בשבועות הראשונים אחרי פיגועי הטרור בניו יורק ובוושינגטון הורה משרד החוץ בירושלים לאנשי ההסברה להימנע, ככל האפשר, מראיונות וממענה לפניות התקשורת.
מירב אילון שחר, קונסולית ישראל לענייני תקשורת והסברה בלוס אנג׳לס, זוכרת תחושה רווחת בחוגים הדיפלומטיים: יהיו אהדתם למצוקתה של אמריקה ומומחיותם בטרור גדולות ככל שיהיו, על הישראלים להבין שזאת אינה המלחמה שלהם.
״נראה שהחשש היה שאם נבלוט, נמצא את עצמנו מואשמים איכשהו בהבאת הטרור לחופים האלה״, אמרה שחר לג׳ורנל.
פחות מחודש לאחר מכן, אפילו בשעה שישראל מזועזעת מהתנקשות פוליטית בשר בכיר, נעשו האשמות באחריותה של ישראל לדבר שבשגרה — לא רק בהצהרות המצולמות של אוסאמה בן לאדן, אלא גם במספרות ובמכוני יופי, באולמות בינגו ובאולמות באולינג, ובכל מקום אחר שבו אמריקאים מתכנסים דרך קבע ומשתפים זה את זה בצרותיהם.
פרשני התקשורת התעלו על עצמם בהסברת מניעי אל־קאעדה, הניהיליזם הטבוע בה וכוונתה להפוך את הסדר העולמי הקיים. האמריקאים שמעו אותם שוב ושוב מסבירים את איבתו של בן לאדן במונחים של ״נוכחות הכופרים״ בסעודיה ושל הסנקציות המערביות המתמשכות על עיראק.
מי שעוקבים אחר בן לאדן, כמו עבד אל־בארי עטואן מהעיתון הלונדוני אל־קודס אל־ערבי, הדגישו שההתנגדות לציונות והתמיכה בזכויות הפלסטינים הן עדיין עניין שולי שבשולי הדברים, ולא הכוח המניע שנטען לו בסרטון האחרון של בן לאדן.
אבל למספר גדל והולך של אמריקאים קל יותר להאשים את ישראל מלהתמודד עם המקורות הסבוכים או האזוטריים יותר של מורת הרוח האסלאמית, שעליהם הצביעו מומחים לאחרונה. אמירות אנטי־ישראליות נעשו פזמון חוזר בתוכניות המלל ברדיו האמריקאי, כפי שהן כבר שנים באירופה. משרד החוץ הצרפתי, למשל, מציין ״תמיכה מופרזת במדינה היהודית״ כאחד מגורמי היסוד לכל הטרור במזרח התיכון.
השבוע קרא מרכז שמעון ויזנטל לרשת הטלוויזיה היפנית המובילה אסאהי להפסיק מיד את הופעותיו של קוג׳י קוואמורה כ״פרשן מומחה״, אחרי שטען בשידור כי ״המכנה המשותף בין יעדי מתקפות האנתרקס היה היותם יהודים״.
לפי סקר של מרכז פיו שנערך עבור ניוזוויק, 58 אחוז מהאמריקאים אמרו שתמיכת ארצות הברית בישראל הייתה מניע מרכזי לפיגועים במרכז הסחר העולמי ובפנטגון. ו־46 אחוז מהנשאלים הסכימו שאולי הגיע הזמן לשקול מחדש את התמיכה האמריקאית המסורתית במדינה היהודית.
ובכל זאת, למרות הממצאים האלה, תשעה מכל עשרה אמריקאים תומכים במערכה באפגניסטן, ואילו 81 אחוז רוצים לראות את הנשיא נכנס לעיראק כדי לנקות את הבלגן שהשאיר אביו עשור קודם לכן. וכמעט שלושה מכל ארבעה נשאלים אמרו שהיו רוצים לראות מרדף אחר מחבלים גם עד סודאן או הפיליפינים.
״בטח, במבט ראשון זה נראה קצת מטורף״, אומר הרב אברהם קופר, המשנה לראש מרכז שמעון ויזנטל. ״אנחנו חודש אחרי אירוע שהיה גדול מפרל הארבור, וגבולות המלחמה הזאת אינם ברורים יותר מכפי שהיו בימיה הראשונים. עוד לא תפסנו את אוסאמה, אבל כבר יש אירועי אנתרקס, וברור שהמצב יחמיר לפני שישתפר. אנחנו מתחילים להבין שזאת מלחמה בלי גבולות, המתנהלת נגד אויב בלי חיילים.
״איש אינו מצפה לסגירת מעגל מיידית. אבל אנשים רוצים שהטרור ייפסק.
