מייקל אוביץ הכל־יכול, שהיה שנים האיש החמקמק ביותר בהוליווד, זוכה סוף סוף לביוגרפיה מקיפה
העשירים אינם כמוך וכמוני, בעלי הכוח המנהלים את הוליווד הם זן נפרד גם מהם, וכפי שמוכיחה הביוגרפיה של הסוכן מייקל אוביץ שכתב רוברט סלייטר, איש מהם לא ראה אדם כמוהו מאז שאילי ההון הראשונים המציאו את המקום.
אוביץ הקים את Creative Artists Agency ב־1975, בגיל 28, לאחר שפרש מוויליאם מוריס. שם התחיל בחדר הדואר, אחרי מסלול עמוס כהרגלו ב־UCLA. בן הבית היהודי הצנוע בפרוור אנצ'ינו שבלוס אנג'לס קודם בתוך שלושה חודשים לעוזר הנשיא, וארבעה חודשים אחר כך היה לסוכן מן המניין. כשעזב, יצאו איתו ארבעה עמיתים שהשמרנות, הסודיות והיעדר רוח שיתוף הפעולה בסוכנות חנקו גם אותם.
אוביץ החליט שיש דרך טובה יותר, אולי נעימה יותר ובוודאי שיתופית יותר, לעשות עסקים. ב־CAA לא ניהלו הסוכנים ממלכות פרטיות. כפי שמתאר סלייטר, הם עבדו יחד ללא לאות ובקנאות לטובת הסוכנות ולקוחותיה. הם קיבלו תגמול נדיב על תרומתם המצטברת למאמץ הקבוצתי, ולא על הישגים אישיים או מהלכים מבריקים שלהם בלבד.
אוביץ דרש אמות מידה להתנהגות שלא נראו קודם בתחום הסוכנות ההוליוודית, שיצא לו באופן מסורתי שם מפוקפק. להראות ללקוחות את הכסף — ואוביץ התגלה כאמן בהשגת סכומים שמעולם לא חלמו להרוויח — היה רק חלק מאחריותו של סוכן.
ב־CAA ציפו מן הסוכנים להחזיר כל שיחה מלקוח לפני סוף יום העבודה, שנמשך לעיתים קרובות 14 שעות. הם נדרשו לקיים בזמן את כל הבטחותיהם ללקוחות. ואפילו השליח בעל השכר הנמוך ביותר נדרש ללבוש את מחלצות ארמני — דרכו של אוביץ להראות שסוכנים בהוליווד אינם חייבים להיראות או להתנהג כמו טיפוסים נאלחים בעלי דשי ז'קט שמנוניים.
אוביץ הרגיש שהאולפנים נעשו פסיביים מדי בבניית עסקאות ומיזמים, והיה חלוץ בגישת עסקת החבילה להפקת סרטים. היא כללה שיווק מיזמים מחוברים היטב, ובהם כוכבים, במאי ותסריטאי, לאולפנים מסוימים. בין מיזמיו של אוביץ, שרבים מהם נשמעו בלתי סבירים לחלוטין כשנמכרו כרעיון, היו 'איש הגשם', 'טוטסי', 'רוקד עם זאבים' ו'פארק היורה'.
כמעט בהכרח הניבו המיזמים האלה גם כסף וגם שבחים. אבל בכך לא היה די כדי לשמר את עניינו. מה שאוביץ שאף אליו — ומה שעסקאותיו התוקפניות בראשית הדרך הפכו לחמקמק יותר ויותר — היה מוצא לסוג ייחודי של יצירתיות בוערת, שקיווה שתביא לו הכרה, כבוד וקבלה. אלה היו דברים שמעבר להישג ידו של סוכן. אבל, כך דמיין, לא מעבר להישג ידו של איל קולנוע.
כחלק מהמעבר מעושה עסקאות לעושה סרטים, מיצב את עצמו אוביץ כמיילד של כמה מן המכירות והמיזוגים החשובים ביותר בהוליווד בשנות השמונים. הוא תיווך במכירת MCA, וכן ברכישת קולומביה פיקצ'רס בידי סוני. הפעילויות האלה הכניסו עמלות עצומות והובילו להצעות עבודה מדהימות בראש כמה חברות ענק. אוביץ דחה אותן. מה שרצה — ומה שחשב שחברו הטוב זה 25 שנה, מייקל אייזנר, מציע לו — היה ההנהגה של דיסני.
