האזור הארקטי הקשה והמאיים מציב אתגר לתושבים ולמבקרים כאחד. ולתושבים היהודים המעטים באיקאלואיט, השמירה על זהותם התרבותית היא אתגר מרתיע נוסף.
ברומן שלו מ־1990 ׳סולומון גורסקי היה כאן׳ תיעד מרדכי ריצ׳לר את מעלליו של אב משפחה יהודי קנדי בדיוני למחצה, שאחרי שהגיע לאזור הארקטי ב־1846 נתן בלי כוונה השראה למחנה אינואיטי שלם להתגייר. למרבה הצער, בדמיונו העוקצני של ריצ׳לר, הצפון הארקטי הרחוק מתגלה כעוין באופן טרגי לקיום כהלכה של הימים הנוראים. לאחר שהונחו לצום ביום כיפור מעלות השחר עד רדת החשכה, האינואיטים מתים ברעב בארץ שבחלקים גדולים מן השנה אינה חווה אף אחד משני אלה.
בינואר האחרון, להוט לערוך סקר עדכני יותר של הנוכחות היהודית בצפון הרחוק, הרכבתי ערכה שכללה מגפי שלג בעלי שלוש שכבות, תחתונים ארוכים תקניים של צה״ל, בגדי פליז וצמר שונים תחתונים ועליונים, חליפת השלג הישנה שלי מן הצבא, כפפות תרמיות וכפפות אצבעות מחוברות, מסכת פנים וכובע שלג. אחר כך עליתי על מטוס 737 של נורת׳ווסט אייר בילונייף, בירת הטריטוריות הצפון־מערביות העצומות של קנדה, וטסתי ארבע שעות לצפון־מזרח, לקצה הדרומי של האי באפין.
ריצ׳לר העיר פעם שקלגרי שבאלברטה עשירת הנפט הייתה יכולה להיות עיר נחמדה אילו טרחו להוציא אותה מן הארגזים. איקאלואיט, הפונה למפרץ פרובישר באתר של מחנה דיג אינואיטי ישן, נראית כמו המקום שבו קלגרי השליכה את ארגזיה. 1,200 מייל מצפון למונטריאול ובמרחק נגיעה מגרינלנד הדנית, בסיס חיל האוויר האמריקני לשעבר הזה, עם הבונגלואים הטרומיים, קרונות הפח הגלי, הבקתות בצורת איגלו ופגריו של כל מכשיר מקולקל הידוע לאדם, הוא אחת העיירות המכוערות שראיתי מעודי.
הטמפרטורה בהגעתי היא מינוס 37 מעלות צלזיוס מרעננות, מינוס 34 פרנהייט. הליכה בת שעתיים מן המלון שלי ליד נמל התעופה למרכז העיר שבראש רכס סמוך גורמת לכאבים חדים בחזה, ללחיים שעוותיות ולארובות עיניים המשחירות בהדרגה. כשאני מפשיר באותו לילה מעל ארוחת ליל שישי של ׳אוכל מקומי׳ — חתיכות בגודל נגיסה של כלב ים נא חצי קפוא, לווייתן בלוגה, עור חד־קרן ימי, אייל קריבו וכבש מושק, הנשטפות בבירה קנדית חזקה — בן לווייתי האינוק, יחיד של אינואיט, אומר לי שלא כדאי להתלונן על ההגעה בחורף. כשהשלג מפשיר בקיץ הקצר להחריד, הוא חושף את הפסולת הנרקבת של חורף שלם: הפרשות, שאריות קריבו מושלכות וראשי דגים.
