אירווינג לייטון אהב לטעון שנולד ללא עורלה, דבר שעל פי המסורת היהודית הפך את המשורר הקנדי הפרוע ורודף הנשים למועמד לתפקיד המשיח. לייטון, שמת במונטריאול ב־4 בינואר בגיל 93, קרא לספר זיכרונותיו מ־1985 ״מחכה למשיח״, ופעם נשבע שישוב מן התהום ויקפוץ במוט מעל קברו הפתוח.

לא היה רב בהלווייתו, וגם לא קפיצה במוט, אבל היו משוררים בשפע, ובהם ידידו ותלמידו לאורך חייו, לאונרד כהן, שהכריז: ״היה לייטון, ואחר כך היו כל השאר״.

מחוץ לקנדה, למרבה הצער, כל השאר היו מתקשים במידת מה לזהות את לייטון, עוד לפני שהגיל והמחלה דחקו אותו לאלמוניות יחסית. אף שזכה באותות הכבוד הגבוהים ביותר של ארצו, לייטון מעולם לא התקרב לתהילה ולהכרה שניתנו לכהן.

ובכל זאת, ״מילון הביוגרפיה הספרותית של גייל״ אינו מהסס לקבוע את חשיבותו של לייטון כ״משורר הפורה והתוקפני ביותר בקנדה״. לייטון, נאמר שם, ״החזיק במעמד רב־עוצמה, אם לא לומר שתלטני, בספרות הקנדית במשך יותר מ־45 שנה״. הערך מתאר אותו כ״כותב בעל אנרגיה בלתי נלאית וזעם שאינו פוחת, המשלב את זעמו של ירמיהו עם חיוניותו של ניטשה״.

לייטון נולד כישראל לזרוביץ׳ בטארגו ניאמץ שברומניה ב־1912, הגיע למונטריאול עם הוריו בגיל שנה, והתבגר בהתלהבות בגטו היהודי ברחוב סנט אורבן, שהונצח עשרות שנים אחר כך בידי הסופר מרדכי ריצ׳לר. הוא למד במכללה חקלאית, שבה, כפי שנזכר לימים, היה ״התועמלן היחיד, המשורר היחיד והיהודי היחיד״. לאחר שירות בצבא הקנדי בזמן המלחמה השלים תואר שני במדע המדינה ובכלכלה באוניברסיטת מקגיל. לאחר מכן הקדיש את עצמו לחיים פוריים בשירה, אך נאלץ להתפרנס מהוראה בשנים 1945–1960 בתיכון הרצליה, בית הספר היהודי המוביל בעיר, ומתקופות מזדמנות כמרצה או כסופר אורח באוניברסיטאות שונות.

הוא גם ניהל חיי חברה מפורסמים, והופיע כדמות נועזת והוללת באופן מרענן. כאיש במה לא פחות ממשורר, הפך בראשית שנות ה־60 לדמות מוכרת ברחבי המדינה, בעיקר באמצעות הופעות קבועות בערוץ הטלוויזיה היחיד שלה. הוא התחתן ארבע פעמים וניהל קשרים עם אינספור מאהבות, והתרחק מארבעת ילדיו. אחד מהם פרסם ספר זיכרונות המתאר אותו כנרקיסיסט עמוק ומנוכר.

נטייתו של לייטון לזעזע, הן בהתנהגות והן במילים, והזעם הצדקני שבו התייחס ליהודים ולגויים רבים כל כך, לא מצאו חן בעיני אף אחת מן הקבוצות. וכשהגיל והמחלה קהו לבסוף את לשונו ודלדלו את כספו, מבצע שנועד למנוע את העברתו לבית אבות ולאפשר לו להישאר בביתו הצנוע בשכונה של מעמד הביניים גייס בקושי יותר מ־3,000 דולר — סכום שהספיק אולי לחודש של עזרה בבית.

כבור ועם הארץ, מעולם לא מצאתי תועלת רבה במשוררים או בשירה, למעט חריג אחד: ״לשני בניי, מקס ודייוויד״, שיר שלייטון כתב בתל אביב מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בשיר מנה את הדרכים הרבות שבהן לא־יהודים ראו ושנאו את היהודי לאורך הדורות, וחתם בשורות: ״אל תהיו אף אחד מאלה, בניי / בניי, אל תהיו אף אחד מאלה / היו תותחנים בחיל האוויר הישראלי״. יצירה זו הייתה חלק מן ההשראה שגרמה לי לקום ולהתגייס לצבא הישראלי.

לאורך חייו דגל לייטון ביהדות חזקה ולוחמת, שזעמה נגד היסטוריה של זוועות שהגיעה לשיאה במחנות המוות באירופה. בין השירים שהציבו את השואה במרכז עניינו היו ״לאנה פרנק״, ״הפתרון הסופי״ ו״ההשתנות״, שפורסמו בקובץ שלו מ־1974, ״הקופץ במוט״.

לייטון הכיר בכך שמשוררים, השוכחים שהם צאצאי הנביאים המקראיים, לא היו בדרך כלל הראשונים לעלות על המתרסים, וששירה אינה תמיד הנשק המובחר ביותר. ״המשורר המעודכן״, כתב, ״צריך, מלבד עבודתו במלאכתו, להיות גם צלף מדויק״. הוא עצמו הפגין את קליעתו הטובה ביותר בקובץ שפורסם ב־1976 בשם ״לאחי ישו״. הקובץ תקף את הנצרות על ליבוי שנאת יהודים והשיב את ישו ליהדותו, וחולל סערה גדולה בקנדה, שלפני השואה ובמהלכה הנהיגה אחת ממדיניות ההגירה המגבילות ביותר נגד יהודים במערב.

לבסוף הניח לייטון הן את זעמו הנבואי והן את תנוחת הסאטיר, וחשף את עצמו בשיר כ״יהודי מזדקן וציני, היודע רבות על רשעותם ואכזריותם חשוכות המרפא של בני האדם״. אבל ב״גלות מאושרת״ (1987), ספר שכינס שירים רבים על נושאים, אישים ואירועים יהודיים, הרושם הכולל היה במפתיע חגיגי יותר מממורמר.

החיים, הכריז לייטון לקראת סוף חייו, הכו בראשו וגרמו לו ״לצלצל כמו קולן״. לא תמיד דייק בצליל, אבל כשהגיע לתווים הגבוהים, הסתימות בשיניים היו לפעמים משתחררות מרוב רעד. למרבה המזל, אין מחסור ברופאי שיניים בקנדה. משוררים הקופצים במוט, לעומת זאת, הם עניין אחר לגמרי.

שלי טייטלבאום.