מבוא — שלדון טייטלבאום
ישראל, כך נאמר לי, חווה כנראה רגע של מדע בדיוני. או שאולי, לפי הביקורות המוקדמות והנלהבות במפתיע על האנתולוגיה שערכתי עם עמנואל לוטם, ״ציון בדיונית: אוצר הספרות הספקולטיבית הישראלית״, המדע הבדיוני חווה רגע ישראלי. ובצדק. אחרי הכול, המדינה היהודית שאבה השראה מגרסה של הרומן האוטופי של אדוארד בלאמי מסוף המאה התשע־עשרה, ״מבט לאחור, 2000–1887״ — הלא היא ״אלטנוילנד״, ארץ ישנה־חדשה, של האידאולוג הציוני תיאודור הרצל. שבעים שנה בלבד אחרי הקמתה רבת הקשיים, בת־חלומו מוכרת ברחבי העולם כמעצמה מדעית וטכנולוגית וכמקור להמצאות ולחידושים רבים בעלי אופי מדע־בדיוני. יתרה מזו, מדינת ישראל המודרנית משתרעת סביב מצודה הרודיאנית לשעבר — מגידו, או כפי שקראו לה היוונים, ארמגדון — מוקד האפס של הדמיון האפוקליפטי. אצל ישראלים, הפחד מחורבן סופי לעולם אינו רחוק מפני השטח.
כל זה אינו נעלם מעיני סופרים ישראלים, שבעשורים האחרונים החלו לתרום למכלול מתרחב של פנטסטיקה ישראלית בעברית, ברוסית ובאנגלית. מאורות ספרותיים נודעים כמו שמעון אדף, אורלי קסטל־בלום, אמיל חביבי, גייל הראבן, אתגר קרת, סייד קשוע ונאוה סמל מתחרים כעת על מקום בחנויות הספרים עם סופרי ז׳אנר מוצהרים כמו קרן לנדסמן, ניר יניב, יעל פורמן, אופיר טושה גפלה, אסף גברון, יואב כ״ץ, ורד טוכטרמן, גיא חסון, הגר ינאי ופסח, פאבל, עמנואל. אמנים ברמה עולמית כמו אבי כץ, שאייר את ״ציון בדיונית״, מעטרים כיום דרך קבע עטיפות ספרים. למדינה יש אפילו פרסי הוגו משלה — פרס גפן, המוענק באייקון, אחד מכמה כינוסים שנתיים.
זה לא מנע מן הסוכן שלי להיתקל בקיר כשניסה למכור ספר שלדעתו היה אמור להצליח בקלות. ״המדפים שלי״, התבכיינתי באוזניו, ״כורעים תחת משקלן של אסופות פנטזיה ספרדית, פורטוגלית ופינית. יש לי יותר אנתולוגיות של מדע בדיוני ופנטזיה סיניים מזמן לקרוא אותן. הפיליפינים מייצרים אותן בקצב ובסדירות של סופות הטייפון הפוקדות אותם. לא זו בלבד שקנדה, מולדתי, מתהדרת בכמה אסופות לאומיות, וקוויבק ממהרת בעקבותיה, אלא שגם מונטריאול, שבה גדלתי עד בגרותי, יכולה להתהדר בכמה אסופות הן באנגלית והן בצרפתית. ונדמה שהעולם הערבי נמצא בתנופה, לאחרונה עם האנתולוגיה ״עיראק + 100״. כמה זמן יעבור עד שהדרוזים, הבדואים, הצ׳רקסים, וכן — גם הפלסטינים — ילכו בעקבותיהם?״
אבל אשר לישראל, שבה חייתי מ־1977 עד 1986 — בטיח. גורנישט. נאדה. למה? כל אחד יכול לנחש. הניחוש שלי היה, בלי להתייפייף, ששמה הטוב של המדינה היהודית נמצא בשירותים. הסקתי שהמו״לים, אף שאיש מהם לא הזכיר זאת במכתבי הדחייה, פשוט לא רצו להפוך למטרה של תנועת BDS — חרם, משיכת השקעות וסנקציות — שבבירור חשה את כוחה. ואולי פשוט אין בארצות הברית שוק גדול לספרות זרה מתורגמת. מלבד כמה חריגים בולטים, כמו אתגר קרת, עמוס עוז, דויד גרוסמן ואחרים, הספרות הישראלית מעולם לא זכתה לאחיזה משמעותית בצפון אמריקה. אפילו יהודים אמריקאים נטו כנראה להעדיף עדויות נלהבות על עוצמתה הצבאית של ישראל על פני ביטויים בלתי חדירים של חרדה פרוורית בצפון תל אביב. מדע בדיוני ופנטזיה ישראליים, נישה בתוך נישה בתוך נישה, היו אולי פשוט צעד אחד רחוק מדי.
אבל סיכוייה של אנתולוגיית מדע בדיוני ופנטזיה ישראלית באנגלית לא העסיקו במיוחד את הסופרים הישראלים או את אוהדיהם. לפני עשרים שנה בלבד, קשה היה למצוא יותר מקומץ כותרים בעברית מאת סופרים מקומיים. גם לא נראה שהיה תיאבון לעוד. קוראים ישראלים ראו ברוב החומר המקומי חומר ירוד והעדיפו תרגומים של מדע בדיוני באנגלית. כעת לא רק שהיה שוק לספרות ז׳אנר מקומית, אלא שהמו״לים הישראלים אפילו לא הרגישו צורך למכור אותה כספרות ז׳אנר. כשיצירותיהם היו ראויות לכך, הן זכו למידה של תשומת לב ביקורתית. והצרכנים, שלא הוצמדו לספריהם סימוני ז׳אנר, לא נראו מוטרדים כשמצאו את עצמם קוראים בלי כוונה מדע בדיוני או פנטזיה. ריאליזם מאגי — אין בעיה. פנטזיה אורבנית — בהחלט. אימה — אולי. אבל אם הם קוראים את זה, הרי שלא ייתכן שזה מדע בדיוני או פנטזיה.
במדינה שהפכה את הריאליזם החברתי למושא פולחן, בזה זמן רב לרוב ביטויי הפנטסטי, ראתה במשובות הדמיון הסחת דעת קטלנית מדרישות ההישרדות, ובזהות של תת־תרבות חריגה מעצם טבעה, די היה בכך שקהילת המדע הבדיוני והפנטזיה המקומית יכלה להתמסר לנטיותיה הדמיוניות בלי להיקלע לחרפה מוחלטת. שחקני משחקי תפקידים, למשל, כבר לא היו מנועים מלשרת בצה״ל. הכנסים הישראליים סיפקו מרחבים בטוחים לתצוגות קוספליי. ישראלים, שמאז ומתמיד אהבו שירה בציבור, אפילו החלו לשיר פילק — שירי חובבים של הז׳אנר.
זה רחוק מאוד מישראל שבה חייתי ב־1978, כשבמקביל לחמש שנות השירות הצבאי שאליהן התנדבתי, שימשתי חבר מערכת במגזין המדע הבדיוני והפנטזיה הישראלי המכונן ״פנטסיה 2000״. כסגן טרי שהוצב בחיל הצנחנים, למשל, נדרשתי לקבל את רשותו של שליש הבסיס לכתוב סקירת ביקורות חודשית ל״ג׳רוזלם פוסט״. השליש, אלוף־משנה עם שלושה ״פלאפלים״, הודיע לי שאצטרך לתרום את ההכנסה הזעומה לאגודה למען החיילים הבודדים. הזכרתי לו שאני חייל בודד — מי שאין לו משפחה או מקורות תמיכה אחרים בישראל. ״אז לך תבקש מהם כסף!״, נבח.
אבל זה היה אז, ועכשיו זה, ובכן, העתיד. ובגרסה הזאת, סופרים מוערכים מן הזרם המרכזי כבר אינם חושבים פעמיים לפני שהם כותבים מדע בדיוני ופנטזיה מן הסוג שהיית מצפה לו מאנשים בעלי שורשים עמוקים בז׳אנר. בעלי השורשים העמוקים בז׳אנר כבר אינם עמלים בצללים או שוקעים בייאוש בגלל הסיכוי הקלוש שיפורסמו. הוצאות ישראליות גדולות מבינות במדע בדיוני ובפנטזיה; כמה מהן אפילו מעסיקות עורכי ז׳אנר במשרה מלאה, וישמחו להפיץ יצירה מקומית שלדעתן ראויה. מבקרי עיתונים ומגזינים, שבעבר היה אפשר לסמוך עליהם שילעגו לתוצרת הזאת או יתעלמו ממנה לחלוטין, מפגינים כעת מידה של התלהבות והיכרות מפתיעה עם מוסכמות הז׳אנר.
