מאת שלדון טייטלבאום · Los Angeles Times · 9 במאי 1989
מה שכונה ״הפלישה העברית״ של כוכבי פופ מישראל מסתיים הערב, כששלמה ארצי, הזמר שכמה מבקרים כינו ״ספרינגסטין הישראלי״, יופיע באולם סנטה מוניקה סיוויק.
ארצי מגיע בעקבות הופעותיהם האחרונות של היוצר דויד ברוזה, שאלבומו המורכב מעיבודים לשירים ספרדיים, האישה שאיתי, הוא אלבום הפופ הישראלי הנמכר ביותר בכל הזמנים, ושל זמר הרוק שלום חנוך, שהופיע בסנטה מוניקה סיוויק באפריל.
לא קל לפרוץ את הזלזול האמריקאי המסורתי במוזיקה ובשפות זרות ולהגיע לקהל רחב יותר. ארצי, המנהל משא ומתן עם חברת תקליטים בריטית להפקת אלבום שיפנה לקהל הבינלאומי, אמר בריאיון טלפוני מישראל שהוא מעריך את סיכוייו להצליח כאן בגדול כ״בערך כמו לזכות בלוטו״.
טום שנאבל, חובב מוזיקה בינלאומית ומגיש התוכנית Morning Becomes Eclectic ברדיו KCRW, אמר שהוא מבין את הפסימיות של ארצי. ״בישראל״, אמר שנאבל, ״יכולה להיות הסצנה התוססת ביותר בעולם. זה לא ישנה דבר. בגלל הדרך שבה משווקים תקליטים בארצות הברית, איש כאן לעולם לא ישמע עליה.
״קהל הפופ האמריקאי מסרב מאוד לקבל, שלא לומר להכתיר, מישהו שאינו מדבר אנגלית״, אמר. שנאבל ציין שנדרש אמן במעמדו של פול סיימון או דויד ביירן כדי להביא מוזיקה של מדינה מסוימת, כגון דרום אפריקה או ברזיל, לתשומת ליבם של מאזינים אמריקאים. וגם אז, המוזיקה מוגשת רק לעיתים רחוקות ללא תוספות ושינויים.
בגיל ארבעים, ארצי צעיר בשנה בלבד ממולדתו. המפיק הישראלי שלו, לואי להב, שסייע לספרינגסטין בהפקת האלבום Born to Run, טוען שהמוזיקה של ארצי משקפת את ההיסטוריה הקצרה ורוויית הטלטלות של ישראל — ובייחוד את המציאות הישראלית העכשווית. פירוש שמו של ארצי הוא ״הארץ שלי״. הוא מתפקד, אמר להב, כישראלי מן השורה המייצג את הכול.
בנו של ניצול שואה שהיה לימים חבר כנסת, ארצי החל את הקריירה שלו כאליל נוער — המקבילה הישראלית של דיון או פביאן, נזכר הפזמונאי והיסטוריון הפופ הישראלי אהוד מנור.
את רוב שיריו כתבו בשבילו. אך בסופו של דבר איבד בו הקהל עניין. ב־1976, כשהיה בן 27, נעלם ארצי מן העין, ניסה את כוחו בעבודות בנייה ואף עבד כמוכר בחנות ספרים. במשך שלוש שנים עסק בעיסוקים שונים, ובינתיים גיבש את השקפתו.
ב־1981 פגש ארצי את להב. ״לואי פתח לי את הראש לאפשרויות״, אמר ארצי. ״הוא הכריח אותי לנסות לפנות למספרים גדולים של אנשים. תמיד חשבתי שאפשר ליצור אינטימיות רק עם קבוצות של ארבע מאות — הוא הראה לי שאפשר ליצור מגע אישי עם ארבעים אלף״.
להב הפיק שלושה מאלבומיו של ארצי. השניים האחרונים, לילה לא שקט והאלבום הכפול חום יולי־אוגוסט, היו ״שלאגרים״ — המונח העברי ללהיטי ענק.
ב״עבד הממהר״, שיר שנכתב בהשראת הזמן הצהוב, תיאורו של העיתונאי דויד גרוסמן שחזה את ההתקוממות הפלסטינית, מציין ארצי שהמקומיים משליכים כיום רימונים על מכוניות חולפות — ולא את סלי התמרים שהרעיפו על כובשיהם ב־1967.
בשיר מתאר ארצי תשישות משני עברי הגבול, בתל אביב ובקלקיליה. עבד הפלסטיני, שהוא פוגש, מייחס זאת לפוליטיקה, ומביע תקווה שיום אחד יבינו הישראלים את השותפות שבשמיים ואת עומק זיקתו לאדמתו.
ארצי אמר שניסה להימנע מסיווג כאיש ימין או שמאל — הוא, לדבריו, הומניסט. לא שהתווית הועילה לו במיוחד: עם צאת ״עבד״ הגיעו מגורמי ימין איומי מוות טלפוניים נגד אביו ובתו.
״אם יש לי מסר אחד״, אמר ארצי, ״הוא שהארץ הזאת אינה מה שהייתה פעם״.
מנור, היסטוריון הפופ, נזכר שבעבר נטו אמנים ישראלים להופיע אך ורק בבתי כנסת, באוניברסיטאות ובאולמות קטנים, לפני קהל יהודי־אמריקאי דובר אנגלית שהיה רעב לטעימה מן הפולקלור הישראלי. אבל לרוב זמרי הפופ הישראלים של ימינו, המופיעים בעברית, נראה שאפיקי ההופעה האלה הולכים ומתייבשים.
״ההבדל כיום״, אמר מנור, ״הוא שיהודים אמריקאים אינם באים, בדרך כלל, להופעות האלה. הם אינם מבינים את השפה ואינם יכולים להבין את נקודת המבט הייחודית המובעת בהן. ואולי הם מרגישים פחות בנוח עם ישראל מכפי שהרגישו פעם״.