מרדכי ריצ'לר בא וראה את ישראל — אבל לא נכבש בקסמיה
'This Year in Jerusalem' — השנה בירושלים, מאת מרדכי ריצ'לר. אלפרד א. קנופף; 293 עמודים; 23 דולר.
בפעם הראשונה שראיינתי את מרדכי ריצ'לר, ב־1984, התקשיתי לגרום לו לדבר על ישראל. הוא ביקר בה ב־1962. אבל הארץ בלבלה אותו. הוא לא הבין איך מנהיג פוליטי אחד יכול היה לבקש ממנו להעביר את בסיס פעילותו מלונדון לישראל. בעיקר לא הבין ריצ'לר מדוע מישהו עושה עניין גדול כל כך מהמקום.
שלושים שנה אחר כך חזר ריצ'לר לציון כדי להציץ שוב. נראה שהביקור לא העמיק את הערכתו לארץ. אחרי שהות של חודשיים הוא עדיין לא ממש יודע מה לחשוב עליה. אבל הפעם המבוכה לא גרמה לו לשתוק כל כך.
בין ספרי המסעות, ל'השנה בירושלים', תיאור ביקורו של ריצ'לר, יש נקודת מוצא משונה יותר מכל מה שראיתי בסוגה מאז שמארק טוויין הופיע בירושלים בשנות השישים של המאה התשע־עשרה וחיפש מלון חמישה כוכבים. זהו מבט על ישראל בעיניו של קנדי המבקר קנדים אחרים, שוויתרו על מקום לצד נהר סנט לורנס האדיר לטובת מקום ממערב לזרזוף הירדן. כך נעשה הספר מעין מופע צדדי של מופע צדדי, חיפוש אחר תובנה אצל מקורות שספק אם השקפותיהם מייצגות.
כנער באמצע שנות הארבעים הצטרף ריצ'לר לתנועת הנוער הציונית־סוציאליסטית הבונים. נראה שמוקד המשיכה העיקרי שלה היה האפשרות לזכות פה ושם במישוש של בחורות צעירות שאפשר לסמוך עליהן שירחמו על חבר עתידי לקיבוץ. אבל ב־1952, כשריצ'לר נשר מאוניברסיטת סר ג'ורג' ויליאמס במונטריאול, הוא פנה לפריז, לא לכפר בלום. בסופו של דבר הגיע לאנגליה, ספג תחכום במשך עשרים שנה, ואז חזר לקנדה.
עם זאת, כמה מחבריו בהבונים וכמה מקרוביו השתקעו בישראל. בביקור הזה החליט ריצ'לר לאתר את כולם. ואכן, בסוף שהותו נראה שאיתר כמעט כל מונטריאולי לשעבר שעזב אי פעם את הצפון הלבן הגדול לטובת הארץ המובטחת.
היחידים המופיעים בספר ואינם בני אותה קהילה הם האינטלקטואלים, נהגי המוניות, הברמנים ושאר ניצבי הרקע שריצ'לר פגש במקרה במהלך שהותו — אלה, וגם האנשים שאסף בעיקר מדפי The Jerusalem Post. הפוסט מזין את נטייתו של ריצ'לר לאבסורד, ובשמחה מספק לו את התיאורים הכמעט פורנוגרפיים של אירועי טרור שבהם הוא ממסגר את מפגשיו ואת זיכרונותיו. בכך מעלה ריצ'לר את הטענה הלא־מאוד־מרומזת שהחיים בבית הם כמובן מתורבתים ונעימים יותר, ופחות תובעניים כלפי הגוף והנפש. כפי שהוא כותב לקראת סוף הספר: 'גדלתי על התנצלות על כך שארצי המשעממת לכאורה דלה כל כך בהיסטוריה, אבל כעת, אחרי חמישה שבועות בארץ הנחנקת בגפנים הנאחזות של עברה, קורבן של מיתולוגיות סותרות, ראיתי במרק הדליל של מוצאי הקנדי ברכה.'
הספר ממריא בדיוקנאותיו הקומיים של שלישיית חברים מימי רחוב סנט אורבן בגטו היהודי של מונטריאול, סביב מלחמת העולם השנייה. אחד מהם הוא גנב שלא רק גוזל את קופת הבונים, בנוסח וודי אלן, אלא חוזר כעבור עשורים לגנוב גם את כלי הכסף של חבר. זהו ריצ'לר הקלאסי, ואין ספק שהדבר תרם לכך שהספר נעשה בשבועות האחרונים לרב־המכר מספר אחת בקנדה.