כדי לציין את השינוי המהותי הזה ראיינתי כמה מן הקולות החדשים יותר במדע הבדיוני ובפנטזיה הישראליים, ובעיקר את קרן לנדסמן, גיא חסון ויעל פורמן, לצד ילד הפלא הספרותי שמעון אדף, איש המדע הבדיוני הוותיק אהוד מימון ועורך ״פנטסיה 2000״ לשעבר אהרון האופטמן. אפשר לסמוך עליהם, כמובן, שיערערו מן היסוד חלק ניכר מן הטיעונים שהצגנו במבוא ל״ציון בדיונית״, שהקישור אליו מופיע כאן. בלי לשחוק קלישאה עד דק, מדע בדיוני ופנטזיה מבטיחים קודם כול שינוי רדיקלי. יש אמירה מפורסמת שפגשתי לראשונה בעברית: ״דברים שרואים מכאן לא רואים משם״. אלה האנשים שבשטח. אני חי בלוס אנג׳לס. בסדר, עמנואל חי בתל אביב, אבל הוא מתרגם, ומתרגמים לא יוצאים הרבה. ובכל זאת, יחד, אני חושב שקלעָנו למטרה. — שלדון טייטלבאום
שלדון טייטלבאום סיקר מדע בדיוני ופנטזיה ב״לוס אנג׳לס טיימס״, Wired, Foundation: The International Review of Science Fiction, The Encyclopedia of Science Fiction, The Encyclopedia Judaica, SF Eye, Midnight Graffiti ובפרסומים אחרים. הוא עורך־שותף של ״ציון בדיונית: אוצר הספרות הספקולטיבית הישראלית״, שראתה אור בספטמבר 2018 בהוצאת Mandel Vilar Press. את המבוא הנרחב ל״ציון בדיונית״ אפשר לקרוא בכתובת locusmag.com/introduction-to-zions-fiction.
שמעון אדף
קרדיט: רונן ללנה.
שמעון אדף, משורר, סופר, מוזיקאי, תסריטאי טלוויזיה ומרצה באוניברסיטה, נולד ב־1972 להורים יוצאי מרוקו בשדרות, סמוך לרצועת עזה. בילדותו למד בבית ספר דתי ובהמשך עבר לחטיבת ביניים ספרדית חרדית, שאותה עזב אחרי שישה חודשים. אדף השלים את לימודיו בבתי ספר חילוניים. הוא החל לפרסם שירה במהלך שירותו הצבאי. אחרי שעבר לתל אביב ב־1994, פרסם את קובץ הסיפורים הראשון שלו, ״המונולוג של איקרוס״, שזכה בפרס משרד החינוך. השירה הזאת ושירתו האחרת תורגמו בהרחבה, ואדף קנה לו שם כילד פלא ספרותי. בשנים 2000 עד 2004 עבד בהוצאת כתר כעורך הצעיר ביותר של קו הפרוזה הישראלית המקורית, וגילה כותבי ז׳אנר מרכזיים כמו אופיר טושה גפלה וניר ברעם. ב־2004 כתב תעלומת רצח, ״קילומטר ויומיים לפני השקיעה״, ופנטזיה לנוער, ״הלב הקבור״, הרוויה במיתולוגיה יהודית. ב־2008 פרסם את רומן הפנטזיה ״פנים צרובי חמה״, הצלחתו הגדולה ביותר עד לספרו האחרון, ״אביבה־לא״, העוסק במותה הבלתי צפוי של אחותו. ב־2010 השיק את סדרת ״ורד יהודה״ עם פרסום האפוס ברוח דילייני ״כפור״. ב־2011 המשיך עם ״מוקס נוקס״, בלטינית ״עוד מעט לילה״, סיפור היסטוריה חלופית בהשראת ״סיבוב הבורג״, שזכה בפרס ספיר היוקרתי. אחריו בא ״ערים של מטה״ ב־2012.
״ההגדרה של מדע בדיוני התקדמה. רוב האנשים כבר לא כותבים מדע בדיוני, אלא ספרות ספקולטיבית. למרות מה שרואים בקולנוע ובטלוויזיה, זה כיום מושג מיושן למדי בספרות. אבל לא בישראל. כשאני משתמש במונח, אני צריך להסביר ולהסביר. אני מלמד באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ונתתי קורס שקראתי לו ‘ספרות ספקולטיבית במאה העשרים’. לימדתי בו רק סופרי מדע בדיוני. במבוא להרצאות אמרתי שהם כנראה לא יכולים לזהות הרבה סופרים ספקולטיביים בישראל, והם אכן לא יכלו. הראיתי להם שש״י עגנון כתב מדע בדיוני, וגם סופרים אחרים, שלא לדבר על תיאודור הרצל עצמו.
״הספרות הישראלית נצמדת בעיקר לריאליזם חברתי או לריאליזם פסיכולוגי, באופן שלדעתי מבטא חרדה עמוקה לגבי ממשות הדברים. אם אתה לא מסוגל להשעות את חוסר האמון שלך אפילו לשנייה, אתה לא נמצא בתוך שום יצירה ספרותית. אצלי זה הפוך. רוב מה שמכונה ריאליזם הוא פנטזיה מבחינתי. לכתוב מדע בדיוני פירושו ליצור את המרחב או הזירה האלה שבהם אני יכול לבטא רגשות אמיתיים ולעסוק בשאלות ובסוגיות על החיים בישראל. כשאתה נחוש כל כך להעתיק את המציאות — אפילו לא לשחזר אותה, רק להעתיק אותה — אתה לא באמת יכול לדבר על השאלות האמיתיות. ישראלים מחליפים מציאות בוודאות. אבל אפשר להסתכל על זה מהכיוון ההפוך: דווקא מפני שהמציאות שלך רעועה כל כך, ברגע שאתה מתחיל לעסוק באפשרויות, הספרות מלאת תקווה הרבה יותר ומעניקה לך הרבה יותר ודאות לגבי החיים.
״ז׳אנרים כבר אינם טהורים, אלא אם אתה כותב אופרת חלל או פנטזיה הרואית. ברגע שמתחילים למזג ז׳אנרים, קשה מאוד להגדיר מה עושים. כתבתי במכוון רומן פנטזיה בשם ‘הלב הקבור’. ‘כפור’ הוא חלק מטרילוגיה שבה כל כרך הוא ז׳אנר אחר. בעיניי זה מדע בדיוני, ועדיין ניסיון לבחון את גבולות הז׳אנר. זה ספר שמציב קשיים רבים בתרגום. הייתי מאוד רוצה לראות אותו בשפה אחרת. זה סיפורה של קהילה יהודית בתל אביב בעוד חמש מאות שנה. היא מה שהיום מכנים חרדית, אבל אנשיה מנסים לחיות לפי חוקי המשנה — המסורות הרבניות המרכיבות את החלק הראשון של התלמוד — בלי להבין שחלקים מן המשנה אבדו להם. הם בונים את החברה הזאת על ספרי חוק חלקיים. בגלל זה, העברית ב‘כפור’ נעה מעברית משנאית עתיקה מאוד לעברית מודרנית ועתידנית מאוד. אני לא יודע אם אפשר לתרגם את הטווח הזה. מכיוון שיש בו הרבה התייחסויות לטקסטים יהודיים, אולי קשה מאוד לתרגם אותו. צריך להכיר כתבי קודש יהודיים כדי להבין אותו באמת. אני מקווה שהסיפור עצמו מחזיק מעמד בלי כל ההתייחסויות הפנימיות, אבל משהו יאבד. הגויים בספר, מצידם, מדברים לטינית, ולכן אי אפשר להשתמש בה כתחליף לעברית ליטורגית, אף שלשתיהן תפקיד דומה במידת מה.