יש עוד סיבה טובה לבקר באיקאלואיט עכשיו. באפריל 1999 אמור האזור הארקטי המזרחי — ביתם של כ־18,000 אינואיטים מתוך כ־22,000 בכל המדינה, הפזורים על חמישית משטחה של קנדה — להיפרד מן הטריטוריות הצפון־מערביות. כטריטוריה החדשה נונאווט, או ׳הארץ שלנו׳ בשפת האינואיטים אינוקטיטוט, יתפוס האזור הארקטי המזרחי את מקומו בקנדה כטריטוריה אוטונומית, ולא כפרובינציה לכל דבר. התושבים, הנרגשים מן המציאות הפוליטית החדשה, מקווים שהמעמד החדש יתרום להישרדות התרבותית והפוליטית של ׳אומה ראשונה׳ ילידית — כפי שנקראות קבוצות המקור בקנדה — שממילא הידלדלה והתפצלה במידה מסוכנת.
איקאלואיט, שאוכלוסייתה 4,150, תהיה בירת הטריטוריה האינואיטית. אני מגלה שהיא גם ביתם של קומץ יהודים העומדים בפני אתגרים מרתיעים באותה מידה להישרדותם התרבותית. אלה אינם היהודים הקלאסיים שנמצאים בקצות העולם: אין כאן סוחרי יהלומים או פרוות; אין רופאים בסגנון ׳חשיפה לצפון׳ או חיל השלום. אלה אנשים שברובם כמעט לא חשבו על מוצאם לפני שהעזו להגיע צפונה. אבל האזור הארקטי, עצום, קשה ומאיים, יודע להכריח אנשים להתמודד עם השאלה מי הם.
אף שלעולם לא יגיעו למסה הקריטית הדרושה לקהילה של ממש כאן, היהודים האלה מצאו את עצמם מחויבים ליצור קשרים זה עם זה, לחגוג יחד ולהתחבר בדואר אלקטרוני ליהודים בדרום.
לורן לוי, בן 45, סגן מנהל מועצת החינוך באיקאלואיט, מודה שלא הקדיש מחשבה רבה ליהדותו כשהוא ואשתו שילה, יועצת חינוכית, עזבו את טורונטו ב־1978 לסדרה של משרות הוראה ביישובים הארקטיים פנגנירטונג, ג׳ואה הייבן, קיימברידג׳ ביי ולבסוף איקאלואיט.
׳זה היה יותר מעבר הרחק ממשהו מאשר לעבר משהו׳, אמר לג׳רוזלם ריפורט בארוחת בוקר מאוחרת של יום ראשון ובה בייגלים טריים שהוטסו מטורונטו וטרוטה מעושנת מתוצרת מקומית. ׳לא ידענו למה אנחנו נכנסים. זה פשוט נשמע דבר מגניב לעשות׳.
הדחף של לורן לבחון מחדש את רגשותיו לגבי יהדותו אולי בא משילה. היא הייתה אנגליקנית בעת נישואיה, ונחשפה באמצעות אחותו של לורן לזרם של הומניזם חילוני הנקרא יהדות הומניסטית. אף שלא התגיירה רשמית, היא רואה את עצמה כהומניסטית יהודייה. היהדות ההומניסטית, שהושקה בדטרויט ב־1963, פונה ליהודים המבקשים לשמר את זהותם היהודית בדרך שאינה מאמינה באל.
׳כשעברתי לכאן׳, אומר לורן, ׳היהדות שלי לא הייתה עניין גדול בשבילי. החיים כאן גרמו לי לחשוב במה אני באמת מאמין׳.
אחת הדרכים שבהן ביטאו בני לוי את זהותם הייתה עריכת טקסי בר מצווה ובת מצווה לתאומיהם, ג׳ונתן ומייגן, במועדון רוטרי המקומי. לבני הזוג גם בת בת 17. הם מאמינים שאולי היה זה הטקס הראשון שנערך אי פעם באיקאלואיט. מאז השתתפו בחגיגות דתיות נוספות, ובהן ארוחות ראש השנה וסדרי פסח בחברת סטייסי ודייוויד ברמן, פסיכולוגית וכלכלן בהתאמה, שעמדו לחזור לטורונטו מולדתם בסוף השבוע שבו הגעתי, ועוד אדם או שניים. הם מקווים גם לשלוח את ילדיהם בקיץ הבא לישראל עם מחנה קיץ ציוני שבו הם משתתפים באונטריו.