״מצד שני, אנשים אומרים לעצמם: ‘בחיי, אילו רק הישראלים היו סוגרים עסקה עם הפלסטינים, אולי כל השאר היה מסתדר’. הרי שרון התחיל לדבר על הצורך במדינה פלסטינית עוד לפני בוש או [שר ההגנה דונלד] רמספלד. נכון, בהיעדר שפה של פשרה במקומות אחרים בעולם האסלאמי, זה כנראה לא יעבוד. אבל אולי זה נראה כמו פתרון מהיר למצב שאין בו שום פתרון באופק.״
בדברים שפרסם השבוע במעריב הסביר אברהם פוקסמן, המנהל הארצי של הליגה נגד השמצה, את הישרדותו של גורם ״האשימו את ישראל״ במונחים היסטוריים יותר. קולות שונים בציבור האמריקאי האשימו בתחילה את היהודים במלחמת העולם השנייה, את ישראל בחרם הנפט של 1973, ואת שניהם במלחמת המפרץ, אמר פוקסמן. אנטישמיות גלויה וגלויה פחות תמיד הייתה זמינה כדי לתמוך בטענות האלה.
אבל ברגע המבחן זיהו רוב האמריקאים את היטלר, את אופ״ק ואת סדאם חוסיין כמקורות האמיתיים לעימותים האלה, בהתאמה. ולפי רוב הסימנים, אמר פוקסמן, האמריקאים מכוונים כעת את כוונותיהם אל בן לאדן, הטליבאן והאסלאם הקיצוני.
ובכל זאת, כמה התפתחויות אחרונות מוסיפות להדאיג אותו. ״המצב חמור יותר היום״, אמר, ״גם משום שמדובר בפיגועי טרור על אדמת ארצות הברית, וגם משום שישראל והיהודים מואשמים בהם במישרין״.
ייתכן שהשאלה כעת אינה אם אמריקה נמצאת בהלך הרוח הדרוש כדי להגיב ביעילות, אלא אם ישראל הפנימה עד כמה השתנתה בעלת בריתה החשובה ביותר.
נאומו המצער של ראש הממשלה אריאל שרון מלפני שבועיים, שתום פרידמן מהניו יורק טיימס הגדיר ״מטופש ופוגעני״, מרמז שלפחות בעניין הזה המדינה היהודית נותרה חסרת הבנה במידה מסוכנת. שרון הזהיר את בוש: ״אל תנסו לפייס את הערבים על חשבוננו״. כשהשווה את הנשיא לנוויל צ׳מברלין, ראש ממשלת בריטניה שהקריב את צ׳כוסלובקיה להיטלר ב־1938, אמר שרון: ״ישראל לא תהיה עוד צ׳כוסלובקיה״.
טוד מורגן, יושב ראש מועצת המנהלים של הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס רבתי, אומר: ״אני מבין את התסכול של שרון. לדעתי הוא התבטא לא נכון. הוא מודה בכך ורוצה לתקן. זה אינו הזמן המתאים לארצות הברית ללחוץ על ישראל כשעדיין יש בה טרור. יש משהו צבוע בגינוי הטרור ובו בזמן בפתיחת הדלת למדינה פלסטינית. מדינות ערב מפעילות לחץ על וושינגטון לצמצם את מחויבותה החזקה לישראל.״
ובכל זאת, מורגן טוען: ״האירועים האלה יכולים לתת לישראל ולפלסטינים דחיפה חיובית לשלום. אז אולי עכשיו הטרור ייפסק והם יגיעו לשולחן המשא ומתן. אם זה מה שצריך כדי להגיע אליו, תבוא עליהם ברכה.״
בביקורו בירושלים בחגים הביע קופר תדהמה כשנודע לו שמשרד החוץ סגור גם בסוכות, ושאיש לא הגיע לעבודה אפילו בימי חול המועד שבהם מותר לעבוד — למרות העובדה ש״מתנהלת מלחמה״. הנחמה היחידה, אמר לג׳ורנל, ״היא שלמרות המשך קיומה של ממשלת אחדות לאומית, שהוקמה כדי שישראלים יוכלו לדבר אל העולם בקול אחד, מעט מאוד דברים קוהרנטיים יוצאים מירושלים״.
אחד מחברי הממשלה זיהה את הצורך בהסברה, או בספין. זמן קצר אחרי הפיגועים הודיעה מפלגת ישראל בעלייה של נתן שרנסקי על הקמת מועצת ההסברה של אזרחי ישראל, ICIC. בהודעה לעיתונות הגדירה את עצמה כ״רשת הסברה עממית המספקת לאזרחים ישראלים בעלי רקע דובר אנגלית במה להשתתפות פעילה במאמץ ההסברה והקידום של ישראל״.