״הוא ידוע כספר קשה, אבל רוב ספרי המדע הבדיוני שגדלתי איתם היו קשים. כשאני חושב על הרומנים של סמואל דילייני, שאני מעריץ, הם קשים. צריך ללמוד שפה חדשה; צריך ללמוד מציאות חדשה, לפגוש יצורים שאינם לגמרי אנושיים. זה תובעני, אבל לדעתי זה בהחלט שווה את זה. זה המכשול שכשמתגברים עליו, מפיקים את הרווח הגדול ביותר מן הקריאה. אתה משחרר את ההגדרות שלך לז׳אנר. אנשים תמיד מחפשים הגדרות חדשות כדי להפוך את הספרות לנגישה יותר עבורם. אם חושבים על כל תתי־הז׳אנר האלה, דילייני היה אוונגרד אמיתי. כמו פיליפ ק׳ דיק, שמשפיע מאוד, למשל, על לביא תדהר. ‘אוסמה’ הוא רומן ברוח פיליפ ק׳ דיק מאוד, מדע בדיוני מן הסוג הנאו־נוארי הזה. אבל האם דיק היה סופר מדע בדיוני? אני לא יודע. נדמה לי שמנסים להוציא אותו מן המדע הבדיוני. עכשיו הוא סופר אמריקאי שכותב ספרות יפה, לא מדע בדיוני. אבל אלה הסופרים שאני באמת אוהב.
״כשהייתי ילד, למדתי כתבי קודש יהודיים באופן אינטנסיבי מאוד. מה שהכי עניין אותי בהם היה הצד הפנטסטי. יש כל מיני מדרשים, סיפורים על רבנים ועל כל הנסים שעשו, חזיונות שהיו להם. בשבילי זה היה מפגש עם פנטזיה בצורתה הטהורה ביותר. כשהלכתי לספרייה וקראתי ספרים מתורגמים, אלה היו הספרים שבאמת משכו את תשומת לבי. ספרי ארץ הפלאות היו תת־הז׳אנר שממש, ממש אהבתי. כל הילדים הבריטים האלה העוברים דרך שערים קסומים ומציאויות. כנער, המיזוג בין שתי הספרויות האלה הוביל להתאהבות במדע בדיוני.
״כשקוראים את הסיפורים בתלמוד או בגמרא — הפרשנות הרבנית על המשנה, המרכיבה את החלק השני של התלמוד — רואים כמה כישוף נעשה בידי הרבנים עצמם, אף שספר שמות אוסר אותו. זה מדהים. הם מדברים על זה. הם לא קוראים לזה כישוף, אבל זה לגמרי חלק ממה שנכלל בכישוף. ולא מדובר רק בסיפורים. כשגדלתי הבנתי שדרך החשיבה בכתבי הקודש היהודיים היא בעיקר של הטקסט הרבני, לא של המקרא. הטקסטים הרבניים תמיד ספקולטיביים במידה מסוימת. הם תמיד שואלים: ‘מה תעשה אם תמצא את עצמך במצב כזה או אחר?’ דרך החשיבה שלהם היא: מה אם? כשמדמיינים את עצמך במצבים האלה, שרובם לא סבירים, הם נעשים פנטסטיים יותר ויותר. יש סיפור שבו משה עולה לשמיים ואלוהים לוקח אותו לעתיד, לשבת בבית המדרש של רבי עקיבא. הוא שומע דיונים שמסתכמים באמירה: ‘אנחנו עושים זאת כי זה מה שאלוהים נתן למשה לעשות’. משה אומר: ‘אבל מעולם לא נתת לי לעשות את הדברים האלה — אני לא יודע על מה אתה מדבר’. אלוהים אומר: ‘אתה לא מבין, אבל כשיגיע הזמן, הצאצאים שלך יבינו’. ברור שזה סיפור על מסע בזמן.
״אנשים רבים שואלים אם נוכחות היהודים במדע במאה העשרים קשורה לכך שזו דרך חשיבה שלימדו אותם. המדע והמדע הבדיוני קרובים מאוד מטבעם. יש דרך שבה חושבים על המציאות: שהמציאות אינה מספיקה, או שיש משהו מעבר לה. אתה מטיל ספק במציאות, והמחשבה היהודית כולה עוסקת בספק — ששום דבר אינו נקבע בוודאות. זה מחלחל לתוכך. אני לא חושב, למשל, שאסימוב היה יהודי במיוחד, אבל אפשר למצוא בכתיבה שלו דברים יהודיים לגמרי.
״אני רואה יותר ויותר ישראלים צעירים שגדלו על סרטים המבוססים על מדע בדיוני ופנטזיה או על קומיקס, והם רגילים מאוד לשפה הזאת. מבחינתם היא חלק מן הדרך שבה מייצגים את המציאות. הכתיבה שלהם נוטה לז׳אנרים הספקולטיביים יותר. ככל שהמצב הפוליטי בישראל חמור יותר, כך רואים יותר אנשים חושבים על חלופות. אני צופה שתהיה פריחה של סופרים המדמיינים קיום יהודי במציאויות חלופיות. מה היה קורה אילו ישראל לא הייתה קמה? מה אפשר לעשות כדי לתקן את המצב הפוליטי שאנחנו נמצאים בו עכשיו? הם יפנו למדע בדיוני. אפילו לביא, שאינו רואה בעצמו סופר ישראלי או חלק מן הכתיבה הישראלית, פוליטי מאוד בספרות הספקולטיבית שלו. ‘תחנה מרכזית’, שהוא מדע בדיוני לגמרי, עוסק ישירות במצבים פוליטיים בישראל. אני חושב שהוא מוביל את הדרך. הוא מבריק במה שהוא עושה.
״זה יהיה השלב הבא. ברומן המדע הבדיוני האחרון שלי, רומן עצום שמקיף מבחינתי את כל היבטי הכתיבה, יש חלק שבו מופיעה שדרות חלופית, העיר שבה גדלתי. יש מיזוג של זמן ומרחב לכל היקומים המרובים והשונים האלה. בשבילי זה היה ניסיון לדבר על מצבים פוליטיים. תופעה נוספת שתעודד כתיבת מדע בדיוני היא שבספרות העולם רואים סופרים מן הזרם המרכזי שכבר עושים זאת, מפני שזה ז׳אנר מצליח כל כך בתרבות הפופולרית. אצל אחדים הניסיון הראשון הוא מה שאני רואה בו כישלון. אפילו ‘סיפורה של שפחה’ של מרגרט אטווד הוא מבחינתי מדע בדיוני כושל, אבל רואים איך היא צמחה לסופרת מדע בדיוני גדולה. היא רואה בכך חלק טבעי מכתיבת סיפורת. לדעתי זה מעניין לאור מה שקורה עכשיו בישראל.
״כשאתה משתמש במדע בדיוני או ביסודות ספקולטיביים אחרים בכתיבה, אל תסביר ואל תתנצל. כך אתה כותב ספרות, ואם תהיה עקבי מספיק, יכירו בכך״. — שמעון אדף
יעל פורמן
קרדיט: רמי שלהבת.
יעל פורמן נולדה ברמת גן ב־7 באוקטובר 1973, יום אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, והחלה לפרסם יצירות בתחום הז׳אנר עם ״הצבעים הנכונים״ במגזין המקוון ״בלי פאניקה״ ב־2001. בשנים הבאות פרסמה כמה סיפורים קצרים שזכו להערכה בפרסומי ז׳אנר ישראליים כמו ״חלומות באספמיה״ ובסדרת האנתולוגיות השנתית ״היה יהיה״, ובזכותם הייתה מועמדת לפרס גפן לא פחות משמונה פעמים. הרומן שלה ״ילדי בית הזכוכית״, מ־2011, בולט כדוגמה אמיתית למדע בדיוני ישראלי לנוער. את הרומן אייר ינון זינגר, והוא התבסס על סיפורה הקצר המוקדם ״קירות ריקים״, זוכה הפרס הראשון בתחרות סיפורים קצרים בכנס עולמות ב־2009. הרומן האחרון שלה, ״יהלום המעבר״, פורסם ב־2017.
