מאת שלדון טייטלבאום.
אבי נשר היה חייל צעיר ביחידת כוחות מיוחדים ישראלית שפעלה בעזה בראשית שנות ה־70 כשפגש לראשונה את ״החיה״. אף שחבריו ליחידת הקומנדו היו מאומנים היטב ובעלי מוטיבציה יוצאת דופן, הם היו אטיים מדי בלחיצה על ההדק. כתוצאה מכך איבדו אנשים. הדבר הדאיג את מפקדיהם, שהצמידו להם פסיכיאטר.
״היינו בחורים משכילים מבתים מוסריים״, הסביר נשר, כיום בן 37 צעיר למראה. ״אם ראינו אישה מתקרבת אלינו עם נשק, או אולי נער צעיר״, נזכר, ״היינו מהססים״.
תפקידו של הפסיכיאטר, נזכר נשר, היה לעזור להם להתגבר על רתיעתם מלירות ראשונים, לפתוח את האינסטינקטים הנחותים שלהם ולשחרר את ״החיה״ שבתוך כל אחד. זו הייתה משימה שלדברי נשר הצליח לבצע בקלות רבה מדי. ״ראיתי כמה חיות מדהימות בימים ההם״, אמר נשר. ״ושמעתי מן הפסיכולוג, בוגר פרינסטון, כמה סיפורים מחרידים על מאמצים דומים של הסי־איי־איי. הסיפורים האלה נשארו איתי הרבה זמן״.
בפברואר יקבלו הסיפורים ביטוי בסרטו ההוליוודי הראשון של נשר, ״ללא שם״, מותחן מדע בדיוני בתקציב שבעה מיליון דולר, שהפיקה רפאלה דה לורנטיס עבור MGM/UA. הסרט, שכתב נשר, צולם בלוס אנג׳לס ובסביבתה, וצילומיו הסתיימו באמצע יוני לאחר חודשיים של צילום עיקרי. מככבים בו מייקל בין (״שליחות קטלנית״), ריצ׳רד ג׳ורדן (״בריחתו של לוגן״) ופטסי קנזיט (״נשק קטלני״).
הסיוט הקולנועי של נשר סובב סביב שען נעים הליכות המגלה בהדרגה שהוא למעשה מכונת הרג שהסי־איי־איי גידל ואימן. בדומה לארנולד שוורצנגר ב״זיכרון גורלי״, דמותו של בין מגלה שזיכרונותיה האמיתיים הוחלפו בזיכרונות של אישיות מלאכותית. וכמו ב״זיכרון גורלי״, היא נאבקת להשיב לעצמה את זהותה, בעוד צוות סוכנים מנסה לחסל אותה.
״ללא שם״ אינו הסרט שמעריציו של נשר בישראל היו מצפים לו. סרטו הקצר הראשון, ״המתים על החיים״, היה דומה להפליא לקומדיה ״סוף שבוע אצל ברני״ מן השנה שעברה, שלא התקבלה היטב, ובה שני צעירים שאפתנים סוחבים את הבוס המת שלהם ממקום למקום ומנסים להציגו כחי. נשר צילם אותו ב־1973, בזמן חופשה מן הצבא. ״הלהקה״, סרטו הראשון באורך מלא, שיצא בישראל ב־1978, היה מבט משועשע על להקה צבאית במהלך מלחמת ההתשה עם מצרים (1967–1973). התשובה הישראלית ל״צלילי המוזיקה״ הופקה ב־200,000 דולר והייתה לאחד הסרטים המכניסים ביותר בתולדות המדינה.
ב־1985 ביים נשר את ״זעם ותהילה״, סרט על ארגון ההגנה המחתרתי אצ״ל שלפני קום המדינה, שזכה לשבחים בפסטיבלי קולנוע בשיקגו ובמונטריאול. הסרט הביא את נשר לתשומת לבה של הוליווד, שם נפתחו לו באורח פלא דלתות שהיו עד אז סגורות הרמטית.
נשר אמר שבא להוליווד כדי לעשות סרטי מדע בדיוני. לדעתו לא היה יכול לעשות זאת אילו נשאר בישראל, ולא רק משום שליוצרים בארץ חסרים המומחיות והכסף הנדרשים לסרטים כאלה. הישראלים פשוט אינם אוהבים פנטזיה. ״בישראל״, אמר נשר, ״המציאות כמעט עגומה כל כך שהיא גובלת בדיסטופיה. המדינה, בגלל נסיבותיה, מנהלת קיום מוזר ואלים כל כך שהוא כמעט סוריאליסטי. לא רואים בספרות הישראלית את המשחקיות של ׳הנסיך הקטן׳. בקולנוע לעולם לא יהיה לך ׳אי־טי׳ ישראלי. במקום זאת מקבלים את העיסוק הכפייתי הגדול הזה באומללות של חיי היומיום — בכאב, בקושי ובמאבק לעבור עוד יום.
״אבל בסינסינטי, אולי צריך תחושה של המוזר והביזארי. היא פועלת כגירוי, מטלטלת אותך מתוך קיום שגרתי.
