׳Zion’s Fiction: אוצר הספרות הספקולטיבית הישראלית׳. ביקורות, לוקוס, 22 בנובמבר 2018. גארי ק׳ וולף סוקר את ׳Zion’s Fiction׳, בעריכת שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם.
׳Zion’s Fiction: אוצר הספרות הספקולטיבית הישראלית׳, שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם, עורכים. הוצאת מנדל וילאר, ISBN 978-1-94213-452-7, מחיר 24.95 דולר, 336 עמודים, כריכה רכה, ספטמבר 2018. כמעט 45 שנה חלפו מאז האנתולוגיה פורצת הדרך של ג׳ק דאן לפנטזיה ולמדע בדיוני יהודיים, ׳כוכבים נודדים׳. וכפי שציין כבר אז, חלק גדול מן המדע הבדיוני האמריקני כבר עוצב בידי סופרים ועורכים יהודים, מאסימוב, אברהם דייווידסון והוראס גולד ועד אליסון, סילברברג, טן ופמלה סרג׳נט — כולם נכללו בכרך ההוא, לצד סופרי זרם מרכזי כמו יצחק בשביס זינגר וברנרד מלמוד. הסיפורים עסקו באופן חי ולעיתים מצחיק להפליא בהיבטים של החוויה היהודית, אבל כל המשתתפים היו אמריקנים מלבד זינגר, שהיה מהגר. מדוע אין סופרים ישראלים באנתולוגיה של ספרות יהודית, למרות המסורת היהודית הארוכה של סיפורים פנטסטיים? כמה תשובות מסופקות במבוא הארוך, המלומד והמרתק לחלוטין ששלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם כתבו לאנתולוגיה שלהם ׳Zion’s Fiction׳, שפורצת דרך בדרכה לא פחות מזו של דאן. ׳באומה שעצם
קיומה נבע מהשראת חזון של מדע בדיוני ופנטזיה׳, הם כותבים, ׳המדע הבדיוני והפנטזיה היו עד לאחרונה מחוץ לתחום לחלוטין, וגם כיום רוב אנשי התרבות הבולטים מתרחקים מהם׳. מסיבות אידאולוגיות בחלקן ופוליטיות בחלקן, עודדו סופרים ישראלים לכתוב ׳בכל הקשיחות והריאליזם שיכלו לגייס׳. הספר מדגיש את הרעיון שחזון מדע בדיוני ופנטזיה נתן השראה ליצירת ישראל אפילו בעטיפה המשונה של אבי כץ, שבה דמות המבוססת על תצלום מפורסם של תיאודור הרצל מצוידת באוזני ספוק ובחליפת חלל מתקופת מגזיני הפאלפ, כשהוא משקיף על כוכב לכת חדש. הזלזול ההיסטורי במדע בדיוני, שכמובן אינו מוגבל לישראל, עשוי להסביר גם מדוע מתוך שישה־עשר הסיפורים שנאספו כאן, רק שניים נכתבו לפני שנת 2000, והשם היחיד שעשוי להיות מוכר לקורא המדע הבדיוני הכללי הוא לביא תדהר. גם אין זה מפתיע במיוחד שסיפור הפתיחה של תדהר, ׳ריח פרדסים׳ ממחזור התחנה המרכזית, הוא המיומן ביותר בשימוש בטכניקות מדע בדיוני קלאסיות.
קראתי קודם רק שלושה מן הסופרים האחרים. אחת הייתה נאוה סמל, שרומן ההיסטוריה החלופית יוצא הדופן שלה ׳ישרא־אייל׳ פורסם גם הוא במנדל וילאר, ב־2016. תרומתה כאן היא יצירה צנועה למדי, ׳צייד הכוכבים׳, המתחילה כשהכוכבים נעלמים פתאום בלילה אחד, אך מתמקדת פחות בסיבות או בפתרונות אפשריים ויותר בהשפעת הדבר על תחושת הפליאה של נכד אחד. השנייה היא גייל הרבן, ש׳האיטיים׳ שלה הופיע בניו יורקר לפני כמה שנים, ואפילו לא בגיליון המדע הבדיוני שלהם! גם הוא קצר למדי, אך מפתח את הרעיון המדעי־בדיוני שלו באופן מלא יותר: הוא מתאר עתיד שבו תהליך גדילה מואץ כמעט ביטל את הילדות, מלבד אצל ה׳פראים׳ החיים בשמורות ועדיין מגדלים ילדים. השלישי, שמעון אדף, כתב רומן מוקדם יותר, בעיקר מן הזרם המרכזי, ׳פנים צרובי חמה׳, שבכל זאת עסק עמוקות ברעיון הפנטזיה — הגיבורה הייתה סופרת פנטזיה לנוער — ופורסם בתרגום בהוצאת PS. ב׳הם היו חייבים לעבור׳ של אדף, המדע הבדיוני הוא שוב נושא יותר משהוא חומר הסיפור: אם הנתונה במצוקה מנסה למקד את בנה בעזרת גיליונות ישנים של כתב העת הישראלי למדע בדיוני ׳פנטסיה 2000׳, והוא נשבה כל כך בסיפורים של סטרג׳ן, בסטר וזנה הנדרסון, עד שהוא מתחיל לכתוב מכתבים לדמויות שבהם — רעיון שמשום מה מושך אותי מאוד.