״ההתפתחות של המדע הבדיוני הישראלי הייתה שונה מאוד מזו שבארצות הברית. בישראל התחלנו בתרגומים. המדע הבדיוני הישראלי המקורי היה מצומצם בשנות השבעים והשמונים. אחרי ש‘פנטסיה 2000’ פשטה את הרגל ב־1984, לא היה כלום עד אמצע שנות התשעים, כשהוקמה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה. נשים כאן התחילו לכתוב אותו כשכבר היה בסדר לעשות זאת. לא פלשנו לשטח גברי. בישראל זה מעולם לא היה תחום גברי. כשגדלתי קראתי מדע בדיוני ופנטזיה מתורגמים הרבה אחרי שנשים כבר התבססו בתחום בארצות הברית. הן נלחמו את המלחמה שלי הרבה לפני שידעתי שיש מלחמה שצריך להילחם. לא ידעתי שיש תקרה שצריך לשבור.
״אני כותבת מדע בדיוני ופנטזיה — אולי קצת יותר פנטזיה. מאז ש‘היה יהיה’ התחילה לפני עשר שנים, היה לי סיפור בכל כרך שנתי. הרומן האחרון שלי, ‘יהלום המעבר’, הוא פנטזיה. ייתכן שההשפעה עליי כסופרת פנטזיה הייתה כריסטולוגית, אבל הנצרות אינה מופיעה בספרים שלי. כמה מן הסיפורים שלי הושפעו מן האחים גרים. לפעמים פשוט רציתי לתקן סיפורים גרועים. לפעמים אני יוצאת מאירועים אקטואליים. אני לא כותבת הרבה פנטזיה בהשפעה יהודית, אבל כמה מחבריי כותבים בהשפעת המיתולוגיה היהודית.
״נושאים ישראליים כוללים בדרך כלל את הצבא, משום שכמעט כולם היו בצבא ומעורבים במלחמות ובצרות שכאן. יש הרבה סיפורים על אובדן. כמה מהם עוסקים במלחמה עצמה. סיפור אחד של ורד טוכטרמן בחן את הסכסוך הישראלי־פלסטיני: חללית מגיעה וכולם מתאחדים להילחם בה. אולי כמו הסרט ‘היום השלישי’, אלא שהסוף אינו שלום ואהבה.
״מבקרים ישראלים לא כותבים על מדע בדיוני ישראלי. זה מאכזב. אנשי הזרם המרכזי נוטים להתייחס למדע בדיוני ולפנטזיה כאל משהו נחות מבחינה ספרותית. אני לא חושבת שהם לא אוהבים אותם כמו שהם פשוט לא מבינים אותם. ריאליזם הוא ריאליזם. הוא יכול להיות הפנטזיה של מישהו, אבל הוא לא פנטזיה כז׳אנר. ישראל היא מקום מורכב, דברים משתנים בכל רגע ומלחמה יכולה לפרוץ בכל יום. וכשזה קורה, אולי נצטרך להיכנס למקלטים כי יהיו לנו רקטות על הראש. החיים אינם בטוחים, והכול יכול להתפוצץ בכל רגע, אבל סיפור על חיי היומיום הוא סיפור על חיי היומיום. הוא לא פנטזיה.
״כמה ישראלים מפחדים מן העתיד, אבל אי אפשר לחיות בציפייה למות מחר. יש לנו צרות, כן, אבל זה לא המקום הכי גרוע בעולם לחיות בו. רק תסתכלו על השכנה שלנו, סוריה. ברוב העולם לא נעים כל כך לחיות. ברור שיש כאן סכנה, אבל יש סכנה בכל מקום.
״אני לא חושבת שאפשר להתפרנס כאן מכתיבה, אלא אם מישהו בר מזל במיוחד ואולפן כלשהו קונה את הזכויות לספרים שלו או עושה מהם סרט. אני לא חושבת שאפשר לחיות בישראל רק מן הכתיבה, בכל ז׳אנר. נדמה לי שכותר טיפוסי, אם הוא מצליח, יכול למכור אולי כמה אלפי עותקים. אנחנו רק שמונה מיליון איש, לא כולם קוראים עברית, ומדע בדיוני ופנטזיה הם רק חלק קטן. אני חושבת שאנחנו הולכים בכיוון טוב״. — יעל פורמן
גיא חסון
קרדיט: אורן חסון.
גיא חסון, יליד 1971, הוא סופר, מחזאי וקולנוען הכותב מחזות בעברית ופרוזה באנגלית. ספריו פורסמו בישראל — Hatchling, ״חיים: משחק הווידאו״, ״מחשבות סודיות״ ו״לדגדג פרפרים״; בבריטניה — ״דור האמוטיקונים״; ובארצות הברית — ״תקווה לאוטופיה״ ו״מחשבות סודיות״. הוא זכה בפרס גפן הישראלי לסיפור הקצר הטוב ביותר ב־2003, על ״כל־כולי™״, וב־2005 על ״הנערה המושלמת״. מאז 2006 הוא מתמקד בהפקת סרטים מקוריים, ובהם הסרט באורך מלא ״לב אבן״ וסדרת הרשת ״הבלתי ניתנים להשמדה״. הוויתור על עברית ביצירות המדע הבדיוני והפנטזיה שלו סייע לו להגיע לקהל קוראים רחב יותר, אבל גם גרם למידה של בלבול בארץ, במיוחד כשכמה מיצירותיו תורגמו בחזרה לשפת אמו, עברית.
בכל אחת מן השפות, חסון הוא כוח שיש להתחשב בו, ויצירתו תורגמה לשבע שפות. אפשר למצוא את סיפוריו באנתולוגיית המדע הבדיוני העולמית הראשונה של Apex וב־Horrorology של Apex. ב־2013 הקים חסון חברת קומיקס עצמאית, New Worlds Comics, וכותר הדגל שלה, Wynter, שכתב בעצמו, זכה לשבחים כאחת מסדרות קומיקס המדע הבדיוני הטובות ביותר בתקופה האחרונה. ב־2015 הקים חנות קומיקס מקוונת לעיוורים וללקויי ראייה בשם Comics Empower. סופר המדע הבדיוני והפנטזיה לביא תדהר אומר על חסון: ״בסירובו להתפשר מטעמים מסחריים, ובניסיונותיו המתמשכים בצורות מדיה שונות, התברר שהוא הולך בעקבות חזון אישי מאוד, שאליו הוא מחויב לחלוטין״. ספרו האחרון של חסון, ״לדגדג פרפרים״, יצא בישראל ב־2017; כעת הוא כותב ומביים סרט אימה באורך מלא, Statuesque, וכותב סדרת ספרי פנטזיה חדשה.
״נולדתי בישראל וביליתי מחצית משנות העשרה שלי בטוסון שבאריזונה, שם נעשתה האנגלית לשפה השנייה שלי. בגיל 17 החלטתי להיות סופר מדע בדיוני. שתי השפות שלי, עברית ואנגלית, היו שוות, והייתי צריך להחליט באיזו שפה לכתוב. שוק קוראי האנגלית היה גדול כל כך הרבה יותר בתחום המדע הבדיוני, שהבחירה הייתה קלה. להיות סופר דו־לשוני לוקח אותך למקומות מוזרים. מצאתי את עצמי במצב המשונה שבו הספרים והסיפורים שלי מתורגמים לשפת אמי, במקום להפך, כשהחלו להתפרסם בחו״ל ובארץ. יכולתי לעבור על התרגומים ולתקן אותם באופן שלא היה מותר לשום מתרגם: לשנות משפטים, שמות דמויות ועוד, כדי שיתאימו לשפה החדשה.
״קריירת כתיבת המדע הבדיוני שלי התאפשרה בזכות האינטרנט. כשהתחלתי להשתפר בכתיבת סיפורים וספרים, המגזינים האלקטרוניים רק התחילו ברשת. הסיפורים הראשונים שלי פורסמו במגזינים אלקטרוניים. זה הוביל לפרסום הספר הראשון שלי כספר אלקטרוני, כשהספרים הדיגיטליים היו חדשים לגמרי. זה הוביל למו״ל שלקח ספר אחר שלי, גם בפורמט דיגיטלי וגם בכריכה רכה, וזה הוביל לפרסום הספר הראשון שלי בישראל. וכך הלאה וכך הלאה, כמו שרשרת דומינו מושלמת.