שרנסקי, סגן ראש הממשלה ושר השיכון, אמר שהקבוצה נחוצה כדי להסביר את עמדת ישראל, במיוחד לנוכח פיגועי 11 בספטמבר. ״יכולתם של נציגי הממשלה מוגבלת. ICIC רותמת את כוחם של אנשים במגעיהם היומיומיים עם עמיתים, משפחות וקהילות בחו״ל״, הוסיף.
בארצות הברית, בינתיים, נדמה שנציגי ישראל ויתרו לחלוטין על האפשרות להשפיע השפעה של ממש על דעת הקהל האמריקאית. בביקור שערך כאן לאחרונה כדי לחזק מנהיגים יהודים אמריקאים המתמודדים עם בעיות הסברה משלהם, קרא השר לשיתוף פעולה אזורי רוני מילוא לקהילה היהודית האמריקאית להפיץ את המסר שישראל אינה הסיבה לפיגועי הטרור נגד אמריקה.
״אנשים צריכים להבין מה עובר עלינו״, הצהיר בנימה נוגה משהו.
מה שלא הסביר הוא כיצד אפשר לקוות לכך, כשיום אחד ראש ממשלת ישראל מכנה את יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ״בן לאדן שלנו״, ולמחרת שולח אליו את בנו עמרי למשא ומתן.
אם הדוברים הרשמיים של ישראל אינם יודעים כיצד למסגר את המסרים הסותרים האלה, איך יוכלו יהודים אמריקאים אפילו להתחיל לנטרל אמירות המציגות את נשיא ארצות הברית — אדם השקוע כעת כולו במיגור טרור בקנה מידה עולמי — כנוויל צ׳מברלין הבא?
כאן בלוס אנג׳לס נכשלו כישלון חרוץ הניסיונות לגייס יהודים אמריקאים בולטים כמומחי הספין של ישראל, לתסכולו הגובר של הקונסול הכללי יובל רותם.
״אתה יודע כמה פעמים ניסינו לקיים סדנה או סימפוזיון או עצרת ב־UCLA בשנה האחרונה?״ שואל רותם. ״כמה פעמים דחו אותנו פעילים שונים שאמורים לגייס את הסטודנטים היהודים בתקופה של משבר עמוק? אתה יודע כמה עצרות היו בצד השני? או כמה הפגנות התקיימו מול הקונסוליה שלי בשנה האחרונה? כמה פעמים, לדעתך, יהודים הסכימו לעמוד שעה אחת בסוף שבוע אחד במהלך השנה האחרונה?
״נאדה. ניכט. שום דבר.״
בחלקים אחרים של הקהילה נדמה שגוברת ההכרה בכך שחרף המהפך הדרמטי בתפיסות ברחבי אמריקה, מי שמבקשים להעביר את המסר של ישראל יצטרכו לחזור ליסודות.
״לדעתי אפשר לשפר מאוד את מאמץ ההסברה״, אומר ג׳ון פישל, נשיא הפדרציה היהודית. ״נחוץ תחכום רב יותר בניסוח המסרים, וכמעט מה שתיארתי באוזני אחרים כפירוק לגורמים של דברי הצד השני במאבק הנוכחי על לב הציבור ועל דעתו.
״צריך להתחיל להציג את העובדות באופן ענייני, משמעותי ונטול התגוננות, וליצור הבנה שזה אינו רק מאבק גאופוליטי בעל השלכות כבדות בתחום ההגנה והביטחון, אלא דבר המשפיע על בני אדם בשר ודם.״
״האמת העצובה״, אומר הרב מארק דיאמונד, סגן נשיא מועצת הרבנים של לוס אנג׳לס, ״היא שאנשים אוהבים מסרים קצרים ופשוטים, כשבעימות הזה אין כאלה. אבל מה שמדהים אותי באמת הוא שדווקא כאן אנחנו עדיין מבינים כל כך מעט בתקשורת. הפלסטינים מקיימים עצרת, ואף אחד לא סוטה מן המסר: הפלסטינים נרצחים בידי יריב שחימושו עדיף בהרבה.
״אנחנו מקיימים עצרת, קבוצה קטנה של אנשים נדחפת לחזית, וכשהם שומעים משהו שאינו מוצא חן בעיניהם הם קוראים: ‘אין צדק, אין שלום’. ובינתיים התומכים שלנו עצמם צורחים וצועקים בכל פעם ששמעון פרס מופיע על המסך.
״ברור שמשהו בתמונה הזאת משובש מאוד. המסר שלנו אינו ברור, אינו פשוט ואינו אחיד.״