כפי שיודע היום כל מי שקרא בשנה האחרונה עיתון כמעט בכל שפה, אוביץ לא קיבל את מבוקשו. אוביץ סיפר לסלייטר שאייזנר הוליך אותו שולל וגרם לו להאמין שיפרוש מתפקיד יושב ראש החברה כעבור שנתיים או שלוש, וכשאוביץ ילמד את העסק, יקבל אותו לידיו. במקום זאת שמר אייזנר על השליטה בכל פעילויות דיסני, והותיר את אוביץ להתנודד ללא תפקיד או סמכות. אחרי קצת יותר משנה כנשיא דיסני עזב אוביץ עם חבילת פיצויים בסך 128 מיליון דולר, ונאמר לנו שהוא עדיין שוקל את אפשרויותיו.
לפי רוב התיאורים, כל זה נכון. אבל סלייטר אינו מתעד באותה זריזות את מעידותיו הלא־אופייניות של אוביץ ואת החלטותיו השגויות בדיסני, דברים שעוררו עוינות רבה אף יותר מהשנים שבהן סחט מהאולפנים עוד ועוד כסף. אוביץ הגיע לדיסני והתנהג כגורילה במשקל 600 פאונד שבמשל. האנשים שטיפסו בסולם הדרגות ויכלו להצביע על רווחים בריאים כתוצאה ממאמציהם חשו כלפיו טינה עמוקה. הם בוודאי לא החמיצו הזדמנות לפגוע באמינותו או לחבל במאמציו למצוא לעצמו מקום.
הדבר מצביע הן על הכישלון הגדול ביותר של הספר והן, מזווית אחרת, על הישגו הגדול ביותר. אוביץ ראה את עצמו כאיש עסקים, ולא כדמות ציבורית. הוא לא הבין את העניין הגובר של הציבור בתככים שמאחורי הקלעים בהוליווד, והאמין שכל חשיפה, אפילו מחמיאה, יכולה רק להזיק לו. הוא קיבל את האפשרות לסיקור תקשורתי כלשהו בשלוות נפשו של קורבן אינקוויזיציה העומד לאבד את ציפורני אגודליו. ומכיוון שנתפס כדמות החזקה ביותר בהוליווד, איש לא הסכים לדבר עליו, לציטוט או שלא לציטוט — לפחות לא לפני ההרפתקה הכושלת שלו בדיסני.
אבל אוביץ גם הבין בסופו של דבר שסירובו לשתף פעולה עם התקשורת בכל רמה מזיק לו באותה מידה, אם לא יותר, מחשיפת יתר. והיה עוד דבר, הנרמז בעיקר בתיאור תגובתו של אוביץ לכתבת פרופיל בלוס אנג'לס טיימס. אנשי הוליווד תמיד יתקפו כל כותב או טקסט שאינם אוהבים, בלי קשר למידת אמיתותו. אבל כשאוביץ ראה את עצמו משתקף בכתבה שלא יכול היה להפריך מיד, הכריז שעליו לבחון מקרוב ובחומרה רבה יותר את מה שנהיה ממנו.
בכך, כמו בדברים רבים אחרים, שבר אוביץ את התבנית. וכך, לאחר התחלה לא מבטיחה, מצא סלייטר את עצמו, הרבה מעבר לתקוותיו האופטימיות ביותר, עם גישה כמעט בלתי נתפסת לאוביץ לציטוט. אוביץ גם העניק לו גישה לרבים מלקוחותיו, מחבריו ומעמיתיו.
אבוי, אפשר להוביל סוס למים, אבל אי אפשר לגרום לו לומר עליך דברים רעים. אף שהספר 'אוביץ' מוצג כתיאור 'על כל הפגמים', ועל הכריכה האחורית מופיע ציטוט של פול ניומן המעיד שאוביץ הוא 'הכלאה בין ברקודה לאם תרזה', הוא נקרא לעיתים קרובות כאילו עבר טיפול פנים מלא.
יש בו דברים טובים. יוצאים ממנו עם תחושה של מה שמבדיל אנשים כמו אוביץ מן ההמון הפשוט. יש גם פרט מעניין על המצוקה שחש הלקוח מייקל קרייטון כשנודע לו שאוביץ השתמש ברצונו של סטיבן ספילברג לקנות את 'פארק היורה' כפיתיון כדי ללחוץ על הבמאי להצטרף ל־CAA. מצד אחר, סלייטר מספר לנו מעט מאוד על יהדותו של אוביץ. אנחנו לומדים שלמד בבית הספר העברי של Valley Beth Shalom, שהוא נשוי לאותה אישה 28 שנה, שהיא יהודייה, ושבנם חגג בר־מצווה כהלכה — וזה בערך הכול. ואם ציפיתם לספר עם הגילויים העוקצניים והרשעות של ספרה שורף הגשרים של ג'וליה פיליפס על הוליווד, 'לעולם לא תאכלו שוב ארוחת צהריים בעיר הזאת', שמרו על הקבלה.