״אתם מכירים את זה שכסופרי מדע בדיוני אתם נתקלים לפעמים בעתיד שדמיינתם? לפני כעשור כתבתי סיפור קצר בשם ‘דור האמוטיקונים’. אז לא השתמשו במילה ‘אימוג׳י’, ואם הייתי כותב אותו היום, הייתי קורא לו ‘דור האימוג׳י’. בכל אופן, ראיתי שמשתמשים בסוגי המילים החדשים האלה, ופשוט חקרתי כמה רחוק זה יכול להגיע ואיזה צורך זה משרת בתוכנו. החלטתי לכתוב זאת ככתבה עיתונאית, שבה העיתונאי מתחיל את הסיפור בהתגנבות לחדרה של בתו המתבגרת כשהיא ישנה ובהסתכלות בטלפון שלה. אז הטלפונים לא היו נעולים. הוא רואה כמה אימוג׳י מוזרים מאוד, וזה מוציא אותו לחקירה מעמיקה של מה שקורה עם אימוג׳י. הכתבה מתייחסת לתחזיות עתידניות כאילו כבר התרחשו, והוא מתאר את מה שהוא מוצא.
״והעניין הוא שכעבור חמש שנים הייתה כתבה ב‘ניו יורק טיימס’ על אימוג׳י ועל הדרך שבה ילדים ובני נוער מתקשרים כיום. היא התחילה בדיוק באותה צורה: הצצה חשאית של עיתונאית לטלפון של הילד שלה, שבו היא רואה דברים שאינה מבינה. אהבתי את זה! דרך אגב, 25 אחוז מן התחזיות שלי בסיפור הזה התגשמו. 75 אחוז עדיין לא. הן בדרך. עדיין אפשר למצוא את ‘דור האמוטיקונים’ באמזון.
״הייתה לי חברה טובה שהייתה אובדנית. פעם אחת דיברנו בטלפון, והיא הייתה קרובה עד כדי כך לעשות את זה אם משהו בחייה לא יתרחש בשעות הקרובות — משהו שלא היה תלוי בה. אין צורך לדאוג, היא הייתה בסדר ונשארה בסדר עד היום. אבל אחד הדברים שהבנתי באותו יום היה שיש אנשים שמתאבדים כ‘פעולה’ על החיים, כדי ללמד אותם לקח וכדי שילמדו.
״אז חשבתי: מה יקרה אם המתים יחזרו לראות אם אנשים למדו את הלקחים שלהם? לא באופן מפלצתי, לא. בואו ניצור בית ספר לטלפתים, שבו מתאמנים על גופות ועל מוחות מתים, ממש כמו בבית ספר לרפואה. הגופות יצטרכו להיות טריות כדי שהתלמידים יוכלו לחקור את המסלולים העצביים שעדיין לא התנוונו. עכשיו, מה אם תלמידה חדשה, נערה, תתקשר יותר מדי לנערה שזה עתה התאבדה? מה אם היא תזדהה איתה יותר מדי? מה אם תחזור אל משפחתה כדי לראות מה למדו? כך נוצרה הנובלה ‘הנערה המושלמת’, וזה הסיפור שהיא מספרת.
״כשכתבתי אותה, היה ברור שיש כל כך הרבה מה לספר בעולם הזה. זה הוביל לעוד שתי נובלות על עולם הטלפתים: מה אם טלפת ינסה לקרוא חוצן עם תודעה שונה לחלוטין? איך זה ירגיש אם טלפתית תוכל לקרוא את ילדה כשהוא עוד ברחם, מגבש את חצאי הרגשות, חצאי המחשבות והחושים הראשונים שלו, וכן הלאה? כל זה התחבר לספר בשם ‘מחשבות סודיות’, שפורסם בארצות הברית ובישראל בנפרד.
״הסיפור על האם היכולה לקרוא כל דבר במחשבות ילדה המתהווה הוא עדיין אחד הסיפורים החזקים ומעוררי הרגש ביותר שכתבתי, והוא לא דומה לשום סיפור אחר שקראתם. שמו ‘האינטימיות היפה ביותר’.
״בעשור הראשון שלי בכתיבה כתבתי פרוזה ותיאטרון, אבל עשיתי כל מה שיכולתי כדי להתרחק מקולנוע. בניגוד לפרוזה, שבה פשוט כותבים משהו והוא גמור, או לתיאטרון, שבו אפשר לאסוף כמה שחקנים ולהעלות הצגה כמעט בלי תקציב, אי אפשר לעשות סרט בלי סכום כסף רציני. כבר אז ידעתי שתהליך עשיית הסרטים פירושו שרוב התסריטים אינם מופקים. לא רציתי שום חלק בזה. רציתי שהיצירות שאני כותב, שאני רואה בהן אמנות, ייקראו, ייראו, יישמעו וייחוו. הן לא אמורות לצבור אבק במגירה.
״אבל אחרי שהספר הראשון שלי יצא, חברת הפקה ישראלית שרצתה לפתח סרטי מדע בדיוני להוליווד פנתה אליי לגבי אחד הסיפורים הפופולריים ביותר שלי עד היום, ‘Hatchling’. חפשו ברשת ‘Hatchling Guy Hasson’ ותמצאו עותק חינם, משום שהוא פורסם לראשונה במגזין אלקטרוני. זה הסיפור שתורגם למספר השפות הגדול ביותר, והוא שהכניס אותי לעולם הקולנוע.
״עזרתי להם לפתח את הסרט ונעשיתי התסריטאי הראשי שלהם. כפי שקורה לעיתים קרובות בעולם הקולנוע, לא יצא מזה דבר, ובכל זאת, עכשיו כבר הייתי בפנים. נעלמתי מקהילת המדע הבדיוני בישראל כשהתחלתי לעבוד על בימוי סדרת אימה לטלוויזיה שכתבתי. אז אף אחד לא רצה לשמוע על אימה. הקדמתי את זמני — עשר שנים מאוחר יותר אימה נעשתה כאן אופנתית מאוד.
״כעבור כמה שנים כתבתי וביימתי סרט ישראלי באורך מלא בשם ‘לב אבן’. הוא עלה 15,000 דולר ולא היו בו אפקטים מיוחדים. הוא עסק ברגשות חוצניים. כמה שנים אחר כך יצרתי סדרת רשת קצרה על גיבורי־על מתים, ‘הבלתי ניתנים להשמדה’. היא עלתה 250 דולר וגם היא הוקרנה לראשונה באייקון. עכשיו אני עובד על סרט אימה באורך מלא. הסרט הזה עולה רק כמה אלפי דולרים. למדתי כעת לעשות סרטי ז׳אנר בסגנון גרילה.
״עכשיו אני חוזר לשורשים שלי. אני עובד על סדרת ספרי מדע בדיוני, ובירכתי מוחי מנסה למצוא דרך חדשה לספר סיפורי מדע בדיוני באמצעות אפליקציות ומשחקים. נראה מה אצליח להמציא״. — גיא חסון
אהרון האופטמן
קרדיט: ציפי האופטמן.
ד״ר אהרון האופטמן חוקר חיזוי טכנולוגי מאז 1988 באוניברסיטת תל אביב, תחילה במרכז הבינתחומי לניתוח ולחיזוי טכנולוגי וכיום ביחידה לחיזוי טכנולוגיה וחברה. הוא קיבל דוקטורט בהנדסה מאוניברסיטת תל אביב ב־1986. הוא מתמחה בחיזוי ובהערכת מגמות בטכנולוגיות מתפתחות ובהשפעתן על חיינו. הוא השתתף בכמה פרויקטים של האיחוד האירופי, כגון התפתחויות עתידיות בננו־ביוטכנולוגיה, איומים הנובעים מן ״הצד האפל״ של טכנולוגיות מתפתחות, ״קלפים פרועים״ הקשורים לחידושים עתידיים ותרחישים עתידיים בתחבורה. האופטמן משתתף בפאנל המומחים של מערכת החיזוי הטכנולוגי המקוונת TechCast, חבר בפדרציה העולמית לחקר עתידים, WFSF, ועומד בראש השלוחה הישראלית של פרויקט המילניום, צוות חשיבה בינלאומי של חוקרי עתידים. ב־1978 סייע האופטמן בהקמת ״פנטסיה 2000״ וערך אותו, מגזין המדע הבדיוני והפנטזיה הישראלי המפורסם ביותר והוותיק ביותר מבחינת משך פעילותו. ב־1996 היה אחד ממייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני. הוא כתב מאמרי מדע פופולרי ומאמרים רבים העוסקים בעתיד בכמה עיתונים ומגזינים ישראליים, בדפוס ובאמצעים אלקטרוניים.