הילדים, מצדם, יודעים שאין להם עתיד באיקאלואיט. למרות כל ההתקדמות מאז שנותיה הראשונות כעיירת פחונים של בסיס חיל האוויר ממלחמת העולם השנייה ומוצב בקו ההתרעה המוקדמת המרוחק של המלחמה הקרה, ההזדמנויות שצעירי לוי מחפשים פשוט אינן קיימות שם. ׳אחרי התיכון אני נוסעת לקליפורניה ללמוד קולנוע׳, אומרת מייגן בת ה־13.
אף שבני לוי אומרים שהם נתקלים מדי פעם בהערות טיפשיות על יהדותם, הם מייחסים אותן לבורות ולא לרשעות. האינואיטים של איקאלואיט, מלבד מיעוט קתולי, הם בני דור שני ושלישי של אנגליקנים ששילבו נצרות אדוקה עם האנימיזם של אבותיהם הנוודים. הם נוטים לא להכיר את התנ״ך, או את המעמד התאולוגי הניתן ליהודים וליהדות.
קלמן שטראוס, בן 37, לשעבר ממונטריאול, שנישא לסטודנטית אינואיטית למשפטים שפגש בילונייף, התנגש חזיתית בצמצום התאולוגי הזה כשהוא ואשתו לקחו את בנם שזה עתה נולד, לוי, לארוחת ערב במסעדה מקומית. ׳בעלת המקום נשבתה בלוי ושאלה אם תוכל לבוא להטבלה. אמרתי שהוא לא יוטבל, ואז היא התחילה לצרוח. הסברתי שאני יהודי, ושלוי נימול ויגדל כיהודי. ״איך אתם יכולים לעשות את זה?״ צווחה האישה. ״שניכם תירקבו בגיהינום!״׳.
באופן משונה, גם אני נתקל בהערה על יהדותי כשאני מסרב בנימוס להזמנה לרקוד מצד אישה ילידית משבט דנה, שיכורה בעליל, במסבאה בילונייף. ׳אתה בטח מסתכל מלמעלה על אינדיאנים׳, היא אומרת. ׳למעשה, יש לך אף גדול כמו ליהודי. מאיפה אתה?׳ ׳מארץ היהודים׳, אני אומר, נפגע עמוקות ותוהה כיצד אישה משבט דנה מכירה היטב כל כך סטריאוטיפים, תוך התעלמות מתפוצתם של טלוויזיה בכבלים ותרבות הפופ הדרומית בכל הצפון.
׳אה׳, היא אומרת, ופתאום מחייכת. ׳גברים יהודים יפים כל כך. תמיד רציתי להתחתן עם אחד׳.
יהודים ואינואיטים שעמם שוחחתי בשבועיים של מסע באזור הארקטי נטו לדבר על זיקות שהם רואים בין שני העמים.
הם אינם הראשונים. ב־1922 ציין האנתרופולוג החברתי סר ג׳יימס ג׳ פרייזר ש׳נראה שהשמים הקדומים עברו מסלול של התפתחות מוסרית שאינו שונה מזה שאנו עדיין יכולים לזהות אצל האסקימואים של האי באפין. כמה מחוקי ישראל הישנים הם בבירור איסורי טאבו פראיים מן הסוג המוכר, המוסווים באופן דק כמצוות של אל. ההסוואה הזאת מושלמת הרבה יותר בארץ ישראל מאשר באי באפין, אבל במהות זה אותו דבר׳.
האינואיטים אכן מקיימים חוקים דתיים משלהם הנוגעים למזון. הם אוסרים להגיש או לבשל יחד סוגי בשר שונים. ערבוב של כלב ים וקריבו, למשל, יעליב את החיות האלה ויקשה על ציד של אחת מהן, או יהפוך אותו לבלתי אפשרי בעתיד.