הפיתוי להסיק הכללות על תרבות לאומית מתוך ספרות פנטסטית הוא פיתוי שכדאי להתנגד לו, אבל בהתחשב במאבק הספרותי התלול להשגת מכובדות המתואר במבוא של טייטלבאום ולוטם, אין פלא שאדף אינו היחיד שסיפורו חוגג כמעט בהתרסה את המדע הבדיוני עצמו. גיבור ׳אפשרויות׳ של אייל טלר הוא סופר של דיסטופיות קודרות ושל פנטזיה מסחרית לילדים גם יחד, המתייעץ עם סוג של חוזה בעל ׳היכולת לראות מה עשוי היה לקרות אילו החלטת החלטה אחרת בנקודה כלשהי בחייך׳. באחד מצירי הזמן האלה הוא מתיידד עם אלילו, ריי ברדבורי. היסטוריה חלופית בולטת גם ב׳מסך לבן׳ של פסח עמנואל, שבו פיזיקאי מבריק יוצא מן המסגרת עם הרעיון שהוא עצמו יכול לשנות צירי זמן, אפילו במחיר אישי כבד, כפי שמתברר. לנוכח הרומן המוקדם של סמל ׳ישרא־אייל׳ וכמה מסיפוריו ורומניו של תדהר, ותוך הסתכנות בדיוק בהכללה שזה עתה הזהרתי מפניה, תוהים אם צירי זמן חלופיים אפשריים אינם קרובים מעט יותר לפני השטח בהיסטוריה השברירית של ישראל. נו, כל עוד אנחנו ממילא מפרים את העקרונות שלנו נגד הכללות יתר, כך עשויים להיות גם פחדים מתמשכים מפלישה, סכנת ההיבלעות בידי
העבר וכבוד מתמשך לערכה של ההשכלה בהישרדות. כל אלה מופיעים באחד הסיפורים המקוריים והנועזים ביותר בדמיונו, ׳לשרוף את אלכסנדריה׳ של קרן לנדסמן, המתרחש בעתיד הנתון בסכנה מתמדת של פלישת חוצנים. כשכדור מוזר ובלתי חדיר מופיע, הוא אינו נושא חוצנים עוינים אלא אישה ׳חמושה במשקפיים ובמבט נוזף׳, האומרת שבאה מ׳הספרייה הגדולה המאוחדת והממוזגת של כדור הארץ׳ — גלגול מן המאה השלושים ואחת של ספריית אלכסנדריה הקלאסית, הנוסע בזמן, ומבוך בורחסי בעל קיבולת כמעט אינסופית, המשמר רישומים מכל ההיסטוריה האנושית, עד למגילות פפירוס ולשברי חרס.
משקל העבר מעצב גם אחד מן הסיפורים החזקים האחרים, ׳נערה מושלמת׳ של גיא חסון, המתרחש בבית ספר עתידני לטלפתים מבטיחים, שהמוכשרים בהם יכולים לקרוא מחשבות של מי שמתו לאחרונה. כשהמספרת מוצאת את עצמה נשאבת יותר ויותר אל זיכרונותיה של נערה שהתאבדה, היא לומדת שיעור מר על משמעות הכאב. בהתחשב בנושאים החוזרים של היסטוריה ואסון, מפתיע מעט שהסיפור היחיד כאן המתרחש במלואו לאחר אפוקליפסה, ואחד החזקים ביותר, הוא ׳מקום טוב ללילה׳ של סביון ליברכט. הוא מתרחש באירופה מסויטת לאחר אסון בלתי מוגדר, המותיר חלקים מן הנוף רותחים כמו מים, אזורים מתים שבהם אנשים וחיות נהפכים באקראי למה שנראה כפסלי ברונזה, וענן משפך מסוכן הנודד באקראי על פני הארץ. גילה, ישראלית ששרדה איכשהו — למרבה האירוניה מפני שהיא מעשנת, וקירות קרון המעשנים ברכבת שלה הגנו עליה כנראה — מנסה לבנות קהילה כלשהי עם נוסע אמריקני. התפאורה הקודרת והסוריאליסטית הופכת את האפוקליפסה לאוניברסלית במונחים כמעט תנ״כיים, כולל סופת הרוח, אבל פרטים אחרים מעוררים את דימויי השואה.
לשואה מתייחסים במישרין יותר באחד מסיפורי הפנטזיה המעטים, ׳מוות בירושלים׳ של אלנה גומל, שבו אישה פוגשת גבר רגיש ומתאהבת בו, ומתברר שהוא אחד מכמה סוכני המוות, שלכל אחד מומחיות אחרת — שלו היא מוות בירייה. אחד הסוכנים, שכבר פרש, טוען לחפותו במשפט הבנלי המוכר: ׳רק מילאתי פקודות׳.