״אני מניח שאני בר־מזל, כי אני מרגיש בבית באותה מידה בשתי התרבויות. ואני רואה איך שתיהן יכולות להסתבך בקלות רבה מאוד. באמריקה האלימות נתפסת כפנטזיה, ולכן היא הופכת למציאות בתוך שתי שניות. בישראל חוששים משמחה, כי היא תוביל לקלות דעת. אם כולנו נהיה שמחים מדי, מי ישמור על הגבולות? תחושת פלא נעשית דבר מסוכן מאוד״.
לתפקידו כמכונת ההרג שאימן הסי־איי־איי אצל נשר, בין, שזה עתה סיים את התלאות האיומות לכאורה של ״המצולות״ — שם, לפי דיווחים, הבמאי ג׳יימס קמרון העביר את שחקניו אינספור מבחנים מתחת למים — עבר גרסה ישראלית מצומצמת מעט של ״שבוע הגיהינום״ האימתני של יחידת ה־SEALs בצבא ארצות הברית.
״בכל יום״, נזכר נשר, ״בחמש בבוקר, על החוף, במשך עשר שעות, העבירו את מייקל כאב טהור. אבל זה שינה את הסרט בצורה אדירה. מייקל לא למד סדרת טכניקות — הוא למד גישה. ואת זה אי אפשר לזייף״. פסיכיאטר ישראלי גם אימן את בין להביע סוגי חרדה שונים, מאי־נוחות קלה ועד התקף מלא. בין הגזים בגילום פסיכופת בעל ורידים בולטים ועיניים יוצאות מחוריהן ב״המצולות״, והיה צורך לרסן אותו במקצת.
אף שהוליווד הציעה לנשר מומחיות רבה יותר ותקציבים גדולים בהרבה מאלו שעבד בהם קודם, המטפורה הטובה ביותר לעשיית סרטים בעיר הזאת נותרה, מבחינתו, ניהול מלחמה. ״הרפתקת הקולנוע — הזוהר שאנשים מדברים עליו — נעשית מזערית״, אמר. ״עבדנו שמונה־עשרה שעות ביום במשך שמונה חודשים, כולל סופי שבוע. זה קשה להפליא. מעט חוויות בחיי היו קשות כמו זו. אתה מנסה לבנות תפאורות ענק, סצנות פעולה מורכבות, לגרום למשהו להיראות מציאותי למרות המרכיבים הפנטסטיים שלו — וכל זה בשבעה מיליון דולר, שכיום אינם הרבה כסף״.
באופן מוזר, צילומי אפקטים מיוחדים עמוסי עיבוד אופטי והישגים בעיצוב תפאורה, שאולי היו נראים מופרכים ליוצר הישראלי הצעיר שעבד בתקציב זעום יותר מעשור קודם לכן, בוצעו כמעט בלי תקלה. ב״ללא שם״ פוגש בין לבסוף את מה שהופך אותו למכונת הרג: רחם מלאכותי, מכונה המשתלטת על כל תפקודי הגוף וכופה על יושביה לסגת נפשית, ובמידה מסוימת גם גופנית, למצב עוברי. למכונה יש איכות המזכירה את גיגר. גופו של בין מחובר לעשרות צינורות, צנתרים ואלקטרודות, כך שקשה לדעת היכן נגמר האורגני ומתחיל הלא־אורגני.
תכנון המכונה היה אמור להיות קשה לא פחות משהייתו של השחקן בין בתוכה במשך ימים במהלך הצילומים. ובכל זאת, לדברי נשר, בנייתה הייתה קלה יותר מהקמת הבונקר של תעלת סואץ לסרטו הראשון, ״הלהקה״. ״ביליתי את כל מלחמת ההתשה בבונקר״, אמר נשר. ״בצילומי ׳ללא שם׳ חשבתי הרבה על הבונקר הקטן והמטופש ההוא. המכונה הזאת, שהייתה גדולה ומורכבת ממנו פי חמש מאות, הייתה קלה יותר להרכבה. הכרתי את הבונקר בעל פה, אז ציירתי אותו. אבל לגרום לאחרים לבנות אותו כפי שדמיינתי לא תמיד היה קל. בישראל כולנו מאלתרים מצוינים. אבל במדע בדיוני אי אפשר לאלתר. צריך להיות מדויק מאוד, כי אתה רוצה שהאנשים ישעו את חוסר האמון שלהם.
״יכולתי להיות מדויק עד כדי כך לגבי המכונה שלי. חייתי איתה בדמיון במשך חמש־עשרה שנה. ציירתי אותה ודאגתי לבנייתה. זה הפלא של הוליווד״.
מייקל בין בתפקיד השען נעים ההליכות המגלה שהוא למעשה רוצח חסר שם שהסי־איי־איי יצר.
מייקל בין מככב כמכונת הרג שהסי־איי־איי טיפח, עבור הבמאי הישראלי אבי נשר.
בין בתוך המכונה בהשראת ה׳ ר׳ גיגר — רחם מלאכותי — שבה משתמש הסי־איי־איי כדי להחזירו למצב עוברי.
נשר מביים את פטסי קנזיט כרופאה שחושפת את סוד עברו של בין.
״באמריקה האלימות נתפסת כפנטזיה, ולכן היא הופכת למציאות בתוך שתי שניות. בישראל חוששים משמחה. אם נהיה שמחים מדי, מי ישמור על הגבולות?״