קלמן שטראוס התחתן עם אשתו סוזן, שבעקבותיה עבר מילונייף לאיקאלואיט, ביום כיפור. זו לא הייתה מחווה אנטי־דתית. שטראוס הוא יידישיסט מוצהר שחש די זיקה ליהדות כדי להחזיק בבית חנוכייה המורכבת מחיות קוטב קטנות וחמודות ולתת לבנו לוי כיפה שעליה שמו כתוב בעברית. ׳אבל תמיד ידעתי שכנראה לא אתחתן עם יהודייה׳, אומר שטראוס. ׳במונטריאול נשים יהודיות רוצות מגבר יותר מכפי שאני, כמי שלא למד באוניברסיטה ומעולם לא חיפש עושר, יכול להציע.
׳התחתנו ביום כיפור מפני שאביה של סוזן, מקנגירטוגאאפיק, או קלייד ריבר, בחוף המזרחי של האי באפין הרחק צפונה, היה צריך להיות באיקאלואיט באותו יום, מעולם לא השתתף בחתונת אחת מבנותיו ולא יכול היה לממן לבדו את כרטיס הטיסה בסך אלף דולר׳.
אביה של סוזן היה אנגליקני אדוק, ושטראוס דאג כיצד תתקבל כניסתו למשפחה. הוא אומר שלא היה צריך לדאוג: אף שלחותנו היה מושג מועט על יהודים או על יהדות, הוא העריך את הוספת הדם החדש לקהילה קטנה במידה מסוכנת. סוזן לא התגיירה מפני שקלמן חש שהמחווה מיותרת, אבל הוא אומר ש׳נדהמתי כשאביה אמר לסוזן שהיא יכולה להתגייר אם תרצה. ״זה אותו אלוהים״, אמר לי׳.
אבל שטראוס מודאג הרבה יותר מהתקבלותו כאשר תקום בעוד שנתיים ירושלים החדשה האינואיטית של נונאווט. הוא אינו מודאג כיהודי כשלעצמו, אלא כמי שנתפס כ׳קדלונה׳, או אירו־קנדי לבן.
במשך השנים הבטיחו האינואיטים התחייבויות להעדפה מתקנת, המעניקות להם הזדמנויות בחינוך ובתעסוקה שנמנעו מהם עד כה בידי ה׳קדלונאט׳, הסמכות הלבנה. כמעט אין ספק שהן יוגברו כשישיגו אוטונומיה.
אף ששטראוס חושב שהאינואיטים אולי פועלים בחיפזון בהקמת נונאווט, הוא מרגיש שהדבר מוצדק לחלוטין. אבל הוא תוהה אם יוכל להמשיך בעבודתו כסוכן טיסות בנמל התעופה המקומי אחרי 1999. ׳אני לא אוהב שחושבים עליי כעל עוד אדם לבן׳, הוא אומר. ׳אז כשאנשים אומרים לי שאני תוקפני, או מילולי, או נושא את הלב על השרוול, אני אומר: ״כן, בדיוק — אני בא ממקום שונה לחלוטין כיהודי, עם השכלה, חינוך ומערכת רעיונות שונים לגמרי מאלה של רוב הלבנים האחרים כאן״׳.
למרבה האירוניה, שטראוס אומר שאת חוסר הסובלנות הגדול ביותר פגש אצל יהודים אחרים שאינם מבינים כיצד יהודי עשוי לרצות לחיות באזור הארקטי. כשסיפר לחבר חב״דניק על תוכניתו לגור באיקאלואיט, אמר לו החבר שהוא משוגע לחלוטין. ׳איך בכלל אפשר לשמור שם שבת?׳ שאל. ׳תגיד לי אתה׳, אמר שטראוס. ׳לא׳, אמר החבר, ׳אתה לא מבין. לא שומרים. יהודים לא הולכים לשם׳.