״התחלתי לקרוא מדע בדיוני בתיכון. ראיתי בעצמי חובב מדע בדיוני, אבל לא באמת קראתי הרבה. שנים אחר כך, כשפגשתי חובבים אמיתיים, הבנתי שכל אחד מהם קרא המוני ספרים שאני לא קראתי. הספרים הראשונים שקראתי היו בעברית — התרגומים הראשונים של אסימוב, ואחר כך מצאתי כמה תרגומים של פרדריק בראון, ובמיוחד ‘איזה יקום מטורף’. הכותרת בעברית הייתה משהו כמו ‘הרפתקה בחלל’. היו ‘הכוח’ של פרנק רובינסון ו‘שליטי הבובות’ של היינליין, שנקרא בעברית ‘השליטים’. כעבור שנים התחלתי לקרוא פנטזיה ומדע בדיוני במקור האנגלי.
״‘פנטסיה 2000’ נולד משיחה עם חברים באוניברסיטת תל אביב כשהייתי בלימודים מתקדמים בהנדסה. היו לי חברים מהפקולטה למשפטים, אז זה היה בקפטריה שלהם. נדמה לי שדובי לרר שאל למה אין בישראל מגזין מדע בדיוני ב־1976, כשיש גאות בתרגומים של הוצאות כמו עם עובד ומסדה. אז אחד מאיתנו, אלי טנא או אני, אמר: ‘בסדר, בואו נעשה אחד’. זה התחיל כבדיחה והפך למציאות. אלי השקיע את הכסף הראשון. זה היה יקר, אבל לא יקר מדי. באמת קיווינו להרוויח, אבל זה הפך לחלום. כמעט אי אפשר להרוויח כסף ממגזינים בישראל, אלא אם יש הרבה פרסום. רבים הוקמו וכעבור זמן קצר נכשלו. הדגם שלנו לחיקוי היה Omni. לא יכולנו להיות כמו Omni בכל המובנים — נייר מבריק ותצלומי צבע — אבל ניסינו להציע שער יפה וצבעוני ואיורים. ניסינו לעשות פשרות סבירות בין ההוצאות לאיכות. התוכן הושפע מ־F&SF, הודות לרשות שקיבלנו מאד פרמן.
״עד היום אני מופתע כשאנשים רואים את שמי איפשהו או פוגשים אותי ואומרים: ‘היית אחד העורכים של פנטסיה — שינית את חיי’. אני מרגיש חצי משועשע וחצי גאה. שמעתי את זה אפילו מאנשים באקדמיה שהתחילו קריירה בגלל פנטסיה.
״רצינו לחלוק עם הקוראים המקומיים סיפורי מדע בדיוני מתורגמים באיכות טובה, אבל מן ההתחלה הסכמנו כולנו שאין טעם לפרסם מגזין מדע בדיוני ישראלי בלי סיפורים מקוריים בעברית. ידענו שאי אפשר יהיה לפרסם רק סיפורים מקוריים, אבל רצינו לפחות כמה בכל גיליון. אני חושב שכיום המצב שונה לחלוטין. אם מישהו יקים עכשיו מגזין חדש, יוכל בקלות למלא אותו בסיפורים מקוריים. יש הרבה אנשים שכותבים עכשיו, וכמה מהם מוכשרים מאוד. לכן נדמה לי שנתנו לזה מעין דחיפה בסוף שנות השבעים. האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה הוקמה ב־1996 בידי שבעה אנשים, ואני הייתי אחד מהם, כך שזו עוד אבן דרך בהיסטוריה של המדע הבדיוני בישראל.
״מצד אחד, המדע הבדיוני המקומי באמת פרץ מחסומים. ספרים יוצאים לאור, ורואים שהם אינם ספרי גטו — מתייחסים אליהם כמו לכל פרסום ספרותי אחר. אבל חלק מן האוכלוסייה עדיין רואה בו גטו. אני חושב שהמצב במובן הזה משתפר. אני לא חושב שיש בישראל נטייה טבעית לבטל מדע בדיוני ופנטזיה. אילו הייתה נטייה כזאת, לא היינו רואים אלפי צעירים מגיעים פעמיים בשנה לכנסים גדולים. נכון שחלק גדול מהם חובבי פנטזיה, אבל בכל זאת יש גם הרבה מדע בדיוני. בכל שנה אני מופתע לראות הרבה יותר אנשים. כמובן, רובם צעירים מאוד מאוד, ובכל שנה אני מרגיש זקן יותר. אבל הם לא היו באים אילו הייתה נטייה כזאת. לגבי מבקרים, יש כאלה שאוהבים מדע בדיוני — הם אהבו אותו לפני שנים ואוהבים אותו עכשיו. רובם יודעים שכמו בכל תחום אחר, יש ספרים טובים, ספרים לא טובים כל כך וספרים גרועים מאוד מאוד. זה לא שונה מכל ז׳אנר אחר. אולי אנשים מסוימים בחוגי הספרות רואים בכל ז׳אנר משהו נחות. אם הוא לא נחות, הוא לא ז׳אנר. אני לא חבר בחוגים האלה, ולכן באמת לא אכפת לי. מבחינתי ספר טוב הוא ספר טוב.
״כיום הרבה יותר קל להדפיס ספר מאשר לפני שלושים שנה, למשל. העלויות נמוכות בהרבה בזכות הטכנולוגיה הדיגיטלית. היום אנשים מקימים הוצאות קטנות ומוציאים כמה ספרים שהם אוהבים, ואולי אפילו מכסים את ההוצאות. אבל כמעט אי אפשר להתפרנס מזה. נדמה לי שזה נכון לא רק במדע בדיוני. כנראה היחידים שמרוויחים מכך הם חנויות הספרים, וגם הן חוות קשיים כשההוצאה הדיגיטלית משנה את הסביבה. בשנת 2000, אילו הייתם שואלים אותי אם יהיו ספרים מודפסים ב־2018, הייתי אומר: אין סיכוי. זה קרה בפרסומים אקדמיים, אבל להפתעתי עדיין מדפיסים ספרים. נדמה לי שמהדורה רגילה היא כמה מאות עותקים, ואם הספרים נמכרים, מדפיסים עוד חמש מאות. לפני שלושים שנה זה היה אלפיים.
״מבחינת מדע בדיוני ופנטזיה ישראליים מקוריים, כמובן התקדמנו. יש גם סופרים ישראלים מצליחים שמפרסמים בשפות אחרות. הדור הצעיר מתקדם, בעיקר בפנטזיה אבל גם במדע בדיוני. אז יש שינוי, אבל אולי לא השינוי הגדול שרצינו כשהקמנו את ‘פנטסיה 2000’. אני באמת לא חושב שהדברים שונים כל כך ממדינות אחרות שאינן דוברות אנגלית. אני גם לא חושב שהנטייה לפנטזיה היא תופעה ישראלית בלבד. אנשים מוצאים בפנטזיה משהו אסקפיסטי יותר — לא שחלק מן המדע הבדיוני אינו אסקפיסטי. זה הגיוני בישראל, שהיא סיר לחץ. לפעמים אנשים הקרובים יותר למדע ולטכנולוגיה מרגישים שההתפתחויות הגיעו לקצב מואץ כל כך, ושיש כל כך הרבה הפתעות טכנולוגיות, שאנשים נמשכים למדע בדיוני. כחלק מן העבודה שלי אני קורא הרבה מאמרים על מדע וטכנולוגיה, וכמה מהם מדהימים כל כך שלפעמים הם גורמים לי לתהות אם אני בכלל צריך לטרוח לקרוא מדע בדיוני חדש. מצד אחר, אני חושב שחייבת להיות הרבה ספרות ספקולטיבית שמפעילה את הדמיון הרבה מעבר למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו״. — אהרון האופטמן
קרן לנדסמן
קרדיט: רני גרף.
