אוקס, אנצינו וטרזנה.
למי שאין כסף לצאת יש אפשרויות אחרות. לא זמן רב אחרי המהומות הקדיש ביטאונה של מועצת הפדרציה המקומית כתבת שער לתופעת היהודים הקונים נשק, ודיווח שמספר הולך וגדל של יהודים ממהר לחנויות הנשק המקומיות.
אבל הרוב לא קנה נשק ולא הקים שערים. במקום זאת הם נסוגים אל מאחורי מתרסים אימתניים שהקימו בתודעתם. ככל שהכלכלה ממשיכה להידרדר והיחסים בין הקבוצות האתניות נעשים חמוצים יותר, הם בוחרים בדרך ההתנגדות הפחותה ויוצאים לעיר הפרושה הענקית שהיא לוס אנג׳לס לעיתים רחוקות ככל האפשר. מסתפקים בנסיעות ישירות מן העבודה הביתה ובחזרה בכבישים המהירים המבודדים של העיר, הם נועצים עיניים בכביש וממתינים להתלקחות העירונית הבאה באותה פסיביות נידונה מראש שרוב תושבי לוס אנג׳לס שומרים לרעידת האדמה הגדולה שעליה מדברים תמיד.
הנטייה הזאת להתחפר מתחת לאדמה מדאיגה את המנהיגים, ולא רק מפני שהם עלולים לאבד את בסיס כוחם אם די אנשים יעשו זאת. ׳ליהודים יש עניין בלוס אנג׳לס׳, אומרת הרבה לורה גלר, מנכ״לית הסניף בחוף המערבי של הקונגרס היהודי האמריקני. ׳בריאות העיר קשורה ישירות לבריאות הקהילה היהודית.
׳אנחנו בראש ובראשונה עם עירוני׳, טוענת גלר, ׳וכך היה מאז שהגענו לארצות הברית. דטרויט כבר נעשתה יודנריין, נקייה מיהודים. אם יהודים יעזבו את העיר, זה יהיה רע לכולם. אבל יותר מכול, זה יהיה רע לנו׳.
בעל הטור קוטקין מסכים: ׳אם כל יהודי לוס אנג׳לס יעברו לפרברים הרחוקים או ליוטה או למדינת וושינגטון, ההיסטוריה מראה שתוך דור הם כבר לא יהיו יהודים׳.