למרבה הצער, ריצ'לר מצייר את אלה שכמוהו נשארו מאחור בצבעים עשירים יותר מאשר את מי שלקחו את רעיון העלייה ברצינות. הסוציאליסטים הזקנים, העייפים וחסרי ההומור לכאורה, שאותם מבקר ריצ'לר ב'השנה בירושלים', בנו את מדינתם לפי העיקרון של 'עוד עז, עוד דונם'. רובם הודו בפניו שלא קיבלו את המדינה שעליה חלמו. ואף שרובם התעקשו שיש להם מה להראות תמורת המאמץ, ריצ'לר כמעט אינו מסוגל לראות מעבר לריהוט העלוב שבבתיהם ולאוכל הגרוע על שולחנות הקיבוצים שלהם.
כתוצאה מכך, הספר מציע בערך אותה מידה של תובנה על החיים האמיתיים בישראל שאפשר למצוא בדיוקן של דרום קליפורניה מבעד לעיניהם של דייגים גולים מניופאונדלנד. באשר לצורתו, 'השנה בירושלים' הוא למעשה בלגן — תבשיל גושי שבו פיסות אוטוביוגרפיות מתחככות בעיתונות שחוקה וחסרת לכידות במידה מפתיעה.
כשיליד מונטריאול אחר, סול בלו, שהה תקופה דומה בישראל, התוצאה הייתה ספר הזיכרונות המעמיק 'לירושלים ובחזרה'. אבל כשריצ'לר עורם את פיסות דג הבקלה העיתונאי שלו על מדפי הייבוש כדי להפיק משהו המתקרב לנקודת מבט, מה שנשאר לנו בסוף הוא צחנת דג המתקלקל בשמש.
כשקראתי ספר שכל כך רציתי לאהוב, התחלתי להבין מדוע כל כך הרבה תושבים צרפתים בקוויבק יורדים לבונקרים בכל פעם שריצ'לר מפרסם דיוקן של מולדתו. במסותיו על קוויבק מציג ריצ'לר את עצמו כאיש מבפנים, שיהדותו ומזגו הארסי הופכים אותו לחצוף דיו כדי למסור את האמת כהווייתה על החיים ב'פרובינציה היפה'. אבל ככל שמתקדמים בקריאה, מתחילים להבין שרעיון הדיווח של ריצ'לר הוא ניפוי גזירים ממונטריאול גאזט, מ־Canadian Jewish News וכדומה, או בילוי בשלושת הברים בערך שהוא אוהב.
לרוע מזלו של ריצ'לר, בעוד שרק מעטים מקוראיו בארצות הברית יודעים על קוויבק או מתעניינים בה די הצורך כדי להבחין בעצלותו, מעטים המקומות שמופו בהרחבה כמו ישראל. ואפילו כשהוא מסתמך על חומר שכבר פורסם, ריצ'לר טועה לעיתים. לאו דווקא בעניינים הגדולים. אבל כשמספיק עניינים קטנים משתבשים, מתחילים לחשוד עד כמה כל התמונה עלולה להיות מעוותת.
למשל, בהתייחסו לספרו של העיתונאי הישראלי מתי גולן, 'With Friends Like You: What Israelis Really Think about American Jews' — 'עם חברים כמוך: מה ישראלים באמת חושבים על יהודי אמריקה' — מקונן ריצ'לר על 'תאבונו הבלתי־נדלה של גולן למימון מהתפוצות'. אלא שטענתו של גולן הפוכה: כל מימון כזה הוא יותר מדי לטובתה של ישראל עצמה.
ויש משהו מרגיז בקריאת תיאור של הרב משה לוינגר מחברון, עוד דוגמה לטיפוסי היהודים המשוגעים שריצ'לר מבקש שנאמין כי ישראל מייצרת או מושכת אליה, תוך הדרת אנשים נורמליים, כאשר המחבר אפילו לא טרח לפגוש את לוינגר והסתמך אך ורק על תיאורים עיתונאיים שלו.
יש ל'השנה בירושלים' רגעים מוצלחים. אבל בעיקר הוא ממטיר על הקורא ערבוביה של דימויים המזכירה את סרט בר־המצווה המוזר שדודי קרביץ הציג לקהל המום בעיבוד הקולנועי מ־1974 לרומן המוקדם של ריצ'לר. אלא שבניגוד לדודי, אינני חושב שריצ'לר ימצא אנשים רבים יומרניים דיים כדי להכתיר את המיזם המסוים הזה כיצירת מופת.