ד״ר קרן לנדסמן היא אם, מומחית באפידמיולוגיה ובבריאות הציבור וסופרת מדע בדיוני עטורת פרסים ורבת־מכר. ב־2014 התנדבה לנסוע לדרום סודאן ולהדריך עובדי בריאות מקומיים באפידמיולוגיה ובבריאות הציבור. היא ממייסדות ״מדעת״, ארגון התנדבותי המוקדש לקידום בריאות הציבור בישראל. כיום היא עובדת במרפאה חינמית למחלות המועברות במגע מיני ובמרפאה ניידת לעובדות ולעובדי מין. לנדסמן החלה לקרוא מדע בדיוני בבית הספר, למרות, או בגלל, טענת הספרנית ש״זה לא לבנות״, ומאז לא הפסיקה. תחומי העניין שלה מתבטאים ביצירותיה, שבהן אפשר לפגוש ילדים הנלחמים במגפות חלל מדויקות מבחינה רפואית. מאימהות ועד חברות והתמודדות עם אובדן, כל אלה ועוד מוצאים את דרכם לסיפורים המאזנים בין רגש, עלילה וחזון. לנדסמן פרסמה את סיפורה הראשון ב־2006 וזכתה בשלושה פרסי גפן, הפרס הישראלי החשוב ביותר למדע בדיוני: פעמיים לסיפור הקצר המקורי הטוב ביותר ופעם לספר המקורי הטוב ביותר, ״שמיים שבורים״, קובץ סיפוריה הקצרים. הרומן רב־המכר ״לב המעגל״ פורסם בישראל ב־2018, ותרגום לאנגלית עומד לצאת בהוצאת Angry Robot בשנה הבאה.
״כמו הרבה אנשים אחרים, הגעתי לתחום בזכות אסימוב. הייתי בת 12 וגמרתי את כל הספרים שאינם ספרי ז׳אנר בספרייה הציבורית. התחלתי באות א׳, מצאתי רומן על רובוטים, ואחרי העמוד הראשון הייתי מכורה. אחר כך עברתי לקלארק, ואז לפנטזיה, ואז הצטרפתי לקבוצת ‘מבוכים ודרקונים’. עולם חדש לגמרי נפתח. לא באמת הפרדתי בין מדע בדיוני לפנטזיה. שניהם נותנים לנו את היכולת לשאול מה אם משהו היה שונה. זו הליבה וזה מה שהכי מעניין אותי. התחלתי לכתוב מדע בדיוני והופתעתי לגלות שאני יכולה לכתוב גם פנטזיה.
״קהילת המדע הבדיוני הישראלית כאן שונה קצת מקהילות אחרות. יש לנו קהל צעיר מאוד, הרבה קוספליירים, חובבי אנימה ושחקני משחקי תפקידים. יש לנו גם חובבי דור שני ואפילו דור שלישי. רבים מביאים את הילדים שלהם. יש לנו הרבה ילדים קטנים. השתתפתי בהפקה בימתית של ‘מופע הקולנוע של רוקי’ עם בתי כשהייתה בת שישה חודשים. הם גדלו בקהילה הזאת. הקהילה מקדמת ערכים שחשובים לנו, כמו שוויון וצדק, חירות וסובלנות. זה מרגיש כמו משפחה. בוודאי בקרב מי שכותבים או שמתעניינים בעיקר בספרות — כולנו מכירים זה את זה. אנחנו קבוצה צעירה מאוד. רובנו התחלנו לכתוב בעשרים השנים האחרונות, כשהסופרות נעשו בולטות יותר בקהילת המדע הבדיוני בחו״ל. גדלנו בקהילה שבה נשים יכלו לכתוב, ולכן גם אנחנו יכולנו לכתוב.
״אני אישית חושבת שהקווים שאנחנו מותחים בין תתי־ז׳אנר ותחומי עניין מיוחדים עבים הרבה יותר מדי. אם מישהו בא לכנס מפני שהוא מחפש אנשים שאוהבים את אותן תוכניות אנימה, או מפני שהוא חושב שהחוק הראשון של הרובוטיקה לא הוצג נכון, לדעתי אותו דבר מושך את אותם אנשים: ‘בואו נשתמש בדמיון’. לא אכפת לי למה אנשים באים, כל עוד אני יכולה לדבר איתם והם קוראים. הם קוראים הרבה — הרבה יותר ממני. אני זוכרת כנס שבו חבר שלי ניהל ויכוח אמיתי עם ילד בן 12 על סיפור של אסימוב. הוא היה מלא להט ממש — הם התווכחו והתווכחו. עמדתי בצד ועודדתי את הדור הבא של האנשים החדשים. רוב האנשים שבאים להרצאות שלי הם בני יותר מ־15.
״אני קצת מקנאה בילדים שיכלו לגדול בקהילה הזאת. מבחינתם השאלה העיקרית היא לאיזה כנס אתה רוצה ללכת, ואילו אני גדלתי כשלא היו כנסים. הם גדלו בבועות האינטרנט האלה, ולי לא היה אינטרנט. יש להם אתגרים משלהם, אבל מבחינה קהילתית אנחנו דואגים להם היטב. הקהילה מקבלת מאוד.
״כמובן, התקשורת תמיד מחפשת את החריגים. לא רוצים להיכנס לכנס ולצלם אנשים שיושבים בפאנלים. כל עוד מדברים על הכנסים בתקשורת המרכזית, זה בסדר מבחינתי. אני רוצה שילדים ידעו שאנחנו קיימים, שיש להם בית ושנקבל אותם. אם המחיר הוא להצטייר כמוזרים שיודעים לצטט מ‘מסע בין כוכבים’, טוב, שיהיה להם בהצלחה.
״הרבה מן העבודה שלנו נעשית בסיפורת קצרה. בסיפורת ארוכה ראינו עלייה עצומה בספרות לנוער. הספר האחרון שלי היה פנטזיה אורבנית והוא היה רב־מכר. אנשים קוראים אותו, אנשים קונים אותו. מבקר טוב ייתן לך תחושה של ההקשר התרבותי של הספר. רוב הספרים שיוצאים בישראל הם ישראליים, ומבקרים מדברים על ספרים ישראליים שיוצאים בישראל. זה התפקיד שלהם. התפקיד שלנו הוא להגיד להם לקרוא את מה שאנחנו כותבים. אני לא חושבת שאנחנו צריכים לחפש את אישורם של המבקרים. אם מי שקוראים ארוטיקה יחכו עד שהמבקרים יכירו בהם כשוק עצום, הם לעולם לא יקבלו ספר. צריך לכתוב מה שרוצים ולקרוא מה שרוצים, ואם מחכים מספיק זמן, המבקרים יבואו.
״כתבתי את ‘לשרוף את אלכסנדריה’ מסיבה אחת. רציתי לכתוב על החבר הטוב מאוד שלי אהוד מימון ולהלביש אותו בשמלה עם אננסים — התמונה המגוחכת ביותר שהצלחתי להעלות בדעתי. הקיץ הישראלי צריך להכתיב קו לבוש שונה לחלוטין. אני לא מבינה הליכה במכנסיים כשבחוץ ארבעים מעלות צלזיוס. תמיד מרגישים טוב יותר בשמלה יפה. ואז הפכתי אותו לרובוט, ואז הופיעו החוצנים, ואז המסע בזמן, ואז הכול נראה כמו טשטוש אחד גדול.
