זו השואה של עידן המחשב. באמצעות מערך עצום של מסכי טלוויזיה ומחשב, מערכות מידע מולטימדיה חדשניות ושחזורים אנימטרוניים מיומנים, מבקש בית השואה — מוזיאון הסובלנות החדש של מרכז ויזנטל — להציל את זיכרון השואה מאדישות הציבור. מנהליו מעניקים כניסה חינם לקבוצות תלמידים מכל דרום קליפורניה, בתקווה למשוך צעירים שבשיעורי האזרחות שלהם אינם נחשפים בדרך כלל לצד האפל של הטבע האנושי.
באחת התצוגות, למשל, המבקרים צופים בשחזור של ועידת ואנזה משנת 1941, שבה ארבעה־עשר בעלי תפקידים נאצים חרצו את גורלם של מיליוני יהודים ברגש שאנשים מייחדים בדרך כלל להעברת השקעות בתיק מניות. באולם אחר מקיף אותם מסך שמציג את מלוא העוצמה הרועמת של העצרת בנירנברג. ״בפעם הראשונה״, אמר עמית עיתונאי שראה את העצרת בילדותו, ״מבינים איך אנשים נסחפים לדבר כזה. זה כמו עשרה משחקי סופרבול יחד. בדרך כלל לא מקבלים את התחושה הזאת מצפייה בקטעי סרטים.״
במה שאולי הוא החלק המטלטל ביותר במוזיאון, המבקרים מסיימים מסע של כמעט שעתיים במעבר דרך העתק של שערי אושוויץ אל ״אולם העדות״. שם מוקרנים סרטים על אומץ והקרבה של יחידים. התצוגות, המסונכרנות במחשב, נועדו להמחיש באופן המוחשי והחריף ביותר כיצד מדינה מודרנית ומתועשת השתמשה בעוצמתה הטכנולוגית כדי לכבות את חייהם של מיליונים.
התוצאה היא הצלחה כבירה. בשום מקום אחר, אפילו לא ביד ושם בירושלים, התוצאות הקשות של אכזריות האדם כלפי אדם אינן מונגשות ונבחנות באותה מיומנות ובאותה עוצמה. ובשום מקום אחר השואה אינה מוצגת ביעילות כזאת כתופעה הנוגעת לכולם, ולא רק ליהודים או להיסטוריונים.
״השואה היא אירוע בן זמננו״, אמר לו קנון, ראש משרד לוס אנג׳לס של ״וושינגטון פוסט״ ונוצרי, אחרי ביקור במוזיאון. ״אפשר לראות הבזקים שלה בכל מקום, בטיהור האתני בבוסניה או כאן, בלוס אנג׳לס אחרי המהומות. המקום הזה גורם לאנשים להבין ששנאה, קנאות ודעות קדומות הן רצף; אי אפשר לבודד את השואה בזמן.״
ואכן, המוזיאון עוסק באופן חדשני גם בסוגיות רחבות של גזענות וקנאות באמריקה ומחוצה לה. תצוגה אחת מתעדת רצח עם של ארמנים, קמבודים וילידים בדרום אמריקה. אחרת מציגה קולאז׳ קולנועי מרשים על התנועה האמריקנית לזכויות האזרח. במקום אחר, מפה ממוחשבת ואינטראקטיבית בגודל קיר מתעדת את 250 קבוצות השנאה הפעילות באמריקה. מסלול ב״גלריית לחישות״ מדגים כיצד מילים יכולות לשמש כנשק.
לגישה החדשנית יש גם מבקרים, בעיקר בקרב ניצולים. ״אנחנו, הניצולים, נדחקים החוצה״, מתלונן מל מרמלשטיין. ״משתמשים בשואה ומנצלים אותה לרעה בכל מקום. ועכשיו מחליפים אותנו במחשבים.״
אבל תגובתו של יו״ר אולפני דיסני ג׳פרי קצנברג, מתומכי המוזיאון, אופיינית יותר. ״בחיי לא התרגשתי מעולם, בשום מקום, כמו בביקור במוזיאון הזה״, אמר ל־The Jerusalem Report. ״השימוש שלו בטכנולוגיה יוצא דופן. אבל הגאונות של המקום היא שאין בו מרדף אחרי ראווה ונצנוץ. הוא גורם לנו להכיר באחריות שלנו זה כלפי זה, כבני אדם שחולקים את הכוכב הזה.״