מעין אפוקליפסה אחרת מטופלת בדרך קומית מוזרה ב׳הסתיו המחורבן שלי׳ של ניתאי פרץ, בעל השם הסרקסטי. הסתיו מחורבן לא רק מפני שחברתו של המספר נוטשת אותו והוא מאבד את עבודתו, אלא מפני ששותפו לדירה, אחרי תאונת דרכים מוזרה, נעשה מרפא על־טבעי ומנהיג כת, שבהמשך מקבל גם ביקור עב״ם אישי, בעוד חמורו של סוחר גרוטאות שהיה באותה תאונה זוכה בכוח הדיבור ובחוכמה דמוית יודה. זו אחת היצירות הקלילות יותר כאן, לצד ׳עכברי שטרן־גרלך׳ האבסורדי כמעט באותה מידה של מרדכי ששון, שבו עכברים שהוקרנו בניסוי מקבלים את היכולת לגדול לממדי בית או להתכווץ לממדים מיקרוסקופיים. הסיפור, שפורסם במקור ב־1984, הוא הוותיק ביותר בספר, אבל הוא מיושן גם במובן אחר: הוא מזכיר את סיפורי הפאלפ המטורללים על ענקוּת מגוחכת, שבהם הנחת מדע בדיוני חלשה משמשת סיפור שאינו מתיימר להיות ספקולטיבי.
הרבה מן הדברים האלה נכונים גם ל׳שתי דקות מוקדם מדי׳ של גור שומרון, הכתוב כמעט במתכונת הרצאה בסגנון גרנסבק ומדמיין עתיד חנוני לחלוטין, שבו התחרות החשובה בעולם היא תחרות פתרון חידות. צוותי תלמידים מבריקים מנסים להערים על מחשב־על, כולל סיום מפתיע החושף גאון נסתר שגרנסבק היה אוהב. זו היצירה המכוונת ביותר לרטרו באסופה.
בסופו של דבר, אנו יוצאים עם תחושה שהפנטזיה והמדע הבדיוני הישראליים חיים ומתגמלים כמו כל גוף יצירה מדעי־בדיוני, ומגוונים באותה מידה — הן בנושאים וברעיונות והן בדרכי הכתיבה, הנעות מספרות רצינית וכמעט פוסטמודרנית לחגיגות משחקיות של מסורות מדע בדיוני ישנות. טייטלבאום ולוטם עשו עבודה ראויה להערכה באיזון הקולות והמסורות, והכירו הן בסופרי הזרם המרכזי המעזים מדי פעם לפנות לפנטסטי והן בסופרים המודעים היטב לסוגה שבה הם עובדים.
אבל תלונה אחת שאינה קשורה לספרות עצמה היא שיותר ממחצית הסיפורים כאן תורגמו, ובכל זאת, לפחות בעותק הקריאה המוקדם, שמות המתרגמים אינם מופיעים בתוכן העניינים או על הסיפורים עצמם, אף שאפשר למצוא אותם בעמוד זכויות היוצרים. מתרגמים, ובהם העורך לוטם שתרגם בעצמו חמישה סיפורים, מקבלים ממילא מעט מדי הכרה או תגמול, ויש כאן כמה דוגמאות מצוינות לאמנותם.
גארי ק׳ וולף הוא פרופסור אמריטוס למדעי הרוח באוניברסיטת רוזוולט ומבקר בלוקוס מאז 1991. ביקורותיו נאספו ב׳Soundings׳, זוכה פרס BSFA ב־2006 ומועמד להוגו, ב׳Bearings׳, מועמד להוגו ב־2011, וב׳Sightings׳ מ־2011. ספרו ׳סוגות מתאדות: מסות על ספרות פנטסטית׳, בהוצאת וסליאן, זכה בפרס לוקוס ב־2012. ספרים מוקדמים יותר כוללים את ׳הידוע והלא ידוע: האיקונוגרפיה של המדע הבדיוני׳, זוכה פרס איטון ב־1981; ׳הרלן אליסון: קצה הנצח׳, עם אלן וייל, 2002; ו׳דייוויד לינדזי׳, 1982. עבור ספריית אמריקה ערך ב־2012 את ׳מדע בדיוני אמריקני: תשעה רומנים קלאסיים משנות החמישים׳, ואסופה דומה לשנות השישים עתידה לצאת. הוא קיבל את פרס פילגרים של האגודה לחקר המדע הבדיוני, את פרס המחקר המצטיין של האגודה הבין־לאומית לפנטסטי באמנויות ואת פרס הפנטזיה העולמי המיוחד לביקורת. סדרת 24 ההרצאות שלו ׳כיצד פועל מדע בדיוני גדול׳ יצאה במסגרת The Great Courses ב־2016. הוא קיבל שש מועמדויות להוגו, שתיים על אוספי הביקורות שלו וארבע על הפודקאסט קוד סטריט, שאותו הוא מגיש עם ג׳ונתן סטרן כבר יותר משלוש מאות פרקים. הוא מתגורר בשיקגו.