״אני לא יודעת לבנות מתווה. אני עושה יותר מדי או לא מספיק. וגם, זה מוציא את הכיף. אני לא אוהבת לתכנן שום דבר. ואני פשוט אוהבת כתיבה מתוך גילוי. אני כותבת סצנה ואז עוד סצנה, והכול מתחבר בסוף, או שאני צריכה לכתוב הכול מחדש מההתחלה. הרבה פעמים. חברה שלי אמרה ש‘לשרוף את אלכסנדריה’ הזכיר לה פרק מוזר מאוד של ‘דוקטור הו’. כמובן, הייתי חייבת לשרוף את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. אני לא רוצה להתעסק עם משהו שעובד בשבילי. הספר האחרון שלי היה אמור להיות סיפור קצר מאוד, אבל הפך לשישים אלף מילים. עוד דמויות נכנסו ודרשו תשומת לב משלהן. בהתחלה אני יודעת מעט על הדמויות שלי, אבל לא הרבה. במשך שנים רבות חשבתי שאני לא יודעת לכתוב. ואז הבנתי שיש דבר כזה כתיבה מתוך גילוי, ושיש אנשים שטובים בזה, ושאני לא מיוחדת כל כך״. — קרן לנדסמן
אהוד מימון
אהוד מימון הוא עורך סדרת האנתולוגיות ״היה יהיה״ ואתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, והיה העורך הראשי של כתב העת של האגודה, ״המימד העשירי״. הוא מרצה ותיק בכנסים ישראליים ואחד ממארגני ״מאורות״, כנס העוסק במדע בדיוני ובמדע, הנערך בחסות משותפת של האגודה והאוניברסיטה העברית בירושלים. מימון נולד בקיבוץ צרעה, אבל החל להיות מעורב בקהילת החובבים הישראלית רק אחרי שעבר לירושלים, בזמן לימודיו לתואר בהיסטוריה של האסלאם והמזרח התיכון.
״מוזר לחשוב על עצמי כאחד מ‘זקני ציון הבדיונית’. אני תמיד חושב על עצמי כמי שהגיע מאוחר. לא הייתי שם כשהוקמה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, אבל ערכתי את כתב העת החצי־מקצועי שלה, ‘המימד העשירי’, וזו השנה העשירית שלי בעריכת ‘היה יהיה’, אנתולוגיית מיטב סיפורי השנה שלנו. לפני כעשר שנים החלטנו ש‘המימד העשירי’, שיצא אחת לארבעה חודשים ובו בעיקר סיפורים מתורגמים, לא מצליח. רצינו להציע יותר תוכן ישראלי, והחלטנו שכספי האגודה ינוצלו טוב יותר להוצאת אנתולוגיה של מיטב סיפורי השנה.
״המדע הבדיוני בישראל נעשה ישראלי יותר, לא רק בסביבה שבה מתרחשים הסיפורים אלא גם בדמויות. ב‘היה יהיה’ האחרון כתבה יעל פורמן מחווה ל‘מסע בין כוכבים’, עם קצינה ישראלית המשרתת בכוכבי לכת שונים, אבל חולמת לחזור לפתח תקווה. היא מתגעגעת לבעלה ולילדיה. אנחנו רואים ישראליות גם בצורות אחרות. ישראליות פירושה שהגיבורים ישראלים, לא רק בשם אלא בגישה — מזהים אותם כשפוגשים אותם. יש יותר עיסוק בישראל עתידנית או בישראל פנטסטית. למשל, רותם ברוכין כותבת סדרת סיפורים בשם ‘שומרי הערים’. לכל יישוב יש רוח מגינה, כך שיש אחת לתל אביב ואחת לירושלים, והן מגלמות את המקום המסוים הזה. רואים את זה בעבודה של חגי אברבוך. לפני כמה שנים פורסם סיפור על מין חוצני שמגיע לכדור הארץ ופוגש גיבור שעושה את המילואים השנתיים שלו.
״רוב הדברים שאני רואה מתרחשים בעתיד הקרוב. ישראל בסיפורים האלה אינה שונה מאוד — מקבלים טכנולוגיות חדשות בישראל מוכרת. נדמה לי ש‘שדרך’ של שמעון אדף, יצירה ישראלית מאוד המתרחשת ממש סמוך לרצועת עזה, מתאר ישראל עתידית שונה מאוד. הוא מתרחש בעתיד רחוק יותר, אחרי כמה אירועים קטסטרופליים, כאשר, כמו ב‘כפור’ של אדף, ישראל חוזרת לשורשיה הדתיים. ‘שדרך’ היא אחת הנובלות הטובות ביותר שקראתי. עברית היא שפה ממוגדרת. שמעון מנסה לכתוב עברית לא ממוגדרת. הוא כמו אן לקי ישראלי, אלא שלקי מתארת את כולם בנקבה, אלא אם מסתכלים עליהם מחוץ לתרבות. אבל בגלל אופי העברית, ניסוי כזה קשה יותר.
״עכשיו אנחנו רואים שיפור אצל הכותבים הוותיקים והמנוסים יותר שלנו, ויש לנו כותבים צעירים יותר שנחשפים בזכות האינטרנט והספרים האלקטרוניים ונכנסים לתחום מוכנים יותר. לאחרונה קראתי סיפור קצר של בן 14. הוא לא הצליח לגמרי, אבל היה בו פוטנציאל אמיתי. יש בישראל יותר מודעות למדע בדיוני בינלאומי ומקומי. חשבנו שאף אחד לא מסתכל עלינו ושאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, לעסוק בחומרים מחו״ל ולעבד אותם באופן גס במקום לכתוב את החומר שלנו. כשיותר אנשים קוראים מדע בדיוני, תופסים אותך כשאתה משתלט על מוסכמות ועלילות. בפורומי כתיבה אמרנו: ‘בסדר, אנחנו רואים מי השפיע עליך, עכשיו בוא נראה משהו מקורי יותר’. זה אכן מה שקרה. אני מדבר עם אנשים הצעירים ממני בעשרים שנה, והם אומרים שהם קוראים באנגלית ומכירים יותר ממני את מה שמתפרסם בחו״ל. דברים שהיה אפשר לעשות לפני חמש־עשרה שנה כבר לא יעברו היום.
״בשנה שעברה סיימתי לקרוא את כל הסיפורים ל‘היה יהיה’ של השנה. הוגשו ארבעים סיפורים. השנה קיבלתי יותר משבעים. רובם נדחו, אבל אנחנו מתחילים לראות תת־ז׳אנר מקומי. אנחנו מתחילים לראות יותר רומנים — כן, רומנים! — ולא רק סיפורים, שיוצאים אצל מו״לים גדולים, מפני שהם טובים ומפני שיש לנו דור של עורכים שגדלו על מדע בדיוני. יש לא מעט ספרות לנוער. גם שם נכתבים כמה דברים טובים. ואז מתחילים לקבל ספרים שהם זרם מרכזי ומדע בדיוני גם יחד. זה בזכות דור העורכים שאינו מפחד ממדע בדיוני, אינו חושב שהוא צורה נחותה של ספרות ומחפש אותו באופן פעיל לפרסום.
״המיקוד הקבוע של התקשורת הישראלית בהיבט מופע החריגים של הכנסים באמת מפריע לי. זו ברירת המחדל. למדע הבדיוני הישראלי יש כמובן בעיית תדמית. אני מקווה שזה יתחיל להשתנות, אבל לא בטוח איך לעשות את זה. אילו היה לי זמן, המטרה היחידה שלי הייתה לנסות לשנות כאן את התדמית. הבעיה היא שזה פשוט שוק קטן, קטן מאוד. מו״ל אמר לי פעם שאם הוא מוכר שבע מאות עותקים של ספר מדע בדיוני, הוא רואה בכך הצלחה עצומה. ההוצאות הקטנות יותר, כמו סיאל, גרף וינשוף, נערכות ומוצאות לאור בידי חובבים. הן מפרסמות בעיקר תרגומים ורוצות לראות בחוץ את הדברים שהן אוהבות. כמה מהן משתמשות במימון המונים כהון התחלתי. אני ספקן לגבי האפשרות שאי פעם יוכלו אפילו לאזן את ההוצאות. זו אחת הסיבות שיואב בלום וקרן לנדסמן, אם להזכיר כמה שמות, אינם ממתגים את ספריהם כמדע בדיוני. נדמה לי שאנחנו מכניסים דברים מתחת לרדאר. אתם קוראים מדע בדיוני ולא יודעים זאת. אורלי קסטל־בלום, למשל, אחת הסופרות הישראליות הגדולות והמוערכות ביותר — כל דבר שהיא כותבת הוא מדע בדיוני או פנטזיה, אבל אנשים לא רואים זאת כך משום שהיא סופרת של הזרם המרכזי. מה שאנחנו צריכים עכשיו הוא אסימוב ישראלי או ג׳ורג׳ ר״ר מרטין״. — אהוד מימון
